הבלוג של ענת גל און

התמקדות בבית

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים... +עוד

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים ומשפחתיים. מקשיבה, מתבוננת, חשה, חושבת, אוהבת, כותבת ~ מה זה התמקדות: פוקוסינג, הקשבה עמוקה ועוצמתית פנימה, לתוכנו, ולזולת. עבודה אישית, זוגית וקבוצתית שמניעה שינוי עמוק ~ מה זה בית: משם זה מתחיל, ושם זה ממשיך ~ מה בבלוג: תחושות, התנסויות, רעיונות, מחשבות, תמונות, סיפורים מהקליניקה, סיפורים מהסדנאות, והרבה סיפורים מהבית ~ איפה עוד ניתן לפגוש אותי: www.homefocusing.com https://www.facebook.com/homefocusing

עדכונים:

פוסטים: 18

עוקבים: 11

החל מינואר 2013

משרד החינוך החליט לעשות סדר בלימודי השואה, החל מגיל הגן. האם זיכרון ואמפתיה בכלל רלוונטים? והאם אפשר להשיג משהו באמצעות תכנית הלימודים המוצעת?

27/04/2014

ילדים הם תמימים ומאושרים (בערך) עד שנכנס לחייהם פחד

ילדים הם תמימים ומאושרים (בערך) עד שנכנס לחייהם פחד

משרד החינוך ויד ושם פרסמו את תכנית הלימודים הקבועה והמוסדרת ללימודי השואה, מגן הילדים ועד כתה י”ב, כפי שתונהג במערכת החינוך.
התכנית מפורטת מאוד וכוללת מעבר הדרגתי לכאורה הן בהיקף העיסוק בשואה והן בתכנים. מעיסוק מקוצר עבור ילדי הגן, המיועד להסביר שמדובר “בתקופה קשה שהיתה לפני שנים רבות בארצות רחוקות, ללא שימוש בתכנים מאיימים ובהמחשות פיזיות העלולות לעורר פחדים או הזדהות”, עבור בהתמקדות בדמות מרכזית הקשורה בשואה “שתעורר אמפתיה” אצל תלמידי כתות א’ ב’, ועד עיסוק ב”שאלות אוניברסליות כמו נקיטת עמדה ביחס למאורעות” (כתות ג-ו) ו”נושאים ערכיים ודילמות העולות בנוגע לזהות יהודית ולמוסר אנושי” בכתות הגבוהות.

הרבה מילים יפות וגבוהות בתכנית המפורטת הזו, הרבה הבטחות להתייחסות ורגישות מצד נציגי המערכת (גננים ומורות), וכמה דברים שחסרונם בולט. תרומת הניצולים לבניין הארץ אמנם מופיעה בתכנית, אבל לא מופיעה בה שום פעילות שמתייחסת לניצולים כיום, ולאופן בו מתייחסת המדינה אליהם ואל תרומתם זו. עוד חסרים בו מונחים כמו כמו גזענות, התנכלות לחלש, כוחה המצמית של קבוצה ועוד – נושאים שרלוונטים מאוד לילדים ובני נוער הגדלים במדינת ישראל.
אבל על כל אלה כבר כתבתי (מוזמנים) בעקבות חוויות מטקס יום השואה בבי”ס יסודי אחד בשנה שעברה.

הפעם אני רוצה להתייחס לשתי תהיות נוספות שמעוררת התכנית הנ”ל, ערב יום השואה תשע”ד.
התכנית גובשה בעקבות דברי ביקורת שהוטחו לאורך השנים במערכת החינוך בהקשר של העיסוק בשואה. האחד, שתכנית הלימודים הנוגעת בנושא מצומצמת להכנה לבגרות בהסטוריה של עם ישראל, בתוספת עיסוק בלתי-מוסדר של מורים לקראת יום השואה, לפי ראות עיניהם ובלא הכשרה מתאימה. והשני – על הפחדים שעורר העיסוק הבלתי מוסמך בנושא בילדי הגנים והכיתות הנמוכות.
הטור הזה עוסק איפוא בזכרון ובפחד.

לזכור ולא לשכוח – האם אפשר?

הזכרון הוא פיצ’ר חזק בעם היהודי. מ’זכור את אשר עשה לך עמלק’, דרך ‘והגדת לבנך’ וממש אחריו על לוח השנה: “לזכור ולא לשכוח”. ויש לו גם דרך לזכור, לעם היהודי, משהו שאומרים שאנחנו ממש טובים בו: לדבר. אצל רובנו עדיין טרי זכר ליל הסדר, אותו ערב ארוך ועתיר מלל שאת רובו, במרבית הבתים, איש לא מבין, או רוצה להבין, בטח לא הילדים. ובכל זאת, שנה אחר שנה, אנחנו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה.
כן, לדבר, להגיד, לספר, לחפור, לשנן, ללמוד בעל פה ארבע קושיות, לשיר אותם שירים, לדקלם אותם משפטים.
וימים אחדים לאחר מכן – טכס יום השואה, ובו יזכור עם ישראל, כצאן לטבח, שריפה אחים שריפה, שלא יגמר לעולם, לזכור ולא לשכוח. לזכור ולא לשכוח. לזכור ולא לשכוח. כמו תקליט שבור שממשיך להזהיר את עצמו – לא לשכוח.
אבל שוכחים. שוכחים את הניצולים, ושוכחים איך זה להיות מיעוט נרדף, ושוכחים איך זה כשהאדם בצד השני מפסיק להיות אדם, והופך למספר, לחפץ, לערימת גופות בבור.

כי הזכרון לא באמת נצרב במוח באמצעות טקס, או הגדה, או שיר שמבצעת המקהלה בקול נוגה.
הזכרון נצרב בגוף, בנפש, דרך החוויה.
את החוויה ההיא רק מי שחווה – ונותר בחיים – יכול לזכור.

אמפתיה – האם יתכן?

אז מה עושים עם הילדים?
כדי שהדור שלא ידע את יוסף (והדורות שאחריו) “יזכור” שהיתה פה שואה, הוא צריך לחוות משהו אחר. רגש, תחושה, דימוי שאותו יעלה גופו בהזדמנויות שונות, לאו דווקא ביום וחצי של שירים עצובים ברדיו וחולצות לבנות עם מדבקה.
אני מניחה שמי שהם דור שני לשואה, ואולי אפילו בני הדור השלישי, חוו זאת היטב, בדרכים שונות. יש גם סיפורים שמאפשרים חוויה כזו. בכתה ט’ קראתי את ‘לזכור ולשכוח’ של דן בן אמוץ, והוא הותיר בי חותם בל יימחה. נדמה לי שעד אז, למרות הטקסים המוקפדים מדי שנה, החוויה היחידה שנצברה בי בהקשר של יום השואה היה נהג ההסעה לבית הספר הנרגן תדיר, שהיה עוצר את האוטובוס בזמן הצפירה ובוכה, ועיני כולנו נמשכו למספר המקועקע על זרועו.

משרד החינוך, שחושש לעורר אצל התלמידים הזדהות, מבקש לעורר אצלם אמפתיה, ומפזר אותה ברוחב יד בהודעה לעיתונות. אבל נראה שכבוד משרד החינוך לא ממש יודע על מה הוא מדבר. אמפתיה היא היכולת או הנסיון לזהות את תחושותיו וצרכיו של האחר, ולהביע אותם באופן שהאחר יוכל לחוש זאת. האמפתיה מכוונת אל האחר, וככזו, היא חוויה מכוננת עבורו. היא יכולה להיות חוויה מעשירה גם עבור נותנה, אבל היא מתקיימת רק בקונטקסט של אינטראקציה. לו היו מפגישים את התלמידים עם ניצולים, אולי אפשר היה להתחיל לדבר על אמפתיה. אבל בקונטקסט של סיפור, הסטורי או בדיוני, אמפתיה היא משוללת משמעות; כדי שתיווצר חוויה אצל הקורא או השומע של הסיפור, נדרשת הזדהות, והזדהות איננה אמפתיה. הזדהות תופסת אותך בגרון.

פחד – האם לגיטימי?

וכאן אנחנו מגיעים לפחד. המזדהה עם הדמויות בסיפורי השואה, אמור לחוש פחד. לא אומץ לב, לא גבורה – אלה הם כבר תוצרים. אולי כעס, או תיעוב, אבל בעיקר פחד. פחד נורא, פחד מרוע בלתי נתפס, לא-אנושי.
וילדים? ילדים הם תמימים ומאושרים (בערך) עד שנכנס לחייהם פחד. פחד ממוות אם נתקלו במוות של אדם קרוב, פחד ממחלה קשה אם ראו אדם מוכר סובל, פחד מדברים קופצים ומבהילים, וכל מיני פחדים שאנחנו מעבירים להם. אבל מייד אחרי שאנחנו מעבירים להם, אנחנו גם מנסים לקחת אותו מהם.
הפחד אינו לגיטימי בחברה שלנו. הוא מעיד על חולשה, הוא זוכה לגינוי. הוא מוסתר גם בשואה (שם כולם היו אמיצים וגיבורים, למעט כמה כבשים פותות שהלכו לטבח), וגם ביום יום: אל תפחד, הכלב לא עושה כלום.

לפני מספר שבועות התבקשו בני וחבריו לכתה ה’ לקרוא אחד מספריה של סופרת ילדים ונוער שלא הכרתי את שמה. עיון ברשימת הספרים המצורפת לימדה שמדובר במחברת של ספרי אימה לילדים. כן, יש דבר כזה, והקריאה בספרים לא היתה אלא הכנה לביקורה של הסופרת בבית הספר. מתברר שמשרד החינוך (אותו משרד החינוך ממקודם) מעודד מפגשים של התלמידים עם סופרים ואנשי רוח, ומתברר שהסופרת דנן היא אחת הפופולריות שבין המבקרים בבתי ספר (ובספריות עירוניות, ועוד). הילד הפרטי שלי הציץ בתצלומי העטיפות, קרא את השמות ועוד לפני התקצירים הבין את הקטע ואמר: אני לא מתכוון לקרוא את זה. הייתי רוצה לומר שבגלל האיכות שקלט מייד, אבל לא. בגלל הפחד.

אבל הוא יוצא דופן למדי בקרב חבריו. רבים מהם קראו ובעיקר צפו בסרטי הארי פוטר כבר בכיתה ב’ (אותי זה מפחיד), שלא לדבר על תכניות טלויזיה ותכנים ברשת שאינם מנוטרים. אפילו לדיסני-פיקסאר יש כמה סרטים מפחידים למדי. אבל כאן אנחנו מדברים על עידודה של המערכת למפגש של ילדים עם תסריטי אימה. לפחד? בגיל 10? לפחד זה לנמושות (ובשבוע הבא כבר יום הזכרון לחללי צה”ל, תתכוננו).

לדידי, יש לדחות את העיסוק בשואה עד גיל מאוחר ככל האפשר. בעיני אין באמת דרך “להעביר” משהו מהזוועה הזו לילדים רכים בשנים, ואין בכך גם צורך. ילדים בכתות א’-ד’, שמהם מצפה כבוד משרד החינוך ל”אמפתיה” כלפי מי שהיו בשואה, לעתים רחוקות יחושו אמפתיה גם כלפי חבר טוב שבוכה לנגד עיניהם. לא משום שהם אטומים (אטומים ניתן לומר על מבוגרים שאינן חשים אמפתיה למראה סבלו של האחר, רק משום שצבעו, גזעו, דתו או מינו שונים משלהם), אלא משום שכדי לחוש אמפתיה כלפי האחר, עלינו לשים לב לתחושות ולצרכים שלנו באותה סיטואציה, להבדיל בינינו לבין האחר, ולהצליח לשים את עצמנו בנעליו לרגע (ולהביע זאת כלפיו, מה שכאמור הופך את כל המהלך לבלתי רלוונטי בהקשר הנדון). מהלך בלתי אפשרי עבור ילדים קטנים, וכאמור, גם רבים מהמבוגרים לא עושים זאת על בסיס יומיומי.

ואחר כך? אחר כך התכנים כבר פחות חשובים, ותודה למשרד החינוך על תרומתו למערכת. המערכת שמשדרת שאימה זה אחלה וכוחות הרשע זה סבבה ולפחד זה לא-קוּל. המערכת שמדברת על גבורה ותקומה ועל הציווי שלא ללכת כצאן לטבח, ולא מסכימה להודות שיש רוע בלתי נתפס, לא-אנושי, מפחיד נורא, ושהוא בעצם נתפס ואנושי ויכול לקרות גם לנו, אם לא ניזהר, ולאו דווקא מהצד של הקרבן.
בשלב הזה, לדידה של המערכת, הילדים כבר קהים מספיק כדי ללמוד על השואה, אז בואו ניתן להם מספרים ותאריכים ושמות ומקומות, נהפוך את השואה לעוד חומר הסטורי משמים, במילא הם כבר לא מרגישים כלום.

אנחנו לא רוצים ילדים קהים. אנחנו רוצים ילדים שמרגישים, שיגדלו להיות מבוגרים שמרגישים. ילדים קהים הם האיום על קיומנו, לא הצורר הנאצי.

 

ענת גל-און, מנחה מוסמכת להתמקדות עם מבוגרים, ילדים ונוער

התמקדות בבית – תהליכים אישיים וסדנאות יחסים

אתר התמקדות בבית www.homefocusing.com

התמקדות בבית גם בפייסבוק

 

עוד מהבלוג של ענת גל און

תצוגה מקדימה

"הקול בראש" - סרט מהפכני בלב המיינסטרים

כבר כשראיתי את הטריילר של הסרט החדש של דיסני-פיקסאר ידעתי שהוא בשבילי: ארוחת ערב משפחית קיבלה מימד עומק, כאשר חלקים שונים – כעס, פחד ועוד - של כל אחד מהמשתתפים, קיבלו את מרכז הבמה והניעו את האינטראקציה בין אמא, אבא...

תצוגה מקדימה

קבלה רדיקלית באמת

זה עומד להיות הפוסט הכי חשוף שלי, כי הוא עוסק גם בכאב גדול וגם במשהו שברגיל אני ממש משתדלת להסתיר. תשאלו - אז למה בכל זאת לחשוף? כי לאחרונה הכאב התגבר, ולאחרונה הבנתי איך...

תצוגה מקדימה

להרביץ לשולחן

במסגרת ההתלהבות הכללית בגן השעשועים, פגעה ידה של בתי בפניה של חברתה במכה כואבת. החברה התחילה לבכות, ובתי, נחרדת, אמרה: סליחה, זה לא בכוונה. החברה המשיכה לבכות, ותוך שלוש שניות הצטרפה אליה גם בתי, וביקשה ללכת הביתה. "אמרתי לה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה