הבלוג של מובילות לשינוי

עדכונים:

פוסטים: 152

החל מינואר 2015

 

היי , נעים מאוד – אני נאדיה זורין, בת 31, מתגוררת בבת ים. בעלת כלבה אחת ושני חתולים, בזוגיות מאושרת, תודה. מתנדבת בתנו לחיות לחיות וביחידת משמר בעלי החיים במשטרת ישראל. בשנים האחרונות עובדת בחברת הביטוח מנורה מבטחים. אוהבת את מקום העבודה שלי, אוהבת את חומר הגלם האנושי הנדיר אצלנו, את ההרמוניה הכמעט תמידית… אבל לאחרונה – אמונתי בהנהלת החברה התערערה.

היא התערערה עוד כשהתחלתי לעבוד – כי החברה שווקה ככזאת שמקבלים בה קרן השתלמות, משכורת 13 ,תנאים טובים…. אך בפועל החוזה ה”חדש” שהנהיגה החברה כחודשיים לפני שהגעתי – לא כולל כלום. הכל לפי החוק, באופן הכי מינימלי ולפעמים אף גבולי.

אבל אז זה ירד נמוך יותר: אחרי שנים ללא העלאות וללא בונוסים  - “פתאום” ההנהלה נותנת בונוס לכולם וקובעת נופש עובדים באילת, בצמוד להתאגדויות בחברות אחרות בענף, מגדל וכלל. “פתאום” – בנאדם שעבד עשרים שנה בחברה ורצה לגביו שמועה שהוא מארגן ועד – התחיל “לעבוד לא טוב” ופוטר. עובד (זמני, מעל שנה תחת חוזים של 3 חודשים) שכולם היו מרוצים ממנו וקיבל אין סוף שבחים – “פתאום” מקבל מכתב פיטורין יום לאחר שנחשף כפעיל ועד… אז מול הנהלה כזו – רק גב חזק עוזר.

מה לא שמענו במסגרת מהלך ההתאגדות? שאנחנו “עובדים על עמלות” (ממש! בהתנדבות אל תוך הלילה בבניין ההסתדרות…), שאנחנו אינטרסנטים (מודה – אני כן רוצה לשפר את התנאים שלי ושל עוד מאות עובדים. מה הבעיה פה?). שקרים פוזרו ללא בושה וחרטה. כמעט כלום כבר לא מפתיע….

אבל: שמעתי הרבה, מכל מיני אנשים שלא אנקוב בשמם ופעולתם בעיקר, שלא ברור מאיפה באתי ו”מי את שתובילי מהלך כזה”.

אז בלי להשתחצן – אני אחת הנשים היותר חזקות שיצא לכם לפגוש פנים מול פנים.

אני בחורה שבגיל 12, כשהמצב בבית היה קשה – התחילה לתת שיעורים פרטיים לכיתות נמוכות. בגיל 13 נשארנו ברחוב כי לא היה מספיק לשכר דירה. פתרון העו”סית היה “הילדה לפנימייה, האמא להוסטל והכלבה לצער בעלי חיים”. אמרתי תודה אבל לא תודה – נסתדר בעצמנו.

אז עזרתי לאמא ז”ל לנקות משרדים. מגיל 15 – עובדת באופן חוקי ברשת מזון. וכשאמא חלתה בהמשך לגירושים קשים – התחלתי להיות ראש משפחה. זה אומר לימודים אקסטרניים ועבודה במשרה מלאה. לא הייתי רשומה במוסד לימודי – אז גויסתי בגיל 17 וחצי. בצבא התחלתי לעבוד ברשת מרפאות שיניים, המשפחה השנייה שלי, שבה נשארתי 5 שנים. ניהלתי מלחמה מול הביטוח הלאומי על הנכות של אמא, שכבר לא ראתה וכמעט לא הלכה עצמאית במשך שבע שנים. בעזרתו האדיבה של אח של הבוס שלי (עו”ד) – גם ניצחתי, אבל זה היה מאוחר מדי. אמא קיבלה קצבה אחת ונפטרה בגיל 44, כשהייתי בת 21. שנה לאחר מכן – עזבתי את הקן המשפחתי של רשת המרפאות כי המצב בשוק השתנה ולא הייתי מוכנה לתת לזה להתדרדר לפיטורין. משפחה זה משהו שהוא הרבה מעבר זה.

מאז חלפו שנים. שולמו המון חובות, הוחלפו מקומות עבודה – ורק דבר אחד לא השתנה, משהו שלמדתי מאותם הבוסים המדהימים הראשונים – לעבוד בשביל עצמך. להשקיע כאילו מקום העבודה הוא העסק הפרטי שלך. אחרת זה לא שווה כלום. זו כנראה הסיבה שגם בעבודות הזמניות שלי – תמיד נמצאו דרכים לקדם ולתגמל.

הרומן שלי עם מנורה-מבטחים החל כשהייתי בין עבודות והגעתי  לפרויקט זמני של 5 ימים, סתם כדי לא לשבת בבית. סיימתי אותו ביומיים ולא כל כך ידעו מה לעשות איתי בזמן הנותר. אח”כ מצאו לי עוד פרויקט, שנמשך חודש-חודשיים, וכשמצאתי מקום עבודה אחר – מנהלת המחלקה הודיעה לי שהיא לא מוכנה לוותר עלי, ושאמתין עוד קצת כי בדיוק מישהי שיכולתי למלא את מקומה עזבה.

מאז עברו 3 שנים, 3 תעודות הוקרה, אין ספור מכתבי תודה. אני אוהבת את מקום העבודה, אני אוהבת את התפקיד שלי, אוהבת את האנשים שאני עובדת איתם – אבל לא מוכנה להיות תלויה בגחמות של ההנהלה. רוצה לדעת שאם אני משקיעה – תהיה תמורה להשקעה הזו. רוצה לדעת, ולא לנחש – האם אתוגמל בהתאם.

יחד איתי, בוועד הפעולה – נמצאים אנשים חזקים לא פחות שעזבו הכל ושבאמת אכפת להם ורוצים לשנות ולבטא את קולם של אלה שמחזיקים את החברה וגורמים לה להצליח, כי כולנו מבינים שכדי שחברה תצליח – היא צריכה ללכת יד ביד עם העובדים שלה ולא ראש בראש.

אז בפעם הבא ששואלים אתכם לצד מי אתם ועם מי אתם הולכים – תעשו חושבים. הייתם מעדיפים להפקיד את עתידכם התעסוקתי בידי אנשים ש”תפסו את הרגע” על גב לוחמים ורוצים “לתת צ’אנס” להנהלה שהיו לה את כל הצ’אנסים בעולם להוכיח כמה בדיוק אכפת לה? או איתנו, ועד הפעולה של ההסתדרות השוכב על הגדר בשבילכם.

 

נאדיה זורין, בת 31, פעילה בוועד הפעולה בחברת הביטוח מנורה-מבטחים

 

נאדיה זורין

עוד מהבלוג של מובילות לשינוי

תצוגה מקדימה

חלקת האלוהים הקטנה שלי

  אסיפות עובדים, צעדים ארגוניים, סכסוכי עבודה, הפגנות סוערות וטקסים לחתימות על הסכמים קיבוציים, אף פעם לא היו חלק מהתכנית שלי. בחלומותיי הפרועים לא דמיינתי שאקח חלק בעשייה כה משמעותית שמצליחה לחולל שינוי בחייהם של...

תגובות

פורסם לפני 3 years

אנחנו פה בשביל החולים, למה המדינה לא פה בשבילנו?

  אף אחד לא קם בבוקר ואומר ״אני אלך ללמוד רנטגנאות״. אותי החיים הובילו לשם. אמא שלי שתחיה, היא אחות מוסמכת.היא סיפרה לי על מקצוע הרנטגנאות והחלטתי להירשם ללימודים. מיד התאהבתי... אני עובדת כמעט 6 שנים בבית החולים...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מאבק העובדים מאחורי העוף בשקל

בחיים לא חשבתי שאני זו שאוביל התאגדות עובדים במקום העבודה שלי. אני עובדת בחברת ביכורי השקמה כבר הרבה שנים, ולתומי חשבתי שאני נמצאת במקום יציב. אחרי הכל מדובר בעבודה שעוסקת בשיווק מזון, פירות וירקות, חברה שאחראית לשיווק...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה