התמקדות בבית http://saloona.co.il/homefocusing זה מתחיל כאן ונמשך פנימה Wed, 06 May 2020 03:43:30 +0000 he-IL hourly 1 http://wordpress.org/?v=3.8 שערוריית נתוני הגיוס – קריאה אלטרנטיבית http://saloona.co.il/homefocusing/?p=339 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=339#comments Wed, 22 Jan 2020 08:09:44 +0000 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=339 מתגייסים 1

באחד מגלגולי העבר שלי הייתי עתונאית, בדיעבד הבנתי שזה מתיישב יופי עם איכות שכיום היא מהמרכזיות בחיי: סקרנות (וגם עם יכולת הביטוי שלי, מן הסתם).
בשנים האחרונות הפסקתי לקרוא עיתונים וכמעט לשמוע רדיו (על חדשות בטלוויזיה אין מה לדבר), גם בגלל התכנים שפשוט קשה מדי להתקל בהם על בסיס קבוע ולא מסונן, אבל גם כי הסקרנות העתונאית נקברה תחת הררי אג’נדות -מפורשות ו/או מובלעות, אישיות ו/או ציבוריות.
והנה, השבוע התגלגל לידי הגליון הזה ובו האייטם הזה שכמובן משך את עיני, גם כי זה מה שהוא ביקש לעשות – למשוך את עיני, לצלצל באזני, להאיץ את הדופק – וגם כי בדיוק בשבוע שעבר אמר בכורי בן ה-16.5, בלקוניות אופיינית – אומרים שהולכת להיות מלחמת עולם שלישית. ואני לקראת גיוס.

בואו נקרא את הנתונים – כמה מילים על האג’נדה העיתונאית

“זינוק דרמטי במספר מקבלי הפטור הנפשי”, מכריזה כותרת הגג (אגב, שימו לב להשוואה אל הכותרת משנת 2007. שם הנתון היה שכל צעיר רביעי לא מתגייס, אבל כותרת הגג דיברה על “המשתמטים”. היום כבר לא קוראים להם משתמטים, קוראים להם אלה שמקבלים פטור רפואי נפשי).

מתגייסים 3

כותרת המשנה מאשימה ב”משבר” את “המדינה כולה, מערכת החינוך וגם הבית שבו הם גדלים”, ומספרת שצה”ל נערך עם “תכנית חירום למאבק בתופעה”.

אני לא רוצה לדבר על האג’נדה העיתונאית, זה בכלל לא הנושא של הפוסט הזה, אבל היא מדברת בעד עצמה. בדף הבא מופיעים הנתונים המוצנעים (שלמי שיחפש את הכתבה בגרסה הדיגיטלית יהיה קשה מאוד למצוא), לפיהם מתוך אותם 32.9% שאינם מתגייסים, 15.9% זוכים ל”פטור דתי” (תורתם אמנותם).

מתגייסים2
תכנית החירום של צה”ל, בשיתוף ידיעות אחרונות, סימנה על לוח המטרה 8.3% מהמיועדים לגיוס שמקבלים פטור מגיוס על רקע נפשי. “בכירים באכ”א סבורים כי המגמה איננה כתוצאה מ”עלייה פתאומית” בתחלואה נפשית אלא, בעיקר, בשל ירידה במוטיבציה לשרת. סיבה נוספת נמצאת במישור הפלילי: העובדה כי כל מקרה של התאבדות בצבא מחייב חקירה פלילית, לרבות בדיקת התנהלות הקב”ן שאישר את גיוס החייל, מובילה קב”נים רבים להקל בקריטריונים לפטור הנפשי”, נאמר בגוף הכתבה.

 

אני לא רוצה לדבר על האג’נדה העיתונאית (-לאומית?), אבל מישהו צריך להגיד כמה דברים לכיוון השני, כי תכף ניפול. אז אני רוצה להצביע על כמה תופעות (חלקן מתוך מחקר לא מעמיק שעשיתי בגוגל), ולהציע נקודת מבט שונה על הנתונים שמסתתרים מאחורי פיסת העיתונות המגוייסת הזו.

מה זה אומר? והאם זה רע?

אז בואו ניתן כותרת חדשה, מתוקנת: 8.3% מבני הנוער משתחררים מהצבא על רקע נפשי.
כן, זה אומר שיותר בני נוער מבקשים שלא להתגייס מסיבות רגשיות-נפשיות, ושיותר קציני בריאות הנפש בצה”ל נענים לבקשה.
.
ואולי זה אומר, שזה לא הבית הדפוק (תכף נגיע אליו), או מערכת החינוך הלא מספיק ציונית, או המדינה כולה שלא מספיק מפמפמת מסרים לאומניים, אולי זה לא באמת דבר רע. אולי זה אומר שבדור הזה כבר מותר. אולי זה אומר שיש מספיק בני נוער שלא מתביישים לדבר על קשיים רגשיים, על חרדות ועל דכאון, על רגישות גבוהה, על אתגרים תחושתיים, חברתיים ועוד.
ואגב – בני נוער. בנים. (הבנות זה סיפור אחר – 44.3% בנות שלא מתגייסות, 35% על בסיס הצהרת דת). בנים שבוכים, בנים שאומרים – קשה לי.
ואל תטעו – להרבה יותר מאשר 8.3% מהבנים קשה. איך אני יודעת? למשל, מן הנתון שכ-20% מן האוכלוסיה מסווגים כאנשים רגישים מאוד (גברים ונשים בשיעורים דומים). או מהדיווחים על תופעות של פוסט טראומה אצל מתגייסי עוטף עזה, כי כבר 18 שנה שמפגיזים אותם. או הנתונים בדבר עליה במספר ההתאבדויות של בני נוער, בשיעור האשפוזים הפסיכיאטרים. וגם כי אני פוגשת מספיק הורים של ילדים ובני נוער, שיודעים להגיד שלילד שלהם קשה.
להרבה יותר מאשר 8.3% מהבנים המתגייסים קשה, ואני מניחה שחלקם כן משרתים בצה”ל, באופן כזה או אחר, אבל בשביל 8.3% מהמתגייסים זה כנראה קשה מדי.

משהו לקב”נים

אני רוצה גם להגיד משהו לטובת הקב”נים, שגם אליהם כוונו חיצי הביקורת, בטענה המכוערת שמייחסת להם יד קלה על ההדק מסיבות שמקורן “במישור הפלילי”. ואולי קציני בריאות הנפש פשוט עושים את עבודתם: מקשיבים, נותנים לגיטימציה לקושי, מענה לצורך. הלוואי שכך. וכן – אולי הם מעדיפים למנוע התאבדויות של חיילים, עד כמה שהדבר נשמע מופרך… ואכן, עוד סטטיסטיקה מלמדת שהשנים האחרונות מתאפיינות לא רק בעליה בשיעור מקבלי הפטור על רקע נפשי, אלא גם בירידה משמעותית במספר המתאבדים בצה”ל.

ומילה להורים שילדיהם מתגייסים

ואחרונים, אני רוצה להגיד משהו להורים, שאני אחת מהם, כאמור.

בשלב הכל כך עדין הזה שבו הילדים שלנו כבר מזמן עברו אותנו בגובה, וכעת הם משתנים לנו, לפעמים נעלמים לנו או מסתגרים או משתתקים, בואו נקשיב להם ביתר שאת. לפעמים מה שהם יאמרו יסתור או יתנגש עם העדפות או רצונות או חששות שלנו, לפעמים זה ישקף משאלות לב כמוסות.
זהו שלב ההפרדה הגדול, שבו אנחנו רוצים לאפשר להם לגדול להיות מי שהם, אבל הם עדיין (וזה לא יעבור כנראה) זקוקים לנו, לתמיכתנו, לאהבתנו. אז תמיד, ובמיוחד בנושאים הרי גורל כאלה, נרצה לשים לב ולהקשיב לכל מה ששלנו (פחות למערכת החינוך, למדינה או לידיעות אחרונות, אם אפשר), כדי שנוכל באמת להקשיב להם.
ואם יש סיכוי שאי פעם יזוז כאן משהו, שסוג חדש של גברים יגדל פה עם כל האתוס והמיתוס והפאתוס, זה בוודאי עובר דרך ההרשאה, גם בגיל 17, להקשיב פנימה, לבכות, לפחד, להגיד קשה לי, ושיהיה שם מישהו שיסכים שמותר.

 

]]>
http://saloona.co.il/homefocusing/?feed=rss2&p=339 0
להרגיש את השואה http://saloona.co.il/homefocusing/?p=292 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=292#comments Thu, 05 May 2016 10:43:46 +0000 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=292 מחנה משותף

“אני רוצה שתתחילו להרגיש”
המשפט הזה, שאומר מדריך קבוצת בני נוער בביקור במחנות ההשמדה בפולין, בסרטם המצויין של שגיא בונרשטיין ואודי ניר, “מחנה משותף”, מקפל בתוכו עולם ומלואו.
ה”צריך להרגיש” הוא תמה מרכזית בסרט, שקובץ מסרטונים שהעלו ליו טיוב לאורך שנים משתתפי המסעות לפולין. עוד ועוד ילדים מתוודים מול המצלמה שהם לא הצליחו להרגיש. בודקים מה לא בסדר איתם, שהם לא מצליחים להרגיש. הם מנסים, ממש: מתיישבים על פסי הרכבת, בשלג של מינוס חמש מעלות, בנסיון “להרגיש איך הם הרגישו”, הם מורידים את הבגדים העליונים בכוונה מלאה להרגיש, ומישהי אומרת: עכשיו תשבו, תנסו להרגיש”.
אבל הם לא מרגישים. נערה אחת מקסימה אומרת, אחרי ביקור בקרמטוריום: “עברנו נורא מהר, לא הספקתי להרגיש שום דבר”. היא רוצה לנסות להרגיש איך זה היה להיות במקומם, בשביל להבין אותם, אבל מתוודה: “זה מפחיד להרגיש במקומם, אני לא רוצה להרגיש במקומם כל כך”.
זה מפחיד להרגיש במקומם. זה כל כך מפחיד, שזה בלתי אפשרי. הגוף של בני הנוער לא מאפשר להם להרגיש את כל הכאב הזה. הוא יודע שזה יהיה קטלני עבורם. שזה גדול עליהם. שזה גדול גם עלינו. אז הוא מתנתק, בצעד קלאסי של הגנה. הוא מאפשר להם להשליך כדורי שלג ולצחקק.

המבוגרים מחפשים ודאות
אבל המבוגרים, המערכת, מצפים מהם להרגיש: בשביל זה אנחנו כאן, כדי שתרגישו. אז תרגישו! ורגש לא מתעורר על פי פקודה, והמקום המגונן הזה התחפר שם ואין לו שום כוונה לזוז, אבל מה שנוצר שם, כתוצאה מהעימות בין הדרישה למקום שמגן, הוא אשמה. נותר שם ערעור: מה לא בסדר איתי שאני לא מרגיש? כאילו אין מספיק דברים שמערערים את החוויה העצמית והזהות העצמית בגיל הזה…
הדרישה הזו של המערכת מבני הנוער גם היא מדוייקת במשפט של המדריך. “אני רוצה שתתחילו להרגיש”. אנחנו המבוגרים, ההורים, המורים, רוצים שתתחילו להרגיש. אנחנו רוצים איזו ודאות, איזו הצצה לאיך שעובד המנגנון הפנימי הזה שלכם, איזו הבנה, איזו שליטה, איזו יכולת לכוון.
גיל ההתבגרות מאתגר את המבוגרים באופן מתמיד, מפתיע, מבלבל, מסתכל. עד שכבר הבנו פחות או יותר מה זה להיות הורים, מה זה ילדים, איך אנחנו מתנהלים איתם, פתאום מגיע גיל ההתבגרות והופך את הקערה.הם כבר לא ילדים (גם הם דואגים להכריז את זה השכם והערב), ומשהו בתוכנו מנסה לחשב מסלול מחדש: אוקי, לא ילדים. אז ארגז הכלים שלי לילדים כבר לא אקטואלי, בוא נראה מה עוד יש פה. אה, מבוגרים. אז תהיו מבוגרים! עם מבוגרים אני יודעת מה לעשות, פחות או יותר.
אז זהו, שלא. אנחנו מאוד רוצים שהם יתחילו להרגיש, ולקחת אחריות, ולנהוג בשיקול דעת, כי זה יעזור לנו להתארגן מולם, להחיל עליהם את כלי המבוגרים שבאמתחתנו, לדעת למה לצפות, לדעת ממה להזהר, אבל הם לא. לא כי הם לא רוצים – הם, כאמור, מאוד רוצים להרגיש – אלא כי הם לא מסוגלים. בשפה מקצועית אפשר לדבר על בשלות קוגניטיבית ורגשית, אבל למעשה, הגוף שלהם בהתארגנות, והגישה לאיזורים של “להרגיש את השואה” חסומים כרגע, וטוב שכך (ילדים אחרים, שמנגנוני ההגנה הללו אינם פועלים אצלם, עלולים לצאת ניזוקים מאוד מהמסע הזה לפולין).

תובנות מבעד לכוונת
אבל ישנה תוצאה נוספת לציווי להרגיש ולחווית הכשלון של בני הנוער. המקום שנכשל רוצה מאוד להצליח, לפחות במשהו. אז הוא עובר למסר הבא שמבקשת ממנו המערכת להפנים: שנית לא עוד. הי, הוא אומר לעצמו, נכון שלא הצלחתי להרגיש את זה, אבל אני מצליח להבין את זה, אני מבין מה רוצים ממני!
סצינת הסיום הסוריאליסטית של הסרט ממחישה באופן נפלא את המשמעות של ההבנה הזו. על רקע משחק מציאות וירטואלית שבה המצלמה היא עינו של המשחק וגם עינו של הצופה, מהגגים הנערים המשחקים אודות יום השואה, בזמן שהם (והצופה) רודפים, יורים ומשמידים אויבים שמסתתרים ביערות ובסמטאות. “אם אני לא נשמע עצוב אז רק שתדעו שאני מאוד עצוב” אומר בקול לקוני הנער שמקריין את הסרטון, אחרי שהציג את הנושא והמשחק שברקע. אחד הנערים מסביר, בעודו דולק, יחד עמנו, מבעד לכוונת תת-מקלע אחרי אנשים בסמטאות מפוקסלות, שהאנטישמיות כאן, יותר מתמיד, כולל שואה גרעינית “הכי חשוב זה שנהיה מודעים, ונישאר חזקים, ונהיה מוכנים לכל מה שיש להם לעשות לנו”.
אכן, זהו המסר שחודר לבני הנוער: היטלר עדיין כאן (רק עכשיו הוא פרסי, או ערבי אחר), וכדי שלא נצטרך להרגיש את מה שלא הצלחנו להרגיש, כדאי שנשכים להרגו.

להרגיש את השואה כהורים, להבין אותה כבני אדם
כמבוגרים, אנחנו זוכרים את השלבים בהם התחלנו להרגיש. בהם סרטי השואה עוררו בנו תגובה רגשית. חלקנו לא מצליחים אף פעם, בחלקנו זה מעורר כאב גדול שמהדהד את המורשת הבינדורית הטבועה בנו, לא חשוב מאיזו עדה. כשאנחנו נעשים הורים, הכאב הזה הופך בדרך כלל קשה מנשוא. אנחנו מרגישים, אוהו כמה שאנחנו מרגישים. אני, למשל, לא הצלחתי לצפות בסרט אמש עד תומו (חזרתי אליו הבוקר, כדי לכתוב את הטור הזה). כאמא, הכאב והאימה מורגשים כל כך חזק, ששוב הם הופכים קשים מלהכיל. הפעם לא בגלל המיכל המוגבל של גיל ההתבגרות, אלא בגלל שהכאב והאימה פשוט גדולים מדי בשביל כל מיכל שהוא.
להרגיש את השואה, זוהי חוויה קשה עד בלתי אפשרית. הגוף לא מרשה, בודאי לא בגיל ההתבגרות.
אנחנו יכולים לנסות לעבד את השואה בדרכים אחרות, ללמוד, לחקור, לנתח. לא רק את מה שעבר על היהודים בשואה, אלא גם את המנגנון האימתני שאפשר אותה, שיכול לקרות וקורה גם היום, במקומות ובהקשרים שונים בעולם. גם זה לא פשוט, גם זה בלתי נתפס, אבל ראיה בוגרת של האירוע המכונן הזה יכולה להוביל אותנו, כחברה וכפרטים, במקום ללאומנות וללוחמנות, לאמפתיה ולראיית האחר, שהם היישום המיטיב והאפקטיבי של הציווי “לא עוד”.

***

הסרט “מחנה משותף”

פוסטים קודמים בנושא יום השואה:

מה ילדים לומדים על השואה, ועל אמפתיה

על תכנית משרד החינוך ללימודי השואה, על זכרון ופחד

ענת גל און, מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים, ילדים ונוער, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מלווה תהליכים אישיים, זוגיים, משפחתיים וקבוצתיים

סדנת התמקדות להורים למתבגרים – מתחילים בקרוב!

לאתר התמקדות בבית – תהליכים אישיים ומערכות יחסים

]]>
http://saloona.co.il/homefocusing/?feed=rss2&p=292 0
קבלה רדיקלית באמת http://saloona.co.il/homefocusing/?p=269 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=269#comments Sat, 03 Oct 2015 18:07:29 +0000 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=269 IMG_0911

זה עומד להיות הפוסט הכי חשוף שלי, כי הוא עוסק גם בכאב גדול וגם במשהו שברגיל אני ממש משתדלת להסתיר. תשאלו – אז למה בכל זאת לחשוף? כי לאחרונה הכאב התגבר, ולאחרונה הבנתי איך הכאב הזה – וזה ממש כואב לי להכיר בכך – הוא גם מתנה גדולה, אם רק אסכים לקבל אותה, אם רק אסכים לקבל אותו, ואיך הוא שייך וקשור בדיוק לכל מה שאני עושה, מלמדת וחיה.
אז נעים מאוד, אני ענת ויש לי אטופיק דרמטיטיס. אסטמה של העור בלשון העם. כמו האסטמה האחרת, מדובר במחלה כרונית שמגיעה בהתקפים. היא יכולה להיות רדומה או מינורית במשך זמן רב, והיא יכולה להיות בועטת ומשולחת רסן. גם כן במשך הרבה זמן.
בניגוד למחלות אחרות, המחלה שלי אינה מסכנת חיים (תודה לאל). היא גם לא מידבקת, או מתפשטת לאיברים אחרים. לכאורה, מחלה סימפטית למדי, שאלה יהיו הצרות שלנו. רק מי שלוקה בה או שאדם ממש קרוב לו לוקה בה (אטופיק דרמטיטיס היא בעיקר מחלה של תינוקות ופעוטות) יודע מהם הקשיים שכרוכים בה.
שלושה דברים קשים במיוחד: האחד – זה מגרד. נורא. מגרד שמעיר באמצע הלילה, מגרד שאפילו ציפרניים גזוזות היטב מצליחות לפצוע. מגרד, ואסור לגרד, כי אם מגרדים זה מחמיר, ואז זה כואב. ממש. עוד יותר.
השני – זה מכוער – ורואים את זה. זה דוחה, זה מרתיע, וזה בחוץ. יש תקופות שבהן אני רוצה להכנס למיטה ולא לצאת ממנה רק כדי לא להתקל במבטים. אפילו בקיץ התל-אביבי אני בשרוולים ארוכים. במשך תקופה ארוכה נמנעתי מתרגול היוגה האהוב עלי כי לא יכולתי לשאת את המחשבה שיראו את כפות הרגליים שלי. ועוד.
אבל מה שבאמת קשה במחלה שלי, זה שהיא כאן כדי להשאר.
המחלה שלי היא שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, כילדה, כנערה, כאשה צעירה. היא זימנה לי חוויות רבות, נסיונות שונים ומשונים לטיפול וריפוי, ויום אחד אולי אכתוב על זה ספר; אבל היום אני מבינה, שהיא לימדה אותי ועדיין מזמנת לי שיעורים שקשורים בטבורם למהות שלי, מלמדת אותי את מה שאני מלמדת אחרים, ומספקת לי תזכורת מתמדת.

.
סיפוק מיידי והדדי של צרכים?
הגירוד מזמן לי חקירה מרתקת בהקשר של מערכות יחסים. כשאני מתבוננת במה שקורה שם, אני יכולה לראות את הגירוד, ואת היד שממהרת להיענות לבקשתו ולגרד. לכאורה – מערכת יחסים אידילית: יש שם פיסת עור שדורשת הקלה מיידית, ויש שם יד שרוצה לפתור את הבעיה, למלא את הצורך.
אבל הנוכחות הרחבה שלי יודעת שהגירוד רק יוצר מעגל שוטה, מחמיר את המצב, פוצע, והפצע וגם החלמתו מגרדים עוד יותר, אז איך זה מן האפשר, מערכת יחסים שבה שני הצדדים מגיעים יחד לקתרזיס, ובכל זאת היא הרסנית?
השבוע ישבתי וניסיתי רק לשים לב. לשים לב לגירוד, ולשים לב ליד שכבר באוטומט מתרוממת להקל עליו. זה היה מעניין מאוד, כמו שקורה פעמים רבות בהתמקדות, ברגע שהצלחתי רק להיות עם הגירוד, בסקרנות, הוא חלף. נכון, הוא הופיע במקום אחר בגוף, אבל גם שם – רגעים ספורים של תשומת לב, והוא זז משם. במקביל, הייתי קשובה גם ליד; זה לא היה פשוט גם בשבילה לנוח שם ולא לעשות כלום. לבסוף הכל נרגע.
ואז ראיתי את ההקבלה המופלאה למה שקורה במערכות יחסים, במיוחד של הורים וילדים. כשהילד שלי במצוקה, האוטומט שלי הוא פשוט לעזור לו. כשהוא מספר שאין לו חברים בגן, אני מייד רוצה להגיד לו “לא נורא!”, להתקשר לגננת, להציע לו עם מי לשחק מחר, להזמין הביתה שורה של חברים אופציונלים, לנער את כל הילדים בגן שלא רואים כמה הוא מקסים. כשהילדה שלי משתפת אותי בפחדים שלה, אני רוצה להגיד לה שאין מכשפות בעולם, או לתת בידה ספריי נגד מפלצות, או למצוא איזה קסם (אמיתי) שימגר את הפחדים שלה.
אבל אף אחד מהפתרונות המיידיים הללו אינו הדבר שהילדים שלי באמת זקוקים לו ממני. נכון, יכול להיות שברגע הראשון גם הם ירגישו שעשיתי עבורם משהו מועיל, אבל מהר מאוד ישוב הצורך האמיתי וירים את ראשו, הצורך הבסיסי שעליו כתבתי פעמים רבות – לא להיות לבד עם הכאב.
הצורך שמישהו רק יקשיב לי, בלי לנסות לפתור – ובכך לסלק – את הכאב. הצורך שמישהו רק יהיה איתי שם, ויראה כמה זה כואב, ויאפשר לצעד הבא, לפתרון המדוייק עבורי, להגיע מתוכי.
זה כל כך קשה, במיוחד כהורים, לא למהר. זה כל כך קשה לשים לב לצורך שלי לפתור את הבעיה, כי לכאורה, אומר הקול הממהר בתוכנו, מה הבעיה? הילד מגיע עם בעיה, אני מספקת פתרון, מה הבעיה? זה כל כך קשה להגיד למקום הזה בתוכנו – אני רואה כמה את רוצה לעזור, זה הכי קשה בעולם כשלילד שלך כואב, והכי מתסכל כשאי אפשר לעזור לו.
אבל זה כמו הגירוד. כן, ברגע הראשון זה ירגיש מצויין: היד תרגיש מועילה, העור ירגיש הקלה רגעית. אבל בעצם, ולזה רק הנוכחות הרחבה שלי, שגדולה יותר משניהם, יכולה לדאוג – הם זקוקים להקשבה שלי.
ולפעמים (לעתים קרובות מדי) אני נכשלת. לפעמים אני בוחרת (ממש מהר) בדרך הקלה, ופשוט מגרדת. לפעמים עד זוב דם. ואחר כך אני כועסת עלי, וגם זה אתגר בפני עצמו – לומר לעור שצרח שם “גרדי אותי! עכשיו!”, לומר ליד שמיהרה להרגיע – זה בסדר. זה באמת קשה לעמוד בזה.

.
על סבלנות וקבלה רדיקלית
אבל בעיקר, המחלה שלי מאתגרת אותי ומבקשת ללמד אותי קבלה רדיקלית. קבלה רדיקלית הוא מושג מפתח בהתמקדות, ומשמעו היכולת לקבל כל דבר בנו, פשוט להסכים שהוא יהיה, להיות איתו בסבלנות ובסקרנות. ואין מאתגר מהמחלה שלי בהקשר הזה, כי כמו מרבית הכאבים והמצוקות של כולנו, המחלה שלי היא כזו שהייתי רוצה לקום בוקר אחד (ורצוי מחר בבוקר) ושהיא פשוט לא תהיה שם. ככה, פוף! עור נקי, חלק, כמו של כולם.
אבל מדי יום אני מתרגלת סבלנות אין קץ. אני מתרגלת את אחת ההזמנות המהותיות והמאפשרות (והמאתגרות) ביותר בהתמקדות. אני מנסה – ולעתים קרובות נכשלת – להגיד למחלה שלי שהיא יכולה להשאר פה, כמה זמן שהיא צריכה. כי מעצם היותה כרונית, היא לא הולכת לשום מקום, וזה קשה כקריעת ים סוף להכיר בכך, להסכים לכך.
וזה קשה, כי יש בי חלק ששונא אותה. שרוצה שהיא תעוף. שמחפש שיקויים ושמנים ומרפאים ושיטות חדשות כדי למגר אותה. שבודק – מה יכול לעזור לה להסתלק מכאן. שבוחן אותה כל יום: איך היא היום? אולי בדרך החוצה? אבל היא לא.
וברור לי, ממש ברור לי שככל שאנסה לסלק אותה כך היא תיצמד עוד ועוד, והאתגר הגדול הוא להצליח להיות עם שניהם – שני ענקים שנלחמים ביניהם בתוכי: גם עם המחלה שכנראה לא גילתה לי עדיין את כל מה שיש לה לגלות לי (ואולי, ואני כותבת את זה בקושי רב, אולי היא תצטרך להישאר לשם כך לנצח), וגם עם זה ששונא אותה. ללטף אותו בחמלה, כי ברור שהוא שונא, כמה היה רוצה שאוכל להסתכל במראה בלי להתכווץ, שאוכל להתלבש כמו שאני אוהבת, שלא אצטרך להסתתר, שלא אצטרך לסבול. וכמה קשה לו שהיא כאן כדי להשאר.

.
למה אני כותבת (ומפרסמת) את הפוסט הזה?
התלבטתי הרבה לפני שלחצתי על “פרסם”. חברים, קרובים, חברים של קרובים, תלמידים ומטופלים – בהווה או פוטנציאלים – כל אלה עלולים לקרוא ולהרתע, ובכלל, אני אדם די פרטי…
ההחלטה גמלה בליבי אחרי שהתגלגל לידי הסרטון הנפלא הזה מבית היוצר של TED, שבו מספרת אלינור לונגדן על השלב בחייה בו התחילה לשמוע קולות. על האבחון שלה כסכיזופרנית, האשפוזים, התרופות ועל מסע ההחלמה שלה שהחל בהסכמה להקשיב לקולות ולהתיידד עמם.
הדבר המרגש ביותר מבחינתי בסיפורה של לונגדן הוא לא העובדה שהוא מציג מקרה אמיץ ומרגש במיוחד של התמקדות, שבמהותה מזמינה להתיידד עם הקולות הפנימיים שלנו, ולגלות שהם רוצים את טובתנו. מה שמרגש במיוחד ואף ממחיש את מהותה העמוקה של ההתמקדות, הוא סיומו של הספור: לונגדן הפכה לפסיכולוגית, היא מטפלת באנשים ששומעים קולות, ואף הקימה ארגון של אנשים ששומעים קולות. כן, ההקשבה לקולות לא הגיע מתוך רצון לגרשם, להרפא מהם, אלא מתוך מקום אמיץ שאומר: כן, אני שומעת קולות, וזה בסדר. מקום שאומר לקולות – אתם יכולים להשאר כאן, לתמיד.
אז הפוסט הזה רוצה לצאת החוצה כדי לתרגל את ההסכמה העמוקה הזו, ויותר מזה: הפוסט הזה רוצה לצאת החוצה כי המחלה שלי זקוקה לו, היא זקוקה שאכיר בה בגלוי, היא זקוקה לקבלה רדיקלית.
אז היום אני רוצה להודות למחלה שלי. אני יכולה לראות אותנו, היא ואני, שתי אויבות מושבעות למודות קרבות (ושרוטות כהוגן). אני יכולה להגיד לה שהיא שלי, במובן הכי רחב והכי מהותי, שהיא חלק ממני, ושזה בסדר, שזה אפילו… טוב. ושזה בסדר גם שאמשיך לרצות שהיא תיעלם.
ברור לי שביום שאצליח באמת לאפשר לה להישאר, ביום שהמבט שלי יהיה סקרני, ולא בעל אג’נדה, היא תוכל ללכת, וברור לי שהיום הזה רחוק, ואולי לעולם לא יגיע. אבל בעיקר ברור לי שבלעדיה לא הייתי אני, ושהיא מלווה אותי בדרך כדי להזכיר לי כל העת מה הכיוון.

___________________

ענת גל און, מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים, ילדים ונוער

התמקדות בבית – תהליכים אישיים ומערכות יחסים

עוד מאמרים באתר - www.homefocusing.com

קורס התמקדות בבית - קורס התמקדות ויחסים בתל אביב

סדנאות התמקדות להורים

בקרו - דף הפייסבוק של התמקדות בבית

בקשו להצטרף לקבוצת הפייסבוק של התמקדות בבית

]]>
http://saloona.co.il/homefocusing/?feed=rss2&p=269 0
“הקול בראש” – סרט מהפכני בלב המיינסטרים http://saloona.co.il/homefocusing/?p=239 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=239#comments Tue, 30 Jun 2015 05:33:12 +0000 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=239 כבר כשראיתי את הטריילר של הסרט החדש של דיסני-פיקסאר ידעתי שהוא בשבילי: ארוחת ערב משפחית קיבלה מימד עומק, כאשר חלקים שונים – כעס, פחד ועוד – של כל אחד מהמשתתפים, קיבלו את מרכז הבמה והניעו את האינטראקציה בין אמא, אבא וילדה.
ואכן, “הקול בראש” (משחק מילים חביב אבל חוטא למקור; על פי הסרט, לא הכל בראש, רק “המפקדה” שלנו נמצאת בראש; השם המקורי – Inside Out – משקף הרבה יותר, גם את ההתמקדות), הצדיק את הציפיה הממושכת, ואף הרחיק מעבר למה שהעזתי לקוות: מעוז המיינסטרים הצמיח סרט מהפכני, שמעז להתעלם מכמה אבני יסוד מקובלות בקולנוע, וגם בחברה שלנו, ולהכריז על דרך משלו.
נתחיל בזה, שלא בטוח שמדובר בסרט לילדים. בכל סרטי דיסני, מבוגרים יהנו מרבדים נוספים, הקשרים תרבותייים, הומור ועומק, בשבתם לצד ילדיהם, אבל בניגוד לסרטים אחרים מבית היוצר שלו, הקול בראש מוותר על אלמנטים מסורתיים של מבנה ועלילה מושכי לב עבור ילדים של ימינו: אין מאבק של הטוב מול הרע (אין נבל, בכלל), מרדפים וקרבות. ילדים עשויים למצוא את הסרט ארוך, אפילו משעמם, כי המסע שמוצג בו עדין, מורכב, עתיר פרטים והולך פנימה, לא רק קדימה. מצד שני, הוא מצחיק, עצוב, צבעוני ומספק נושאים נפלאים לשיחה, אז כדאי לנסות.
הסרט מספר על ריילי, ילדה בת 11, שעוקרת עם הוריה ממינסוטה לסן פרנסיסקו (היפהפיה, שזוכה כאן למראה מדכדך במיוחד, דרך עיניה הכבויות של ריילי). באופן טבעי, וכל מי שעשה רילוקיישן יודע, המעבר קשה על ריילי: במינסוטה המושלגת נשארו החדר שלה, חברותיה, נבחרת ההוקי שלה, ובמקום החדש הכל, ובכן, חדש. אבל המשבר האמיתי מתחולל בפנים.
מי שמנהלת את העניינים במרחב הפנימי של ריילי היא “שמחה” (Joy). עליזה וקופצנית היא נמצאת שם, השמחה, מאז שריילי נולדה. מאפשרת השתטות ואופטימיות, מראה תמיד את הטוב והשמח, מעודדת ומפיחה קלילות בכל סיטואציה. השמחה היא הבוס בראש של ריילי, שם ממוקמת מפקדת הרגשות החולשת על הכל: על הזכרונות, על תחומי החיים, על המחשבות ועל התגובות.
האתגר הגדול של השמחה היא “עצב”, או מדוייק יותר – עצבות, Sadness: דמות כחולה, עגלגלה וגמלונית, שממנה יש להזהר: היא צובעת בעצב כחול כל דבר שהיא נוגעת בו (וזה רק עושה אותה עוד יותר עצובה).
יום אחד, כתוצאה מויכוח מר בין השתיים, הן מוצאות את עצמן מחוץ לראש, בנפתולי זכרונותיה וחוויות העבר של ריילי. השמחה מובילה קדימה, מלאת מוטיבציה, בחזרה למפקדה; שם, בינתיים, הרגשות האחרים נדרשים לקחת פיקוד, ומאבדים את זה בהתמודדות היומיומית של ריילי. העניינים אצלה, בפנים ובחוץ, הולכים מדחי אל דחי. עולמה של ריילי מתמוטט.
המסע של השתיים ארוך ומלא במכשולים. השמחה – אשר נוצרת מכל משמר כמה זכרונות חשובים של ריילי למען לא יאבדו – צריכה לגרור את העצבות, פשוטו כמשמעו, חלק ניכר מהדרך.

insideout

העצב מקלקל הכל
ובאמת, כשאני עצובה, אני כבדה ומבאסת. העצב שלי זוחל סביבי וצובע את מי שלצידי. אנחנו לא רוצים את העצב, הוא מקלקל אפילו תחושות נעימות וגובר על זכרונות מתוקים, הוא מעכב אותנו, מכביד ונגרר.
באחת הסצינות המקסימות בסרט, השמחה משרטטת מעגל על הרצפה ואומרת לעצבות (בחביבות אך בתקיפות) שתשאר בפנים. העצבות מסכימה, היא לא רוצה לקלקל, אבל עד מהרה זולגת החוצה ושוב צובעת את סביבותיה בכחול.
ואכן, זה האופן שבו אנו, כחברה, ביחידים, כהורים, מתייחסים לעצב. כך גדלנו, על ברכי “כשאת בוכה את לא יפה” או “בנים לא בוכים”. אנחנו מנסים לצמצם אותו לנקודות מאוד ספציפיות, ולהשאיר אותו שם, כדי שלא ישתלט. כדי שלא יקלקל. אז אנחנו אומרים: “לא קרה כלום!”, או “תסתכלי על חצי הכוס המלאה”, או “יהיה בסדר!”, אבל העצב, כדרכו של עצב, מייד זולג החוצה ומכתים את הכל, וככל שננסה להשתיק ולהגביל אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.
במהלך המסע מתחוור לשמחה עד כמה מהותי תפקיד העצב, עד כמה הוא מכונן את חוויותיה של ריילי ואיך, בעצם, ברגעים שקיבל מקום, היה זה הוא שאפשר לחוות הקלה, חברות וגם שמחה.
שמעתי על לא מעט ילדים (ומבוגרים) שיצאו מהסרט ואמרו שהוא עצוב. ואין פלא: עד שלב ההתגלות המסע מפרך ומייאש, ולאחריו – העצב זוכה בו למקום של כבוד. נותנים לו לצבוע הכל, מחבקים אותו ונותנים לו לחבק. בעולם שבו הציווי be happy הוא השולט, בעולם שבו עד כה העצב – כמו שקורה לאורך מרבית הסרט – מושתק, מוחבא, מגונה, המסר שמביא הסרט הוא רדיקלי ממש ולא פשוט לעיכול (אם גם הילדים שלכם התעצבו מהסרט, זו הזדמנות מופלאה לתרגל את מה שהסרט מציע: לא לנסות לעודד, לא לנסות לשמח, רק להיות עם העצב הזה, לדבר עליו, להקשיב לו).

גיל ההתבגרות: איי הנפש מתמוטטים
לא במקרה ריילי, גיבורת הסרט, עומדת בפתחו של גיל ההתבגרות. גיל סוער, מלא תהפוכות (גם בלי עקירה מסביבה מוכרת לסביבה חדשה) בו מתמוטטים איי הנפש וטובעים בסערת רגשות. באיזו קלות אנחנו, ההורים, עלולים להסחף שם למערבולת ביחסינו עם המתבגרים שלנו, כפי שמעידה הסצינה המופלאה של ארוחת הערב. הדאגה שלנו, חוסר האונים שלנו, הכעס שלנו, ואפילו דברים אחרים שמעסיקים או מטרידים אותנו – כל אלה מופעלים בקלות מול הפרצופים, טון הדיבור והמילים שפתאום מופיעים אצל המתבגרים שלנו, יוצאים עלינו הישר מן הסערה שבתוכם. כהרף עין אנחנו עלולים לאבד את זה בדיאלוג הצורם איתם.
הסרט רומז לנו שאפשר אחרת. שיש דרך שנוכל לצלוח איתם את הסערה הזו, עד שתצמיח איים חדשים ומשוכללים בנפש, מורכבים – ולעתים מאתגרים – יותר. דרך שבה נוכל להיות עבורם מרחב שמאפשר לתת ביטוי לרגשות שלהם, לעצב, לכעס ולפחד, בלי שנגיד להם “מה את עושה דרמה מכל דבר”, או “תרגע”. מקום שבו יוכלו להיות בדיוק כמו שהם, עצובים מבולבלים וכועסים ולא מצליחים לשמוח, ולקבל מאיתנו חיבוק יציב שאומר: אנחנו כאן, איתך.

Inside Out, הקול בראש, אולפני דיסני פיקסאר, תסריט ובימוי: פיט דוקטר

____________

ענת גל און, מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים, ילדים ונוער

התמקדות בבית – תהליכים אישיים וסדנאות יחסים – www.homefocusing.com

סדנאות התמקדות להוריםקורס התמקדות בבית

דף הפייסבוק של התמקדות בבית

בקשו להצטרף לקבוצת הפייסבוק של התמקדות בבית

]]>
http://saloona.co.il/homefocusing/?feed=rss2&p=239 0
סליחות, בין אדם לעצמו http://saloona.co.il/homefocusing/?p=222 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=222#comments Thu, 02 Oct 2014 05:28:50 +0000 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=222 forgive

יום הכיפורים בפתח, והמילה “סליחה” מרחפת סביב באוויר. בין אדם למקום, בין אדם לחברו. אבל מה לגבי בין אדם לעצמו?

בגן של בתי נתנו להם דוגמה למשהו שראוי לבקש עליו סליחה, למשל כשמישהו מציק. כשאספתי אותה מהגן הודיעה לי שכתבה “ברכת סליחה” לאחיה. התרגשתי. אחר כך שאלתי, על שום מה רצתה לבקש ממנו סליחה. “כי הוא כל הזמן רב איתי”, השיבה.

משהו בסליחה הזו הפכפך ומבלבל, ולא רק בגילאי ארבע או חמש. אנחנו סולחים דווקא כשאנחנו מאמינים באשמתו של מישהו, ומבקשים סליחה כשאנחנו מרגישים אשמים. זה לא חייב להיות ככה, וכתבתי על כך במקום אחר, אבל לרוב זה כך.

כשאנחנו מבקשים סליחה, או סולחים, אנחנו מסכימים לשים לרגע את עניין האשמה בצד: נבקש סליחה גם אם אנחנו מרגישים שהצד השני אשם, למשל, אם “הוא התחיל”, כי יש איזה ערך מוסף, שלם הגדול מסך חלקיו, להשבת השלום על כנו (אפילו שאנחנו צודקים והוא התחיל). נסלח כשמישהו מבקש מאיתנו סליחה, כי הסליחה לזולת, למעט במקרים קיצוניים, היא קלה למדי, אפילו נעימה. עצם בקשת הסליחה כבר מקרב כברת דרך ניכרת את הסליחה המבוקשת. אנחנו מרגישים טובים יותר כשאנחנו סולחים. אנחנו מרגישים טוב יותר.

מבקר פנימי קשוח

אבל כשמדובר על לסלוח לעצמנו, העניין מורכב בהרבה. אחת הסיבות היא שלכאורה, אין פה שניים – אין פה מישהו שמבקש סליחה ומישהו שמסכים לסלוח, יש רק אותי.

אבל מי שמכיר התמקדות יודע, שאף פעם אין רק אותי. תמיד יש שם (לפחות) שניים: החלק בי שעשה משהו, והחלק בי שמאשים אותו שמה שהוא עשה רע מאוד. לפעמים לא נבחין ביניהם. בדרך כלל נהיה מזוהים עם החלק המאשים, המבקר. זה קורה ממש כהרף עין,  במיוחד להורים. “כשנולדת אמא נולדים רגשות האשם” אומר המשפט הידוע (ולא חסרים אבות שנולדו לסיטואציה דומה). ואשמה איננה אלא המבקר הפנימי שלנו במלוא תפארתו. כל כך הרבה החלטות עלינו לקבל ברגע בהיותנו הורים, כך שסטטיסטית, 50% מהן עלולות להיות שגויות. החלטות שמקורן בפחדים שלנו (שגם הם נולדו – או לפחות הוכפלו עשרות מונים – משהפכנו להורים), בשיפוט שלנו את הסיטואציה, במשהו אחר שמסיח את דעתנו ולא קשור לילד בכלל. בפחדים שלנו כבר אמרתי?

ומייד עם קבלת ההחלטה, בין אם היא שגויה ובין אם לאו, ובין אם אין בכלל מדד אובייקטיבי שיכול לשפוט אותה, מגיע גם הקול המבקר:

לא עשיתי בשבילו מספיק! / התערבתי יותר מדי!

אני מזניחה אותם! / אני חונקת אותם בתשומת לב! /אין לי מספיק סבלנות אליהם!

איך עשיתי לה את זה: אח קטן! / בגללי היא תהיה בת יחידה!

הייתי צריכה לקחת אותו לרופא! / מה גררתי אותו לרופא על השטות הזו!

שוב איבדתי שליטה! הנה אמא שלי מדברת מתוך גרוני!

איזו אמא גרועה אני! איזה אבא דפוק אני!

המבקר הפנימי הוא קשוח: הוא מאשים, מביא ראיות וחורץ את הדין – אשם! אנחנו כל כך מזוהים איתו, כל כך בטוחים שהוא צודק, עד שאיננו מצליחים לראות שגם אם הוא צודק, יכולה להתקיים לצידו אפשרות לסליחה. אנחנו שוכחים שלו זה היה הילד שלנו, או חברה, היינו סולחים כבר מזמן.

כמה טוב היה לו יכולנו לבקש מעצמנו סליחה באותה קלות שאנחנו מבקשים מהאחר, או לפחות באותה קלות בה אנחנו מכאיבים לעצמנו, מבקרים את עצמנו בחומרה.
כמה טוב היה לו יכולנו לסלוח לעצמנו באותה הקלות שאנו סולחים לאחר, או לפחות באותה הקלות בה אנחנו מתייגים כ”אשם!” את החלק שאנו מבקרים בתוכנו.

להקשיב גם לקולות האחרים

אז אולי נוכל להחליט היום להיות נדיבים וסלחניים יותר כלפינו. לדעת להגיד לעצמנו: ‘עבר עלי יום קשה, מה הפלא שאין לי סבלנות?’; או – ‘כל כך מפחיד אותי שהיא תסבול כמו שאני סבלתי בגילה, זה הפחד שלי מנסה להשתלט ולנהל אותה, להציל אותה’; או – ‘זו סיטואציה מאוד מבלבלת, מאוד טבעי שלא ידעתי מה עלי לעשות’.

אולי נוכל להחליט היום, שזה אפשרי, שאפשר גם לראות את הבעייתי במה שעשינו, ולהכיר גם בחלק בנו שיש לו סיבה טובה מאוד לעשות את זה, מבחינתו. להכיר בו, ולסלוח לו.

יום אחד לא יספיק, כמובן. מדובר בהרגל של שנים, שמוטמע בנו היטב. אנחנו כל כך רגילים לקולות המבקרים הללו, שאנחנו לגמרי מאמינים שהם – זה אנחנו. שהם צודקים לחלוטין. שאין מקום למידת החסד, שלא לדבר על רחמים.
אז אולי נחליט היום שמהיום, אפילו פעם אחת ביום, נקשיב גם למה שיש לקולות האחרים שבנו לומר, ונחליט לסלוח להם. כי אנחנו מרגישים טובים יותר כשאנחנו סולחים. כי אנחנו מרגישים טוב יותר. וכי יש ערך מוסף, שלם הגדול מסך חלקיו, להשבת השלום הפנימי שלנו על כנו.

______________________

ענת גל און, מנחה מוסמכת להתמקדות מטעם המכון הבינלאומי בניו יורק

התמקדות בבית – תהליכים אישיים וסדנאות יחסים – www.homefocusing.com

רוצה ללמוד התמקדות? קורס התמקדות בבית

 

]]>
http://saloona.co.il/homefocusing/?feed=rss2&p=222 0
איך היה? כיף! http://saloona.co.il/homefocusing/?p=211 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=211#comments Tue, 02 Sep 2014 07:11:45 +0000 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=211 IMG_1246

בכל אחת מהסדנאות שאני מעבירה להורים יש לפחות הורה אחד שאומר: הייתי רוצה, כשאני שואל את הילד שלי איך היה היום בבית הספר או בגן, לקבל תשובה קצת יותר ארוכה ומפורטת מאשר “כיף”. בסדנה האחרונה סיפרה אמא אחת, שמקבלת מנת “כיף” יומית, שדווקא לאבא שלו הילד מספר בנדיבות את מאורעות היום. היא, כמובן, חשה מאוד מתוסכלת.
לפני זמן מה ערכתי סקר קצר בקרב גולשי דף הפייסבוק של התמקדות בבית, ואכן, נראה שמרבית ההורים והילדים משתתפים בריטואל הזה.

אבל לא כולם; מספר לא מבוטל של הורים (אמהות, אם לדייק) השיבו לסקר: “התשובה היתה בהתאם לשאלה: שאלתי – מה היו שני הדברים הכי טובים היום, וקיבלתי תשובות!”. למחרת, מיהרתי לנסות את השאלה על ילדיי הפרטיים. הגדול (10) השיב: לא יודע (מסקר לא רשמי נוסף עולה שאף זו תשובה מקובלת ביותר בקרב בני גילו, ודגש על “בנֵי”), והקטנה (חמש וחצי) התריסה: שום דבר טוב לא היה היום! ונאלמה דום (בניגוד למנהגה).

למה הם לא מספרים? למה אנחנו שואלים?

אבל לפני שנפנה לשאלות שמטרידות אותנו, למה הם לא מספרים ואיך אפשר לגרום להם לעשות זאת, נשאל שאלה מקדימה, שתמיד מעניינת אותי לפני הכל: מה גורם לנו לשאול את הילדים איך היה חלקו הראשון של יומם, שבו הם נתונים במערכת מרובת כללים, בחברת ילדים אחרים בני גילם, תחת השגחתם וכפופים למבוגרים שאינם אנחנו? מה הצורך שלנו שחבוי בשאלה הזו?

יש מי שרוצים פשוט לדעת, להיות מעורבים, להיות חלק מחייהם של הילדים ככל האפשר. לדעת מה הם לומדים, מי החברים הטובים שלהם, האם המורה חייכנית או צועקת. לשם כך יועילו כמובן שאלות קונקרטיות: “מה אתם לומדים כעת במדעים”, “עם מי שיחקת בהפסקה”, או הזמנה לצייר את המורה או הגננת.
אבל רובנו, כשאנחנו שוהים מעט עם השאלה הזו, בינינו לבין עצמנו, אנחנו בדרך כלל מגלים, שמאחוריה מסתתר פחד גדול. פחד שמשהו רע יקרה לילד שלי, ואני לא אדע. פחד מחוסר האונים שבחוסר הידיעה – אם לא אדע, איך אוכל לעזור?
פחד שהוא ירגיש בודד, שהבנות יתעמרו בה, שהמורה תלבין את פניו בפני הכיתה כולה, שהיא תיכשל במבחן ולא תספר, שהוא יכה ילד אחר.
תשומת הלב למה שבאמת חשוב לנו לדעת, הדיוק ביחס לחלק בנו ששואל, היא צעד ראשון ומהותי בדרך לידיעה הזו.

אז מה עושים?

איך גורמים לילדים לספר לנו איך באמת היה היום בבית הספר או בגן?

התשובה עלולה לאכזב ברגע הראשון: לא “גורמים“. ספק אם ניתן לגרום לילד לשתף אותנו ברגשותיו הכמוסים, בחוויות הקשות, במה שבאמת (אנחנו מרגישים ש)חשוב שנדע. למעשה, רוב הילדים, אם חוקרים אותם (או בלשון הכיתות הגבוהות יותר – חופרים להם) רק יסתגרו יותר. וכן, זה אומר שאם חשוב לנו או מעניין אותנו לדעת מה עובר עליהם בכל רגע ורגע, כנראה שזה לא יקרה.

אבל אם אנחנו רוצים לוודא שהילדים ישתפו אותנו ברגעים משמעותיים – ובמיוחד באלה הכואבים – בחייהם, בהחלט יש מה לעשות: לשים לב לצורך שלנו לדעת, לגונן, לעזור, ולאפשר לילדינו לשתף אותנו. ליצור בבית אווירה של הקשבה, להזמין אותם לדבר, לתת להם תחושה שיש מי שנמצא שם בשבילם, ששומע אותם, אפילו כשהם לא מספרים.

לפעמים אני שואלת את ילדי איך היה היום בגן או בבית הספר, ומחייכת כשאני שומעת את ה”כיף”. לפעמים אני שואלת אותם “מה שלומך?”, ולפעמים אני לא שואלת כלום.
אני מגלה שכשהם זקוקים לשתף אותי במשהו שעובר עליהם, הם משתפים. ואני מקשיבה.

_____________________________

ענת גל און

התמקדות בבית – תהליכים אישיים וסדנאות יחסים – www.homefocusing.com

קורס התמקדות בבית – הקורס השלם להקשבה פנימה ולאחר

סדנאות התמקדות להורים

0544.527584

]]>
http://saloona.co.il/homefocusing/?feed=rss2&p=211 0
זו המסיבה שלו והוא יבכה אם בא לו? http://saloona.co.il/homefocusing/?p=196 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=196#comments Sun, 22 Jun 2014 13:07:53 +0000 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=196 התמקדות עם ילדים

עונת המסיבות בעיצומה (מסיבות סיום, חנוכה, פורים וימי הולדת), והורים רבים, במיוחד לילדי הגן, מוצאים עצמם יושבים על כסא קטן כשלרגלם צמוד ילד אילם, או ילדה קפואה. נראה כאילו כל שאר הילדים שמחים ונהנים להופיע, לשיר ולרקוד, ורק הילד שלי על סף דמעות, לא מוכן לזוז. 

“למה הוא לא שמח? למה היא מתביישת?” אנחנו שואלים את עצמנו, שאלות שאין עליהן באמת תשובה. כולם אומרים לנו שצריך ללכת עם הילד, לאפשר לו, ודאי לא להכריח. וזה מן הסתם נכון, באינסטינקטים שלנו אנחנו מרגישים שלא טוב ללחוץ על הילד. אבל גם כשאנחנו לא עושים כלום, רק מחבקים אותו וצופים יחד בשאר הילדים מפזזים בגיל, בפנים משהו נצבט. בפנים ה”למה” ממשיך לנקר.

וזה נוגע בנו במקום שלנו כילדים: מי שהיה כזה בילדותו, ודאי זוכר את התחושה, במיוחד אם הכריחו או ניסו לשכנע אותו להשתתף. הוא מזדהה עם הילד.
מי שהיה ילד עליז, חברותי וחסר דאגות, לא מצליח להבין. אולי הוא מבקר (מה הסיפור שלו?), ובכל מקרה דואג נורא: איך הוא יסתדר? מה יהיה בהמשך?
למעשה, לא משנה על איזה משני סוגי ההורים אנחנו נמנים, אנחנו חווים כרגע מועקה וחוששים לילד. משאת הנפש שלנו היא שהילד שלנו יהיה בעל בטחון עצמי, רגוע ונינוח.

ילד מנסה להרגיע ילד

הנסיון להיות עם הילד שלנו במצב המורכב הזה (והוא מורכב; בכל פעם שהילד שלנו נרתע בפחד, או מתנהג בצורה חריגה – וכאן שניהם משמשים בערבוביה – המצב הופך מורכב עבורנו), קשה יותר עבורנו וגם עבור הילד כל עוד לא נשים לב לילד הפנימי שלנו, שמזדהה או דואג.
כל עוד לא נקשיב לתחושות הללו, נמצא עצמנו פועלים מתוכן, וגם הילד שלנו יחוש, גם אם לא נאמר דבר, את ההזדהות או החרדה.
כשאנחנו פועלים מתוך הזדהות או חרדה, נפגע הבטחון שבכוחנו להקנות לילד, הבטחון בכך שזה בסדר, שהוא יכול להיות בדיוק מה שהוא ולא “צריך” להשתנות או לשים עצמו במצב של מבוכה או אפילו סכנה (כי כן, יש ילדים שעבורם קונסטלציה שכוללת מוסיקה רועשת, ילדים מתרוצצים והבזקי מצלמות של ההורים שצובאים מסביב, מעוררת תחושת סכנה של ממש). כשאנחנו פועלים מתוך תחושת הדאגה, ההזדהות, המועקה או החשש, או אפילו מתוך הרצון הנואש שלנו לשפר את המצב, אנחנו כבר לא מהווים עוגן עבור הילד שלנו, המצוי כרגע במצב מעורער ממילא. זה כאילו שהילד הפנימי המבוהל שבתוכנו מנסה להרגיע את זה שצמוד אלינו כרגע… זה לא עוזר.
אז מה אפשר לעשות? ודאי שלא לנסות לגרש את המחשבות הדואגות והסוררות; זה רק יחזיר אותן אלינו ביתר שאת. התנועה שבאפשרותנו לעשות היא עדינה אך רבת עוצמה: לשים לב.
אם ניתן דעתנו לתחושות שלנו, אם נחבק את הילד החרד שבתוכנו, נוכל לשוב ולהיות הורים שמחזיקים ברכות את הסערה שבתוכם, ומהווים חוף מבטחים לילד. חוף שעליו יוכל לנוח, בלי להעמיד פנים, בלי להתאמץ, ויוכל לגדול שם עוד קצת, כדי להיות מבוגר בעל בטחון עצמי, רגוע ונינוח.

ענת גל-און, מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים, ילדים ונוער מטעם המכון הבינלאומי להתמקדות בניו-יורק

התמקדות בבית – תהליכים אישיים ומערכות יחסים
www.homefocusing.com

פייסבוק: https://www.facebook.com/homefocusing

 ***

אחת המשימות המאתגרות ביותר – להיות עם היקרים לי במצוקה ובחרדה, שלהם ושלי. איך עושים זאת?

קורס התמקדות בבית בתל אביב. לפרטים נוספים והרשמה: 0544.527584

 

 

]]>
http://saloona.co.il/homefocusing/?feed=rss2&p=196 0
זכור את אשר עשה לך http://saloona.co.il/homefocusing/?p=189 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=189#comments Sun, 27 Apr 2014 13:12:45 +0000 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=189 ילדים הם תמימים ומאושרים (בערך) עד שנכנס לחייהם פחד

ילדים הם תמימים ומאושרים (בערך) עד שנכנס לחייהם פחד

משרד החינוך ויד ושם פרסמו את תכנית הלימודים הקבועה והמוסדרת ללימודי השואה, מגן הילדים ועד כתה י”ב, כפי שתונהג במערכת החינוך.
התכנית מפורטת מאוד וכוללת מעבר הדרגתי לכאורה הן בהיקף העיסוק בשואה והן בתכנים. מעיסוק מקוצר עבור ילדי הגן, המיועד להסביר שמדובר “בתקופה קשה שהיתה לפני שנים רבות בארצות רחוקות, ללא שימוש בתכנים מאיימים ובהמחשות פיזיות העלולות לעורר פחדים או הזדהות”, עבור בהתמקדות בדמות מרכזית הקשורה בשואה “שתעורר אמפתיה” אצל תלמידי כתות א’ ב’, ועד עיסוק ב”שאלות אוניברסליות כמו נקיטת עמדה ביחס למאורעות” (כתות ג-ו) ו”נושאים ערכיים ודילמות העולות בנוגע לזהות יהודית ולמוסר אנושי” בכתות הגבוהות.

הרבה מילים יפות וגבוהות בתכנית המפורטת הזו, הרבה הבטחות להתייחסות ורגישות מצד נציגי המערכת (גננים ומורות), וכמה דברים שחסרונם בולט. תרומת הניצולים לבניין הארץ אמנם מופיעה בתכנית, אבל לא מופיעה בה שום פעילות שמתייחסת לניצולים כיום, ולאופן בו מתייחסת המדינה אליהם ואל תרומתם זו. עוד חסרים בו מונחים כמו כמו גזענות, התנכלות לחלש, כוחה המצמית של קבוצה ועוד – נושאים שרלוונטים מאוד לילדים ובני נוער הגדלים במדינת ישראל.
אבל על כל אלה כבר כתבתי (מוזמנים) בעקבות חוויות מטקס יום השואה בבי”ס יסודי אחד בשנה שעברה.

הפעם אני רוצה להתייחס לשתי תהיות נוספות שמעוררת התכנית הנ”ל, ערב יום השואה תשע”ד.
התכנית גובשה בעקבות דברי ביקורת שהוטחו לאורך השנים במערכת החינוך בהקשר של העיסוק בשואה. האחד, שתכנית הלימודים הנוגעת בנושא מצומצמת להכנה לבגרות בהסטוריה של עם ישראל, בתוספת עיסוק בלתי-מוסדר של מורים לקראת יום השואה, לפי ראות עיניהם ובלא הכשרה מתאימה. והשני – על הפחדים שעורר העיסוק הבלתי מוסמך בנושא בילדי הגנים והכיתות הנמוכות.
הטור הזה עוסק איפוא בזכרון ובפחד.

לזכור ולא לשכוח – האם אפשר?

הזכרון הוא פיצ’ר חזק בעם היהודי. מ’זכור את אשר עשה לך עמלק’, דרך ‘והגדת לבנך’ וממש אחריו על לוח השנה: “לזכור ולא לשכוח”. ויש לו גם דרך לזכור, לעם היהודי, משהו שאומרים שאנחנו ממש טובים בו: לדבר. אצל רובנו עדיין טרי זכר ליל הסדר, אותו ערב ארוך ועתיר מלל שאת רובו, במרבית הבתים, איש לא מבין, או רוצה להבין, בטח לא הילדים. ובכל זאת, שנה אחר שנה, אנחנו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה.
כן, לדבר, להגיד, לספר, לחפור, לשנן, ללמוד בעל פה ארבע קושיות, לשיר אותם שירים, לדקלם אותם משפטים.
וימים אחדים לאחר מכן – טכס יום השואה, ובו יזכור עם ישראל, כצאן לטבח, שריפה אחים שריפה, שלא יגמר לעולם, לזכור ולא לשכוח. לזכור ולא לשכוח. לזכור ולא לשכוח. כמו תקליט שבור שממשיך להזהיר את עצמו – לא לשכוח.
אבל שוכחים. שוכחים את הניצולים, ושוכחים איך זה להיות מיעוט נרדף, ושוכחים איך זה כשהאדם בצד השני מפסיק להיות אדם, והופך למספר, לחפץ, לערימת גופות בבור.

כי הזכרון לא באמת נצרב במוח באמצעות טקס, או הגדה, או שיר שמבצעת המקהלה בקול נוגה.
הזכרון נצרב בגוף, בנפש, דרך החוויה.
את החוויה ההיא רק מי שחווה – ונותר בחיים – יכול לזכור.

אמפתיה – האם יתכן?

אז מה עושים עם הילדים?
כדי שהדור שלא ידע את יוסף (והדורות שאחריו) “יזכור” שהיתה פה שואה, הוא צריך לחוות משהו אחר. רגש, תחושה, דימוי שאותו יעלה גופו בהזדמנויות שונות, לאו דווקא ביום וחצי של שירים עצובים ברדיו וחולצות לבנות עם מדבקה.
אני מניחה שמי שהם דור שני לשואה, ואולי אפילו בני הדור השלישי, חוו זאת היטב, בדרכים שונות. יש גם סיפורים שמאפשרים חוויה כזו. בכתה ט’ קראתי את ‘לזכור ולשכוח’ של דן בן אמוץ, והוא הותיר בי חותם בל יימחה. נדמה לי שעד אז, למרות הטקסים המוקפדים מדי שנה, החוויה היחידה שנצברה בי בהקשר של יום השואה היה נהג ההסעה לבית הספר הנרגן תדיר, שהיה עוצר את האוטובוס בזמן הצפירה ובוכה, ועיני כולנו נמשכו למספר המקועקע על זרועו.

משרד החינוך, שחושש לעורר אצל התלמידים הזדהות, מבקש לעורר אצלם אמפתיה, ומפזר אותה ברוחב יד בהודעה לעיתונות. אבל נראה שכבוד משרד החינוך לא ממש יודע על מה הוא מדבר. אמפתיה היא היכולת או הנסיון לזהות את תחושותיו וצרכיו של האחר, ולהביע אותם באופן שהאחר יוכל לחוש זאת. האמפתיה מכוונת אל האחר, וככזו, היא חוויה מכוננת עבורו. היא יכולה להיות חוויה מעשירה גם עבור נותנה, אבל היא מתקיימת רק בקונטקסט של אינטראקציה. לו היו מפגישים את התלמידים עם ניצולים, אולי אפשר היה להתחיל לדבר על אמפתיה. אבל בקונטקסט של סיפור, הסטורי או בדיוני, אמפתיה היא משוללת משמעות; כדי שתיווצר חוויה אצל הקורא או השומע של הסיפור, נדרשת הזדהות, והזדהות איננה אמפתיה. הזדהות תופסת אותך בגרון.

פחד – האם לגיטימי?

וכאן אנחנו מגיעים לפחד. המזדהה עם הדמויות בסיפורי השואה, אמור לחוש פחד. לא אומץ לב, לא גבורה – אלה הם כבר תוצרים. אולי כעס, או תיעוב, אבל בעיקר פחד. פחד נורא, פחד מרוע בלתי נתפס, לא-אנושי.
וילדים? ילדים הם תמימים ומאושרים (בערך) עד שנכנס לחייהם פחד. פחד ממוות אם נתקלו במוות של אדם קרוב, פחד ממחלה קשה אם ראו אדם מוכר סובל, פחד מדברים קופצים ומבהילים, וכל מיני פחדים שאנחנו מעבירים להם. אבל מייד אחרי שאנחנו מעבירים להם, אנחנו גם מנסים לקחת אותו מהם.
הפחד אינו לגיטימי בחברה שלנו. הוא מעיד על חולשה, הוא זוכה לגינוי. הוא מוסתר גם בשואה (שם כולם היו אמיצים וגיבורים, למעט כמה כבשים פותות שהלכו לטבח), וגם ביום יום: אל תפחד, הכלב לא עושה כלום.

לפני מספר שבועות התבקשו בני וחבריו לכתה ה’ לקרוא אחד מספריה של סופרת ילדים ונוער שלא הכרתי את שמה. עיון ברשימת הספרים המצורפת לימדה שמדובר במחברת של ספרי אימה לילדים. כן, יש דבר כזה, והקריאה בספרים לא היתה אלא הכנה לביקורה של הסופרת בבית הספר. מתברר שמשרד החינוך (אותו משרד החינוך ממקודם) מעודד מפגשים של התלמידים עם סופרים ואנשי רוח, ומתברר שהסופרת דנן היא אחת הפופולריות שבין המבקרים בבתי ספר (ובספריות עירוניות, ועוד). הילד הפרטי שלי הציץ בתצלומי העטיפות, קרא את השמות ועוד לפני התקצירים הבין את הקטע ואמר: אני לא מתכוון לקרוא את זה. הייתי רוצה לומר שבגלל האיכות שקלט מייד, אבל לא. בגלל הפחד.

אבל הוא יוצא דופן למדי בקרב חבריו. רבים מהם קראו ובעיקר צפו בסרטי הארי פוטר כבר בכיתה ב’ (אותי זה מפחיד), שלא לדבר על תכניות טלויזיה ותכנים ברשת שאינם מנוטרים. אפילו לדיסני-פיקסאר יש כמה סרטים מפחידים למדי. אבל כאן אנחנו מדברים על עידודה של המערכת למפגש של ילדים עם תסריטי אימה. לפחד? בגיל 10? לפחד זה לנמושות (ובשבוע הבא כבר יום הזכרון לחללי צה”ל, תתכוננו).

לדידי, יש לדחות את העיסוק בשואה עד גיל מאוחר ככל האפשר. בעיני אין באמת דרך “להעביר” משהו מהזוועה הזו לילדים רכים בשנים, ואין בכך גם צורך. ילדים בכתות א’-ד’, שמהם מצפה כבוד משרד החינוך ל”אמפתיה” כלפי מי שהיו בשואה, לעתים רחוקות יחושו אמפתיה גם כלפי חבר טוב שבוכה לנגד עיניהם. לא משום שהם אטומים (אטומים ניתן לומר על מבוגרים שאינן חשים אמפתיה למראה סבלו של האחר, רק משום שצבעו, גזעו, דתו או מינו שונים משלהם), אלא משום שכדי לחוש אמפתיה כלפי האחר, עלינו לשים לב לתחושות ולצרכים שלנו באותה סיטואציה, להבדיל בינינו לבין האחר, ולהצליח לשים את עצמנו בנעליו לרגע (ולהביע זאת כלפיו, מה שכאמור הופך את כל המהלך לבלתי רלוונטי בהקשר הנדון). מהלך בלתי אפשרי עבור ילדים קטנים, וכאמור, גם רבים מהמבוגרים לא עושים זאת על בסיס יומיומי.

ואחר כך? אחר כך התכנים כבר פחות חשובים, ותודה למשרד החינוך על תרומתו למערכת. המערכת שמשדרת שאימה זה אחלה וכוחות הרשע זה סבבה ולפחד זה לא-קוּל. המערכת שמדברת על גבורה ותקומה ועל הציווי שלא ללכת כצאן לטבח, ולא מסכימה להודות שיש רוע בלתי נתפס, לא-אנושי, מפחיד נורא, ושהוא בעצם נתפס ואנושי ויכול לקרות גם לנו, אם לא ניזהר, ולאו דווקא מהצד של הקרבן.
בשלב הזה, לדידה של המערכת, הילדים כבר קהים מספיק כדי ללמוד על השואה, אז בואו ניתן להם מספרים ותאריכים ושמות ומקומות, נהפוך את השואה לעוד חומר הסטורי משמים, במילא הם כבר לא מרגישים כלום.

אנחנו לא רוצים ילדים קהים. אנחנו רוצים ילדים שמרגישים, שיגדלו להיות מבוגרים שמרגישים. ילדים קהים הם האיום על קיומנו, לא הצורר הנאצי.

 

ענת גל-און, מנחה מוסמכת להתמקדות עם מבוגרים, ילדים ונוער

התמקדות בבית – תהליכים אישיים וסדנאות יחסים

אתר התמקדות בבית www.homefocusing.com

התמקדות בבית גם בפייסבוק

 

]]>
http://saloona.co.il/homefocusing/?feed=rss2&p=189 0
הצריך הזה http://saloona.co.il/homefocusing/?p=167 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=167#comments Fri, 07 Mar 2014 05:38:55 +0000 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=167 צריך לשמוע בקול ההורים

“צריך לקום מהמיטה,
צריך לגמור את החביתה.
צריך לצחצח שיניים.

צריך להסתפר,
צריך להיזהר,
צריך לנוח בצהריים.

צריך לסדר את החדר,
צריך לעטוף את הספר,
צריך לשמוע בקול ההורים.

צריך להתרחץ,
צריך להתאמץ,
צריך להכין שיעורים.

צריך ללעוס לאט לאט,
צריך להיות נחמד,
ולהגיד לאן אתה יוצא.

צריך וצריך,
ומרוב שהצטרכתי -
כבר שכחתי מה אני רוצה”

מכירים את השיר הנפלא הזה של יונתן גפן? גם אם לא, את הצריך הזה אתם בוודאי מכירים. זהו שיר ילדים, ואכן, עולמם של ילדים מלא וגדוש בצריך, ואנחנו, ההורים, אנחנו המקור לכל הצריך הזה (או לרובו). ונכון שאנחנו רוצים את טובתו של הילד: שיזהר, שינוח, שיצחצח שיניים, ובכל זאת, כשמסתכלים על זה מנקודת מבטו, זה מרגיש עמוס, נשלט מבחוץ, מנותק מבפנים.
אבל לא על הצריך הזה רציתי לדבר, אלא על הצריך האחר. הצריך שלנו, המבוגרים.
הילדים שלי לפעמים אומרים לי, אני כבר רוצה להיות גדול/ה, כי הגדולים מחליטים על עצמם ועושים מה שהם רוצים.

האמנם?

גם אנחנו מוקפים בדורשי שלומנו. חברים, חברות, הורים, בני זוג, יועצים ומטפלים. והם מייעצים לנו, חולקים מנסיונם, מחוכמתם, מכוונותיהם הטובות. לעתים קרובות אנחנו מבקשים, והם נענים בשמחה.
אז כשאנחנו מספרים על קושי, הם אומרים: צריך להיות חזקים. צריך לראות את חצי הכוס המלאה. צריך לעשות משהו. צריך פשוט להגיד לא!
וכשאנחנו מספרים על קושי של הילד שלנו, או על קושי שלנו מולו, הם אומרים: צריך לאהוב את הילדים כמו שהם. צריך לקבל אותם. צריך להציב גבולות ברורים. צריך לדובב אותם. צריך לתת להם הרגשה שהם רצויים. צריך לא לתייג אותם. צריך לדבר עם הגננת. צריך להרגיש טוב עם עצמך כאמא, כאבא, להיות שלם עם הבחירות שלך. צריך לסלוח לעצמך. צריך להתעלם ממה שאחרים (ההורים שלך, חמותך, האמהות בגן, האשה שעברה ברחוב, או בפייסבוק) אומרים. צריך להפריד בינינו לבין הילדים. צריך להתגבר על רגשות האשם. צריך לתווך בין אחים. צריך להניח להם לפתור את הבעיות שלהם בעצמם. צריך לשחרר (!). צריך לעודד את הילדים.צריך לדעת מה נכון לך ומה טוב בשביל הילד שלך. צריך לאהוב אותם, בדיוק כמו שהם.

ומה אם ביום שלישי לא בא לי? ומה אם קשה לי כל כך לשאת את ההתנהגות הזו של הילד שלי? ומה אם אני לא יכולה לסבול את עצמי כשאני מתפרצת בצורה כזו? ומה אם מה שזרקה לי האמא ההיא מהגן מהדהד אצלי בפנים ולא נותן לי מנוח? ומה אם אני לא מצליחה לעשות את מה שצריך?

כשמשהו בתוכנו מרגיש לא טוב, כשקול ביקורתי פנימי נוזף בנו שוב ושוב, כשתחושה קשה מנסה להשתלט עלינו – להגיד לנו “צריך” לא יעזור. להפך, אותו קול פנימי שאומרים לו “צריך” רק יתקומם עוד יותר, יתגבר בפנים, ואולי יביא חברים: אם אני מרגישה שאני לא יכולה לסבול את הילד שלי במצב הזה (וכן, זה קורה. כמעט לכולנו), ומסביבי, או בתוכי, נשמע קול שאומר שאני צריכה לאהוב אותו בכל מצב, אזי לתחושה הקשה שבי מתווספת גם תחושת אשמה נוספת, אני כל כך לא בסדר, אני לא כמו שצריך.

צריך, צורך, אמפתיה

אני רוצה להציע משהו אחר. מילה שונה, ממש במקצת: צורך.
אני רוצה להציע שבמקום לשמוע ולחשוב ולהגיד מה אני צריכה לעשות, אנסה לשמוע ולחשוב ולהרגיש מה הצורך שלי. למה אני זקוקה.

החלק שבי שמתפוצץ מההתנהגות של הילדה המתבגרת שלי, מה הצורך שלו? אולי הוא היה רוצה שמישהו יפסיק את זה. אולי הוא זקוק למישהו שיאמר לו – זה בטח לא פשוט לעמוד במתקפה הזו עכשיו, עם כל העומס שיש עליך ממקורות אחרים. אולי הוא זקוק לחיבוק, או לכתף לבכות עליה, או קצת להישען.
החלק שבי שרוצה לברוח מהילד שלי שנצמד אלי כל הזמן ולא נותן לי מנוח, מה הוא צריך? אולי הוא צריך קצת הפסקה, קצת חופש, אוויר לנשימה. אולי הוא זקוק לדעת שזה עובר, או שזה לא אשמתי. בטח גם הוא זקוק לחיבוק, או לכתף לבכות עליה, או קצת להישען.

למהלך הזה, של החלפת הצריך בצורך, של זיהוי מה שאנו זקוקים לו, קוראים אמפתיה. זהו סוג של תקשורת, דרך אחרת להיות עם אחרים, ועם עצמי. קודם כל עם עצמי.
זה לא פשוט. לא ככה חינכו אותנו. לא ככה גידלו אותנו. גידלו אותנו על הצריך הזה. אבל אפשר ללמוד, לתרגל, להקשיב.

אז בפעם הבאה שאת בקושי, לפני שאת מתחילה לגלגל בראש את כל מה שאת צריכה לעשות או לחשוב או לרצות, ואת כל המקומות בהם את נכשלת שם, האם תוכלי לנסות משהו אחר? האם תוכלי, במקום לשאול – מה אני צריכה לעשות? לבדוק: מה אני צריכה? למה אני זקוקה?

מוזמנים: הצריך הזה | יהונתן גפן ואריק אינשטיין

_________________________________________________
ענת גל-און, מנחה מוסמכת להתמקדות ולקונסטלציה משפחתית למבוגרים, ילדים ונוער מטעם המכון הבינלאומי להתמקדות בניו יורק

מוזמנים לבקר באתר התמקדות בבית – תהליכים אישיים ומערכות יחסים

בקרוב: קורס התמקדות בבית, קורס התמקדות (פוקוסינג) בסיסי ומעמיק בדגש על יחסים בינאישיים – כלים רבי עוצמה להבאת הקשבה, אמפתיה וריפוי למערכת היחסים שלנו עם עצמנו, ועם היקרים לנו. כל הפרטים כאן

]]>
http://saloona.co.il/homefocusing/?feed=rss2&p=167 0
תמונה גדולה, פרטים קטנים http://saloona.co.il/homefocusing/?p=138 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=138#comments Mon, 23 Sep 2013 21:15:49 +0000 http://saloona.co.il/homefocusing/?p=138 שבנו מחופשה חלומית בחבל ליגוריה באיטליה. הרים ירוקים זרועי כפרים קטנים, גולשים אל הים.
.
שמתי לב, בעודי עומדת בתוך יופי עוצר נשימה, לחוויה: שואפת לתוכי את הריחות של גוני הירוק והכחול, טועמת את האוויר הצלול, מרגישה את השקט מלטף. שום מילה לא עלתה בי, רק תחושה טהורה.
היה משהו חד פעמי וכולל ברגעים הללו: את מה שסביבי השארתי שם, לקחתי איתי רק את החוויה הבלתי ניתנת להעברה – חוויה של מלוא החושים שאין דרך לתאר במילים, שאי אפשר לצלם, למסגר, למשטר. למעשה, קשה אפילו לשמר בזכרון.
ומדי פעם עצרתי, וצילמתי. לא נופים רחבי ידיים, הרים נישאים או ים עד האופק. צילמתי פרטים: שביל מתעקל ביער, רחוב מוצל, מדרגות מוליכות אל בית, חלון עטור בירוק, כבסים מתבדרים על חבל.
.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אומר הפתגם, ואני חושבת: אלוהים נמצא – ועוד איך נמצא – גם באינסוף הכולל ומלא ההוד הזה. אבל אותו אין שום דרך להגדיר, להגיד, לתקשר, להעביר הלאה, למישהו.
.
פוקוסינג – זה בדיוק זה
וחשבתי שזה כמו התמקדות, ששמה במקור לקוח מפעולת המצלמה כשהיא מדייקת פרט – פוקוסינג. פעולה שמחייבת עצירה, תשומת לב, התכוונות, תנועה עדינה.
קשה לי כל כך להסביר התמקדות (ולא שלא ניסיתי), אבל קל לי לתת דוגמאות, לזקק דימויים, להגיע עם אדם אל התמונה הזו, אל התחושה הזו, אל החדות שלה, באופן שמשחרר בתוכו אנחת רווחה  שאומרת: זה זה, בדיוק זה.
.
למשל, איזו תחושה מעלה בכם התמונה הזו?
מפרץ המשוררים
.
או זו:
.
.
והתמונה הגדולה? היא שם, מורכבת מכל התמונות הקטנות וגדולה בהרבה מסך חלקיה. והדרך היחידה שלנו להגיע אליה היא דרך הגוף, במלוא חושיו.
אז עשו לעצמכם טובה, שימו בצד את האייפון, ותתחילו לחוות.
.
.
.
.

והנה עוד פרטים נבחרים, מוזמנים להתאהב:

.

ענת גל-און, מנחה מוסמכת להתמקדות עם מבוגרים, ילדים ונוער

התמקדות בבית – תהליכים אישיים וסדנאות יחסים

לאתר התמקדות בבית

לדף הפייסבוק

]]>
http://saloona.co.il/homefocusing/?feed=rss2&p=138 0