הבלוג של מובילות לשינוי

עדכונים:

פוסטים: 153

החל מינואר 2015

 

 

השבוע עלה לכותרות סיפורה של גננת מרמת השרון שהוחלט לפטרה בשל שינוי במצבה הבריאותי שמחייב אותה להשתמש בקביים. ועדה רפואית פסקה שמכיוון שהיא לא יכולה לשבת על הרצפה עם הילדים, היא לא כשירה להיות גננת.
לצערי הרב, מקרה זה הוא אחד מני רבים בו חווים אנשים ונשים עם מוגבלות אפליה בתעסוקה על רקע מוגבלותם. הוא הזכיר לי את המקרה של חברתי העיוורת, בוגרת תואר שני בחינוך, שהתקשתה במציאת עבודה כמורה בטענה שיהיה לה קשה להשתלט על כיתה בלי לראות או שהילדים עלולים לפחד ממראה עיניה השונה וכדאי שתחבוש משקפי שמש. מקרים כאלו מעבירים מסר קשה לגבי דמותה של אשת החינוך הישראלית.

רוב הדמויות החינוכיות שילדינו פוגשים הן נשים: גננות, מורות, סייעות ומטפלות שממלאות תפקידים רבים בחייהם: מהחלפת החיתול בפעוטון ועד הגשה לבגרות בתיכון.
כשמשרד החינוך מציב דרישה לגוף בריא, תקין ומתפקד כחלק מדרישות הסף שלו לתפקידים אלו הוא פוסל קבוצה גדולה של נשים נפלאות שיכולות וצריכות להיות חלק מהמארג החברתי המופקד על החינוך והטיפול בילדינו.  הדרישה הזו מתנגשת גם עם המסר של תכנית “האחר הוא אני” שקידם משרד החינוך בשנתיים האחרונות, תכנית למניעת גזענות וקידום סובלנות בחברה הישראלית השסועה של ימינו.
קשה להבין איך משרד החינוך מתכוון להעביר מסר של קבלה, הכלה ושיוויון אם הוא בעצמו לא מסוגל להכיל גננת שזקוקה לקביים לצורך התניידותה ? והאם הדרישה ליכולת ישיבה על הרצפה היא אכן דרישה הכרחית ? האם גננת לא יכולה להיות דמות חינוכית נפלאה, חמה, אוהבת ומקצועית אם היא נעזרת בקביים או אפילו בכיסא גלגלים ?

ומה לגבי המסר שמקבלים ילדי הגן, שאולי חלקם הם ילדים עם מוגבלות בעצמם או שיש להם הורים או אחים עם מוגבלות ? מה הם עלולים לחשוב על עצמם ועל קרוביהם כשהם מבינים שהגננת האהובה עליהם מפוטרת רק בשל העובדה שהיא אישה עם מוגבלות.

המסר שעובר כאן הוא חד משמעי. המראה החיצוני של האדם ועובדת היותו בעל גוף בריא, תקין ומתפקד חשוב יותר מיכולותיו האחרות. מנשים נדרש אף יותר מגברים להיות בעלות גוף “מושלם” ויכולת שליטה בו, הופעתן צריכה להלום את הנורמות החברתיות ואת הגוף ה”נורמטיבי”. אנחנו מוקפות במסרים האלו יומיום. נשים “מושלמות” ניבטות אלינו מהעיתון, מהטלוויזיה ומהפרסומות ונדיר שניתקל במודלים אחרים ובייחוד במודלים של נשים עם מוגבלות.

בישראל חיים כ-750,000 אנשים עם מוגבלות בגיל העבודה, מחציתם נשים. חשוב לדעת ש-80% מתוך אנשים אלו לא נולדו עם מוגבלות והמוגבלות התרחשה במהלך חייהם הבוגרים. בדיוק כפי שקרה לגננת ברמת השרון.
מחקרים ודו”חות שונים בנושא שילוב אנשים עם מוגבלות בתעסוקה מציגים נתונים קשים, הבולט בהם הוא שיעור התעסוקה הנמוך של קבוצה זו ביחס ליתר האוכלוסיה. פרט לנתון זה ידוע גם כי מקרב האנשים עם מוגבלות שכן מועסקים, רבים מועסקים בחלקיות משרה, בתפקידים שאינם הולמים את כישוריהם ויכולותיהם וביחס ישיר לכך גם שכרם נמוך יחסית.
עוד נתון שחשוב להכיר הוא שאבדן התוצר המשקי לשנה בשל אבטלה של אנשים עם מוגבלות הוא כ-5 מיליארד ₪.

במהלך 2014 הוביל יו”ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, הסכם היסטורי בנושא תעסוקת אנשים עם מוגבלות. ההסכם, עליו חתמו ההסתדרות ונשיאות הארגונים העסקיים קובע שתי חובות למעסיקים: ייצוג הולם של כ-3% לעובדים עם מוגבלות בקרב כלל העובדים ומינוי אחראי להעסקת אנשים עם מוגבלות מטעם המעסיק. בספטמבר 2014 חתם שר הכלכלה על צו הרחבה המחיל על כל המשק את הוראות הסכם זה.

מהלך פורץ דרך זה דורש לראשונה ממעסיקים לשלב אנשים עם מוגבלות בזכות ולא בחסד, מתוך ההבנה שלאדם עם מוגבלות יכולות רבות ומגוונות וכי הזכות לתעסוקה הינה זכות בסיסית. יישום צו ההרחבה הוא אתגר גדול לכולנו: אנשים עם מוגבלות, מעסיקים במגזר הפרטי והציבורי, ההסתדרות, משרדי ממשלה ועמותות.

הלן קלר, שגדלה כאישה עם חירשות ועיוורון , כתבה באחד מכתביה ש”התוצאה העליונה של החינוך היא הסובלנות”. צו ההרחבה, בניגוד למהלכים וולנטריים שקדמו לו בתחום תעסוקת אנשים עם מוגבלות, הוא הזדמנות גדולה לחברה הישראלית. משמעותו האמיתית של הצו היא הבחירה בקידום ערכים של הכלה, שיוויון וסובלנות.
אני מאחלת לילדי הגן ולילדי ביה”ס, לסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ולעובדים בישראל שיפגשו כמה שיותר אנשים עם מוגבלות בחיי היומיום, כשווים בין שווים. רק כך נוכל להגיע לשינוי אמיתי בשורשי החברה הישראלית ולסייע ביצירת חברה חזקה ובריאה יותר שתדע להכיל את כל מגוון האנשים החיים בתוכה.

 

 

ד”ר נצן אלמוג, אחראית תחום בלשכת הממונה על תעסוקת אנשים עם מוגבלות בהסתדרות.

 

נצן אלמוג

 

עוד מהבלוג של מובילות לשינוי

תצוגה מקדימה

חלקת האלוהים הקטנה שלי

  אסיפות עובדים, צעדים ארגוניים, סכסוכי עבודה, הפגנות סוערות וטקסים לחתימות על הסכמים קיבוציים, אף פעם לא היו חלק מהתכנית שלי. בחלומותיי הפרועים לא דמיינתי שאקח חלק בעשייה כה משמעותית שמצליחה לחולל שינוי בחייהם של...

תגובות

פורסם לפני 4 years

אנחנו פה בשביל החולים, למה המדינה לא פה בשבילנו?

  אף אחד לא קם בבוקר ואומר ״אני אלך ללמוד רנטגנאות״. אותי החיים הובילו לשם. אמא שלי שתחיה, היא אחות מוסמכת.היא סיפרה לי על מקצוע הרנטגנאות והחלטתי להירשם ללימודים. מיד התאהבתי... אני עובדת כמעט 6 שנים בבית החולים...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מאבק העובדים מאחורי העוף בשקל

בחיים לא חשבתי שאני זו שאוביל התאגדות עובדים במקום העבודה שלי. אני עובדת בחברת ביכורי השקמה כבר הרבה שנים, ולתומי חשבתי שאני נמצאת במקום יציב. אחרי הכל מדובר בעבודה שעוסקת בשיווק מזון, פירות וירקות, חברה שאחראית לשיווק...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה