הבלוג של מובילות לשינוי

עדכונים:

פוסטים: 203

החל מינואר 2015

אם לפני שש שנים הייתן אומרות לי שאשב ואכתוב את הבלוג הזה, הייתי צוחקת בביטול: בנות, אין מצב שזה יקרה. כל חיי הייתי שכירה, חוששת לצייץ שמא יפטרו אותי, אומרת תודה שיש לי עבודה בתחום שלמדתי, מוקפת באנשים שכיף לעבוד איתם והמשכורת נכנסת קבוע כל חודש. אז נכון שהשכר לא עלה כבר יותר מעשור והעבודה נהיית יותר תובענית, אבל מי אני שאקום ואדרוש? ההיגיון אמר לי: שבי בשקט, אינך יכולה להסתכן בלאבד את מקום עבודתך, את אחרי גיל 40, יש לך תחום עיסוק מצומצם ויש לך אחריות שווה לפרנס שלושה ילדים.

שמי שרון שפירא, אני בת 48, גרה בראש העין, נשואה לאמנון מזה 23 שנה, מגדלת באהבה שלושה ילדים (19,17,9) ועובדת בתיאטרון בית ליסין כמנהלת הצגות.

עד גיל 43 הייתי שכירה בלבד, עבדתי בתיאטרון הבימה 5 שנים, כמורה לתיאטרון שנתיים ועוד 5 שנים בבנק הבינלאומי הראשון. מ-2004 התחלתי עבדתי כמנהלת הצגות בבית ליסין וב-2012 הקמתי ביחד עם שתי עובדות נוספות את ועד מחלקת מנהלי הצגה, מלבישות, אביזרניות ופיאניות בתיאטרון.

פעילותי בוועד היוותה נקודת פריצה בחיי. קיבלתי ביטחון בעצמי וביכולתי לייצר שינוי כמו שלא האמנתי מעולם. במקביל לעבודתי כשכירה בתיאטרון הקמתי עסק בתחום השיווק הדיגיטלי והתחלתי לפעול לקידום זכויות נשים בעבודה, כמו למשל קידום פרויקט “שכר שווה בין גברים ונשים במשק”.

גדלתי בבית של שכירים – אמא מורה, אבא מנהל בבנק – ופעלתי על פי השכל הישר שעליו חונכתי: תעבדי קשה, שבי בשקט, תבלעי הכל, תגידי תודה. ניהלתי כמה שיותר הצגות והפקות בשנה. עבדתי 30 יום בחודש, ערב ערב, סופי שבוע, כמה שניתן על מנת להגדיל את השכר. המצב בבית לא איפשר לי להאט אבל הנפש לא יכלה להמשיך, היא הלכה ודעכה, הרגשתי לא מוערכת, לא מתקדמת. מה שנחשב לפני עשור שכר מכובד, לא איפשר לי לסיים את החודש ולשמחת היצירה התגנב סוג של מרמור המלווה בכעס. לא אהבתי את זה והבנתי שאני לא היחידה.

saloona (1)

הקשבתי סביבי לעובדות אחרות שחשו כמוני, נשים איכותיות, מלאות שמחה ואנרגיה ש”נתקעו” מבלי שיש לאן להתקדם. אין סיבה להשקיע, אין עם מי לדבר על שכר ואין תקווה לעתיד אחר. היינו שכירות חסרות ודאות, השכר שלנו השתנה מחודש לחודש. כל אחת עבדה על חוזה אישי כך שתמיד היה חשש שיביאו כוח אדם זול יותר ונמצא את עצמנו בחוץ. מצד שני אהבנו את העבודה עצמה ורצינו להישאר. רובנו עשו השלמות הכנסה בעבודות זמניות חיצוניות.

אט אט נוצרה הבנה בין העובדות שזה הזמן להתחיל לפעול למען הזכויות שלנו. הנושא עלה שוב ושוב מאחורי הקלעים (תרתי משמע) והבנתי שהקרקע מוכנה למאבק שלנו! יחד עם מנהלת ההצגות אורנה והמלבישה דנה החלטנו להרים את הכפפה. פנינו להסתדרות על מנת לקבל גב מגוף חזק שיוכל להגן עלינו, לייצג אותנו וללוות אותנו במאבק. הקמנו ועד מייצג וגייסנו את כל העובדות (ועובד גברי אחד) במחלקה לפעול יחדיו להשגת הסכם קיבוצי שיעגן את זכויותינו.

כשהיד מרצדת על המקלדת זה נשמע פשוט, אך מאותו רגע אי שם במאי 2013 ועד חתימת ההסכם באפריל 2018, עברנו מסע ארוך ומפרך. השלב הראשון והקשה ביותר היה להסיר את הספקות והפחד מפיטורים בקרב העובדות. לאחר שכולן חתמו והיינו מאוגדות כקבוצה חשנו ביטחון רב יותר לפעול.

ההתאגדות העניקה לנו את הביטחון הנדרש לפנות בדרישות להנהלה, וההסתדרות העמידה לרשותנו נציג שילווה אותנו בפגישות, יוציא מכתבים מטעמנו להנהלה, יפעיל סכסוך עבודה אם יידרש וכל דבר שנזדקק על מנת לממש את זכותנו להסכם קיבוצי מסודר.

לשמחתנו גם בקרב ההנהלה נערכו שינויים ונוצרה הבנה בצורך בהסכם העסקה מסודר לכלל עובדות השטח, אשר ישקף את הוותק, הדרגה והיכולות שלנו. ככל שהתקדמנו במו”מ צברנו ידע וניסיון תוך הקשבה לאינטואיציה הנשית – להיות אסרטיביות וחזקות אך לא להיגרר לעלבונות ופיצוצים מיותרים. בסופו של יום אנחנו אוהבות את מקום העבודה ורוצות להמשיך ולעבוד בו.

חמש שנים חלפו מהיום שהחלטנו להתאגד. השבוע בשעה טובה, חתמנו על ההסכם הקיבוצי המיוחל לשביעות רצונם של כל הצדדים. המו”מ היה ממושך וכלל עליות ומורדות, אבל כמו שאומרים: התוצאות קובעות והן טובות. משמח לראות שכל הצדדים מרוצים וכעת אפשר להמשיך להצעיד יחד את התיאטרון כמוסד תרבות מוביל לא רק בשביעות רצון של הקהל אלא גם בשביעות רצון של העובדים.

זה המקום להודות למזכיר האיגוד המקצועי ומחזיק תיק עובדי התרבות והתיאטרון תומר רזניק ועו”ד חגית רימון שניהם מההסתדרות במרחב תל אביב-יפו בראשות גרשון גלמן. תודה גם להנהלת התיאטרון ובמיוחד לנשות החיל של הוועד אורנה דויטש ודנה כהן שהניעו קדימה ועבדו מסביב לשעון. בלעדיכן זה לא היה קורה.

ולסיום, בחזרה אל המסע שלי. אני מודה לעצמי על האומץ והכוח כאישה, כאם, כמפרנסת, לקום ולהילחם על זכויותיי. פעילותי בוועד פתחה בפני עולם שלם של יכולות אישיות שלא הייתי מודעת להן: ביטחון לשווק את עצמי, להפעיל, להאמין, להתמיד. התהליך האישי שלי הביא להסכם קיבוצי לעובדות שיבואו אחרי. זה לא רק הסכם, זהו מסר מעצים שהנה אנחנו יכולות!

ולכל הנשים והגברים – אם אתם חשים שזכויותיכם נפגעות, אל תהססו, קחו צעד קדימה, תתאגדו ותאבקו, זו הדרך היחידה שלנו בשוק העבודה העכשווי לשמור על כבודנו, פרנסתינו והכי חשוב, החיוך על פנינו.

שלכן ושלכם,

שרון שפירא, ממובילות ההתארגנות בועד מחלקת מנהלי הצגה, מלבישות, אביזרניות ופיאניות בתיאטרון בית ליסין

saloona sharon

עוד מהבלוג של מובילות לשינוי

חלקת האלוהים הקטנה שלי

  אסיפות עובדים, צעדים ארגוניים, סכסוכי עבודה, הפגנות סוערות וטקסים לחתימות על הסכמים קיבוציים, אף פעם לא היו חלק מהתכנית שלי. בחלומותיי הפרועים לא דמיינתי שאקח חלק בעשייה כה משמעותית שמצליחה לחולל שינוי בחייהם של...

תגובות

פורסם לפני 5 years

אנחנו פה בשביל החולים, למה המדינה לא פה בשבילנו?

  אף אחד לא קם בבוקר ואומר ״אני אלך ללמוד רנטגנאות״. אותי החיים הובילו לשם. אמא שלי שתחיה, היא אחות מוסמכת.היא סיפרה לי על מקצוע הרנטגנאות והחלטתי להירשם ללימודים. מיד התאהבתי... אני עובדת כמעט 6 שנים בבית החולים...

תגובות

פורסם לפני 5 years

מאבק העובדים מאחורי העוף בשקל

בחיים לא חשבתי שאני זו שאוביל התאגדות עובדים במקום העבודה שלי. אני עובדת בחברת ביכורי השקמה כבר הרבה שנים, ולתומי חשבתי שאני נמצאת במקום יציב. אחרי הכל מדובר בעבודה שעוסקת בשיווק מזון, פירות וירקות, חברה שאחראית לשיווק...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה