הבלוג של מובילות לשינוי

עדכונים:

פוסטים: 161

החל מינואר 2015

בחיים לא חשבתי שאני זו שאוביל התאגדות עובדים במקום העבודה שלי. אני עובדת בחברת ביכורי השקמה כבר הרבה שנים, ולתומי חשבתי שאני נמצאת במקום יציב. אחרי הכל מדובר בעבודה שעוסקת בשיווק מזון, פירות וירקות, חברה שאחראית לשיווק סחורה בכל רחבי הארץ, אז למה לחשוש?

אך כמאמר הקלישאה, המציאות חזקה מכל דמיון.

כשהתחלתי לעבוד בביכורי השקמה, החברה הייתה בבעלות משותפת של רמי לוי עם חברת ביכורי שדה. בחברה עובדים 180 איש ואישה. בחודש אוגוסט האחרון החליט הממונה על ההגבלים העסקיים שהשותפות אינה יכולה להמשיך להתקיים, וההחלטה הובילה לכך שרמי לוי רכש את מלוא השליטה בחברה תמורת 20 מיליון שקל.

מהרגע שזה קרה, התחיל הבלגן. ההנהלה החדשה יזמה מהלכים תחת הכותרת שינויים ארגוניים, התייעלות וכדומה, וזה אומר בפועל מהלכי פיטורים. לעובדים פתאום חדרה תחושה של חוסר ביטחון, חוסר ודאות, לא יודעים מה יהיה בעוד חודש, חודשיים. מהתחושות האלו עלתה המחשבה להתאגד בהסתדרות. כי אין ברירה. אין לנו שום דרך אחרת להתמודד עם התחושות הקשות, עם הפגיעה בנו מצד ההנהלה והבעלים. כשבן אדם מרגיש שלא סופרים אותו, הוא מיד מחפש שותפים לדרך. התאגדות זו הפעולה הבסיסית שבני אדם יכולים לעשות כשמנסים לפגוע בהם. זו הישרדות.

התחלנו להחתים עובדים ומהר מאוד הגענו למספר החתימות הדרוש. באותה מהירות גם הבנתי שזו רק תחילת הדרך. פתאום החלו התנכלויות. פתאום מאשימים אותנו, מובילי ההתאגדות, בשקרים. האשמות באי עמידה בנהלי העבודה, זיוף שעות. מה לא? פתאום אנחנו פושעים.

ברגע שהודענו להנהלה על ועד יציג, לפני כחודש, נקראנו לשימועים לפי פיטורים. אני לא יודעת איך היינו מתמודדים עם זה ללא גיבוי מלא של אנשי ההסתדרות, ששלחה עורך דין מנוסה לייצג אותנו, ורק בזכותו נמנעו הפיטורים שלי ושל חברי הוועד הנוספים.

הנהלת החברה לא ויתרה. אחרי כמה ימים של שקט מדומה, החלו להתרוצץ שמועות על כך שרמי לוי פועל לסגירת החברה והעברת כל העובדים לחברה אחרת בשליטתו, ובכך הוא יוכל לטעון שמספר החתימות אינו מספיק מאחר שבחברה החדשה יש הרבה יותר עובדים.

ושוב קראו לנו לשימועים, ונציגי ההסתדרות מנסים לשבת עם ההנהלה, כדי להגיע להסכמות, אבל אין עם מי לדבר. רמי לוי אומר לנו שמי שרוצה להמשיך לעבוד – מוזמן להצטרף לחברה החדשה, ומי שלא רוצה – שיילך הביתה. הוא מתעלם לחלוטין מהזכות הבסיסית שלנו להתאגד. הוא לא מוכן להכיר בוועד שהקמנו.

וכדי ללחוץ עלינו להיכנע, הוא פתאום משנה לנו את תנאי העבודה. פתאום אסור לנו להשתמש ברכב החברה בשבת, פתאום דורשים מאתנו החתמת אצבע בכל כניסה ויציאה מהמשרדים או מהסניף.

התפקיד שלי כיום הוא אחראית תמחור ארצית באזור הדרום. לפני כן הייתי בתפקידים אחרים, במשאבי אנוש, אחראית על ההזמנות ועוד. אני גרושה עם שני ילדים, ומקום העבודה מבחינתי הוא מקום שאמור לספק לי את הביטחון התעסוקתי. לא ביקשתי להיות יזמית, אני לא מישהי שלוקחת סיכונים. אני בסך הכל רוצה להמשיך לעבוד ולדעת שמקום העבודה שלי מכבד אותי, כבן אדם.

לא הייתה לנו ברירה, והבנו שהצד השני לא ישקוט כל עוד אנחנו מתעקשים על התאגדות, על ועד עובדים, על שמירה אמיתית על זכויותינו. החלטנו לנקוט בעיצומים. ב-6 בדצמבר שבתנו. וגם ביום למחרת. רמי לוי גייס בזריזות עובדי קבלן שיעבדו במקומנו במטרה לשבור את השביתה.

בערב כבר היינו בבית הדין לעבודה, שום הוחלט שכולנו חוזרים לעבוד ושני הצדדים מקפיאים את כל הצעדים – אנחנו לא נשבות מצידנו ורמי לוי מצדו לא יגייס עובדי קבלן, עד לקיום פגישה בין ההנהלה להסתדרות. אבל גם אחרי פגישה כזו, רמי לוי המשיך לזמן עובדים לשימועים.

אז שוב הוגשה בקשה בהולה לבית הדין, ולשמחתנו ממש אתמול קבע כי ביכורי השקמה פגעה בהתארגנות שלנו באופן אסור, התנכלה לנו, מובילי ההתאגדות, וביצעה פעולות אסורות על פי חוק לשבירת שביתה.

השופט החליט לתת צווי מניעה המונעים מהחברה להעסיק עובדי קבלן או עובדים חיצוניים כלשהם במקרה של שביתות או צעדים ארגוניים אחרים בעתיד. בנוסף לכך הוא רמז בהחלטה שלו כי מהלך החברה לסגור את פעילותה נבע ממניעים זרים הקשורים להתאגדות העובדים.

אחרי כל זה, ובשורה התחתונה, השופט הפנה את החברה לנהל איתנו ועם ההסתדרות  משא ומתן לפתרון המצב שנוצר ולחתום על הסכם קיבוצי “באינטנסיביות ובתום לב”. תקוותינו ותפילותינו שהחוק יגן עלינו נענו. כעת נוכל להמשיך לעבוד, לתת מעצמנו, להתפרנס, ועל הדרך גם לזכות בכבוד שמגיע לנו, כבני אדם וכעובדים. זה כל מה שאנו מבקשים.

 הכותבת, נורית אמיתי, היא ממובילות התאגדות העובדים בחברת ביכורי השקמה של רמי לוי

נורית אמיתי לסלונה

עוד מהבלוג של מובילות לשינוי

תצוגה מקדימה

חלקת האלוהים הקטנה שלי

  אסיפות עובדים, צעדים ארגוניים, סכסוכי עבודה, הפגנות סוערות וטקסים לחתימות על הסכמים קיבוציים, אף פעם לא היו חלק מהתכנית שלי. בחלומותיי הפרועים לא דמיינתי שאקח חלק בעשייה כה משמעותית שמצליחה לחולל שינוי בחייהם של...

תגובות

פורסם לפני 4 years

אנחנו פה בשביל החולים, למה המדינה לא פה בשבילנו?

  אף אחד לא קם בבוקר ואומר ״אני אלך ללמוד רנטגנאות״. אותי החיים הובילו לשם. אמא שלי שתחיה, היא אחות מוסמכת.היא סיפרה לי על מקצוע הרנטגנאות והחלטתי להירשם ללימודים. מיד התאהבתי... אני עובדת כמעט 6 שנים בבית החולים...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

איך הפכתי ממנהיגת עובדים לפושעת בפוטנציה?

  קוראים לי מלאכ עמאר. אני בת 19 ועובדת כמנהלת משמרת בסניף מקדונלד'ס בעכו. לפני כשנה וחצי, התחילה התארגנות עובדים ברשת מקדונלד'ס. מספר עובדים ברשת פנו להסתדרות הנוער העובד והלומד, וביקשו שההסתדרות תסייע לנו לשפר את תנאי...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה