הבלוג של ענת גל און

התמקדות בבית

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים... +עוד

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים ומשפחתיים. מקשיבה, מתבוננת, חשה, חושבת, אוהבת, כותבת ~ מה זה התמקדות: פוקוסינג, הקשבה עמוקה ועוצמתית פנימה, לתוכנו, ולזולת. עבודה אישית, זוגית וקבוצתית שמניעה שינוי עמוק ~ מה זה בית: משם זה מתחיל, ושם זה ממשיך ~ מה בבלוג: תחושות, התנסויות, רעיונות, מחשבות, תמונות, סיפורים מהקליניקה, סיפורים מהסדנאות, והרבה סיפורים מהבית ~ איפה עוד ניתן לפגוש אותי: www.homefocusing.com https://www.facebook.com/homefocusing

עדכונים:

פוסטים: 18

החל מינואר 2013

מזל טוב, אח גדול בא לעולם. כן, התינוק שלכם הפך לבכור, וזה לא קל. לא לו, לא להוריו. לכבוד החג, פוסט על הסוג הכי שווה של ביכורים, ועל בכורים

09/05/2013

נעמה ודורון הם הורים חמים ומשקיעים לשתי בנות, יעל בת שנתיים ומיכל בת חודשיים. ליעל קשה. קשה עם התוספת החדשה למשפחה. וגם להוריה קשה. “אני מבין את זה כשאני רואה את המבט שלה”, אומר דורון. “היא מסתכלת עלי כאילו היא לא מבינה איך זה שאני אוהב גם את מיכל”.
ונעמה אומרת: “אני כל הזמן חושבת לעצמי שבטח עובר עליה משהו בסדר גודל שעבר עלי כשהיא נולדה והפכתי לאמא. טלטלה רצינית. והיא רק בת שנתיים… זה בטח מאוד קשה”.
.
אח/ות חדש/ה היא מתנה לבכור/ה, אומרים לנו, וזה נכון.
כבת יחידה בעצמי, התעקשתי “לעשות” לבכורי אחות, כדי שלא יחווה את הקשיים שהיו ועודם מנת חלקי. לספק לו חבר/ה לחיים, שותף/ה לדרך. אומרים לנו גם (במיוחד כשההפרש ביניהם קטן והקושי גדול): ‘תכף הקטנה תגדל קצת והן יהיו חברות ממש טובות, את תראי’. וגם בזה הם צודקים.
ואלה שאומרים לנו את זה, הם לא רק צודקים, הם גם אנשי שלומנו – חברים, בני משפחה, יועצים מקצועיים -שרוצים לעזור לנו, לנחם אותנו, להקל על הקושי שלנו מול דמעות הגדול-קטן, מול מתיחת הגבולות הפתאומית שנרשמת מצד הבכורה, מול התקפות הזעם שמחמירות או ההרטבה שחוזרת. אז הם אומרים לנו את כל זה ומוסיפים: אתם לא צריכים להרגיש אשמים, זה לטובתה.
.
אשמה זה כאן
אנחנו לא צריכים להרגיש אשמים, אבל האשמה לא שואלת אותנו, היא שם. כבר כתבתי במקום אחר על האשמה כתחושה מכוננת באימהוּת (וגם אבות לא חפים ממנה). למעשה, האשמה היא רגש שטבוע בנו עמוק מאוד מילדות, וגם על כך כתבתי, בפוסט קודם. האשמה שם, והיא מתחדדת כשלילד שלי קשה, במיוחד אם הקושי שלו קשור אלי, במישרין או בעקיפין: כשהוא חולה ועלי לבחור את התזמון בו אקח או לא אקח אותו לרופא, כשהוא חווה קושי חברתי בהשתלבות במסגרת חדשה כי עברנו דירה, כשהבאתי לו מתנה ארוזה היטב: אחות חדשה ומתוקה שמקבלת ממני זמן, תשומת לב ואנרגיה שפעם היתה בלעדית שלו.
אז כמו כל רגש או תחושה, האשמה לא תלך משם אם ננסה לגרש אותה. היא לא תיעלם אם יגידו לנו שאנחנו לא צריכים להרגיש אשמים. היא אולי תתעמעם לרגע, אולי משהו בראש שלנו יאפיל עליה ויטשטש אותה, אולי אפילו נשתכנע שאנחנו לא אשמים, אבל היא שם, והיא תצוץ ותכה בנו בבטן ברגעים הכי טעונים. למשל כשהילדה שלנו בוכה בכי תמרורים כשעליה להיפרד מאיתנו וללכת לישון, בעוד אחותה התינוקת אחוזה היטב במנשא או בזרועותינו, שם שהתה במהלך מרביתם של החודשיים האחרונים.
.
אז מה עם האח הגדול-קטן?
מה עושים כשהבכור מפגין שקשה לו, הופך אלים, נדבק אלינו, מפגיז בהתקפות זעם המופנות כלפינו או כלפי התינוקת?
קודם כל שמים לב פנימה. שמים לב לתחושות שלנו וכן, גם לאשמה ששם. וגם לזה שאנחנו מותשים ממילא (החיים סביב השעון עם ניו-בורן) ורק רוצים רגע שקט. וגם לזה שהשכנה מסתכלת על הילדה שמשתטחת על המדרכה ומה היא חושבת עלינו. ולכל מה שעוד נמצא שם. שמים לב, לא מנסים לשכנע את מה שבפנים שהוא לא צודק, שאין לו מקום. להפך: מקדמים אותו בברכה. מכירים בו. אומרים לו: אין פלא שאת שם, תחושת האשמה. גם אני זוכרת איך לא האמנתי שאוכל לאהוב עוד מישהו כמו שאני אוהבת את הילדה הזו, מה הפלא שהיא לא מבינה את זה, ומה הפלא שאני מרגישה אשמה? לא ישנתי חצי לילה, זה באמת נורא קשה לתפקד ככה, זה בסדר שאני רוצה עכשיו את הזמן הזה לעצמי, שאני רוצה שהבכי הזה ייפסק והיא תלך לישון. ואני כל כך אוהבת את הילדה הזו, מה הפלא שקשה לי כשקשה לה.
ורק אז, רק אחרי שהסכמנו להכיר בכל מה שמתחולל בתוכנו, גם אם הוא לא אהבה צרופה ונתינה אינסופית, אלא נמצא שם לידם, או אפילו מעליהם, רק אז אפשר לפנות אל הילד שמולנו. כי רק אז אנחנו לא פועלים מתוך האשמה, או העייפות, או הצורך הנואש בקצת זמן זוגי או לבדי. רק אז כל אלה לא מפעילים אותנו, ואנחנו יכולים למצוא מקום בתוכנו של סבלנות, של סקרנות אפילו, ושל הרבה חמלה ואמפתיה כלפי הילד שלנו שקשה לו. מקום שיכול להקשיב לרגשותיו ולצרכיו, בלי להרגיש מותקפים, מתגוננים.
.
להקשיב לקושי, להציב את הגבול
אז  אנחנו פונים להקשיב לילד. לפעמים הוא לא מדבר, לפעמים עוד אין לו מילים, אבל כמו נעמה ודורון בתחילת הסיפור, אנחנו יכולים לחוש שקשה לו. ואנחנו יכולים לשקף לו את הקושי הזה, תוך התבוננות בו והקשבה לשפתו: “זה בטח כל כך קשה לך”. “יש שם המון כעס, בתוכך”. “את מאוד רוצה עכשיו על הידיים” (ואנא, ותרו על הקדימון “אני רואה ש…” או “אני מבינה ש….”; נסו בלעדיו, למרות מה שאומרים. המילה “אני” בתחילת המשפט הזה מסיטה את כובד המשקל מהילד אליכם, ואנחנו פה עם הילד. כרגע). כשאנחנו מקשיבים כך, אותו כאב שנמצא שם, עמוק בתוך הילד שלנו, מרגיש ששמעו אותו. שראו אותו.
כשאנחנו לא מקשיבים, אלא רק מנסים לשכנע: “תראה כמה היא חמודה!”, או סתם להסיח את הדעת, או לספק את הדבר שהבכור עומד עליו כרגע – ‘עוד ממתק!’ – ושממש לא מתאים לנו לתת כרגע אבל רק שלא ירגיש את הכאב – הכאב שלו לא הולך לשום מקום, הוא גדול וכבד מדי, ואליו מתווסף משקל של יאוש: ‘לא שומעים אותי, לא רואים שכואב לי’.
ואז אפשר גם להציב את הגבול ביתר קלות: אחרי שהכרתי בתחושות שלי, ואחרי שהכרתי בצורך של הילד שלי ובתחושותיו, אני יכולה להציב את הגבול – אם היא מנסה לתלוש לתינוקת אוזן, אם אין לי כוח לקחת אותה על הידיים, אם אני (והיא) ממש זקוקה לכך שהיא תלך לישון עכשיו – קל לי יותר לעמוד על כך. כי אני לא פועלת מתוך אותה אשמה, וגם לא מתוך הצורך להשקיט את כאבה או להעלים אותו. זכותה לכאוב – זה באמת נורא קשה, שיש פה את התינוקת הזו ששואבת את אמא (ואבא), ואני מכבדת את הזכות הזו, מכבדת את הכאב, ונותנת להם את כל המקום שהם זקוקים לו. ואת זה ילדים מרגישים.
.
.
ענת גל-און, מנחה מוסמכת להתמקדות עם מבוגרים, ילדים ונוער
התמקדות בבית – תהליכים אישיים וסדנאות יחסים
לאתר התמקדות בבית
מחפשים כלים להתמודד עם קושי מול הילד? קורס התמקדות בבית או סדנת התמקדות להורים 
פרטים נוספים בטלפון 0544.527584
או בדף הפייסבוק

עוד מהבלוג של ענת גל און

תצוגה מקדימה

"הקול בראש" - סרט מהפכני בלב המיינסטרים

כבר כשראיתי את הטריילר של הסרט החדש של דיסני-פיקסאר ידעתי שהוא בשבילי: ארוחת ערב משפחית קיבלה מימד עומק, כאשר חלקים שונים – כעס, פחד ועוד - של כל אחד מהמשתתפים, קיבלו את מרכז הבמה והניעו את האינטראקציה בין אמא, אבא...

תצוגה מקדימה

קבלה רדיקלית באמת

זה עומד להיות הפוסט הכי חשוף שלי, כי הוא עוסק גם בכאב גדול וגם במשהו שברגיל אני ממש משתדלת להסתיר. תשאלו - אז למה בכל זאת לחשוף? כי לאחרונה הכאב התגבר, ולאחרונה הבנתי איך...

תצוגה מקדימה

להרביץ לשולחן

במסגרת ההתלהבות הכללית בגן השעשועים, פגעה ידה של בתי בפניה של חברתה במכה כואבת. החברה התחילה לבכות, ובתי, נחרדת, אמרה: סליחה, זה לא בכוונה. החברה המשיכה לבכות, ותוך שלוש שניות הצטרפה אליה גם בתי, וביקשה ללכת הביתה. "אמרתי לה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה