הבלוג של הילה אלפרט

הילה אלפרט מישהי לרוץ איתה

יומנה של אצנית מתחילה

עדכונים:

פוסטים: 55

החל מפברואר 2010

אני על ההליכון, שיפוע 8 מהירות 6. על השעון אני לא מסתכלת שלא יתחיל להאט כמו שהוא תמיד עושה כשמסתכלים עליו. בטלוויזיה המשטרה מצליחה לתפוס את הרוצחת האמתית. מסתבר שהמורה היא זו שפיתתה את התלמיד. בערוץ אחר פרופ’ קראסו מסיים דיון על אלצהיימר, מבטיח שאחרי הפרסומות יעמיק בדרכים לגילוי מוקדם של סרטן הערמונית, מקפיד לחייך את המחלות כולן ואני חושבת על הקיץ שמביס אותי, על איך שאני לא מצליחה לנצח את הלחות שבחוץ וללכת לאורך הים, אז אני תקועה על מדרון מתכוונן, בקצב שלא משתנה וזה משעמם. העיקר שיש מזגן.

בשבוע האחרון קיבלתי כמה הצעות להצטרף לקבוצות ריצה. דודי לא מרשה, אומר שרק אתו אני אתחיל לרוץ ושבכל מקרה זה עוד מוקדם. יש חשש לפציעות, הוא אומר וזורק מבט למעלה, לשעון שמעל הדלת, ו”עכשיו תעלי לסט של חצי דקה”.

אני עם כל הגוף באוויר, נשענת על כפות הידיים, הרגליים ישרות אחורה, כריות כף הרגל נעוצות במזרן ועכשיו לא לזוז. הבטן מחזיקה את כולי. את כל המחשבות, את העייפות מההליכון, את המשקל הכבד של הנשימות, ככה, עד שהיא רועדת, עד שמרגישים את השרפה המענגת של השריר. מכל התרגילים שדודי לימד אותי את זה אני הכי אוהבת. את הכאב ששורף את כל הבהלות, את העצבים, את העצב, את כל הג’אנק שבבטן.

סביסון מוקטן

רציתי לספר לו על ההצעה שהגיעה מהמתולתלת שלמדה בכיתה המקבילה. היא עכשיו מאמנת ריצה. אמרה שקבוצות הן תענוג, נותנות יופי של דחיפה, אבל לא היה לי אוויר להוציא מילה. שאלה אם אני זוכרת איך רצנו בבית ספר ואיזה כיף זה היה. האמת שלא ממש. זאת אומרת אותה כן. היא תמיד היתה ראשונה בשישים מטר ומעולה בריצות ארוכות. אותי לא. זוכרת קפיצות לרוחק, זוכרת את הפחד מהרף בקפיצות לגובה, זוכרת משחקי כדור, זוכרת את עדנה המורה שהעיניים הירוקות שלה בערו מתוך העור שהיה שזוף גם בחורף, את החיוך שלה כשהייתה עומדת עם הסטופר ביד, אבל אין לי שום זכרון שלי תוך כדי ריצה.

“את באמת לא זוכרת את עצמך רצה?” שאלה הבלונדינית כשנפגשנו לקפה. “לא ממש”, עניתי. “מה עם משחקי תופסת? את לא זוכרת את עצמך רצה ותופסת מישהו?”, נשפה מילים ועשן.
-”נתפסת, את מתכוונת”.
-”אין לך אף תמונת ילדות בה את משחקת?”
-”יש. משחקים נייחים. משאית בחול, סביבון על שולחן, כאלה…”.
-ואין לך אף תמונה שאת רצה?”
-”אפילו לא אחת”

עוד מהבלוג של הילה אלפרט

תצוגה מקדימה

אדם בתוך עצמו הוא רץ

"על מה חשבת כשחשבת?", שאלה אותי הבלונדינית, דקת הגב אצלה אלוהים התעכב על כל רגל. "מילא זה שהחברות שלנו גמורה, והיא גמורה את יודעת, מה יהיה עלייך? לרוץ זה לא תרבותי. זה יגמור לך על הברכיים". את כל העיר חציתי ברגל לשבת איתה לקפה,...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

לגוף אני מקשיבה

זהו זה. שישה אימונים ודודי כבר לא מוכן לתת לי יד אפילו לא כשאני יורדת ללנצ'ים. אומר שאני מוכרחה להתחיל לסמוך על שיווי המשקל שלי ושאם זה יעזור אני מוזמנת לתפוס לעצמי במותניים. נו, באמת. יש משהו מעליב במעידות הקטנות, ברעד...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מסי ואני

הבעיה עם ספורט למתחילים היא שבכל רגע נתון יש יותר סיבות ללא מאלה של הכן, ובזמן שאני מחכה לסם שיתחיל לפעול ואהיה שבויה בהתמכרות שכולם מדברים עליה, אני מנסה שלא להשתעמם. בתחילת השבוע, אחרי שלושה ימים שלא עשיתי כלום, חשבתי...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה