לפרוש כנפיים

אישה אחת , שסבלה מנחת זרועו של בעל מכה ושני ילדים שעמדו לה כחומת מגן או צוק איתן חיממו לי את הלב השבוע בסיפור מלא תקווה..

בחורה עם מחשב נייד

 

3H

סיפורים באים אלי, דופקים לי על הדלת, מבקשים להיכנס, להתרווח על הספה, הם פיסות חיים שלי, ולפעמים הם סיפורים של אנשים שאני פוגשת, לקוחות שאני מראיינת ומייצגת, משפט שאני מצוטטת לו מבלי שהתכוונתי, חיוך שחולף בין בני זוג, דימעה שיד מוחה בהחבא, צחוק מתגלגל או אנחה שקטה. כולנו סיפורים בסופו של דבר אמר כבר מישהו לפני, צריך רק לשמוע, צריך רק לספר אותם..
והסיפור הזה הוא של אישה אחת מאקוודור ושני הבנים שלה, שפגשתי השבוע, שצבטו לי את הלב.

היא ישבה שם בחדר ההמתנה, מחכה לפקיד הגירה שיחליט בבקשה שלה לגרין קארד. לאורה קוראים לה , אישה בשנות הארבעים המאוחרות. היא ישבה שם זקופה ושקטה. אישה יפה, שיער שחור שופע, עור בצבע חם של שוקולד חלב, יופי כזה לא מהסוג שעוצר נשימה, כזה שמבקש ממך להישיר מבט עוד פעם, לחפש את אסופת הפריטים שהופכים אותה מעניינת, מסקרנת. אולי זה העיניים החומות שלה , מלוכסנות מעט, קצת עצובות, אבל לגמרי לא מובסות. הן מקרינות עוצמה אני חושבת לעצמי, כאילו שקוראות תיגר על העולם, מאותותות לו שאותה קשה להביס..

יש אנשים שמקרינים עוצמה גם מבלי שיפתחו את הפה, מבלי לומר ולו מילה אחת. אנשים שהסיבולת לב -חיים שלהם עוטפת אותם כמו הילה, ולאורה היא כזאת אני חושבת. היא יושבת שם זקופה ושקטה, אולי זה המחסום הטכני של חוסר תקשורת, אני עם ספרדית ששואפת לאפס והיא עם אנגלית קלוקלת, אבל כשנגמר הסיפור ונפרדנו לשלום ידעתי ללא שמץ של ספק שלא טעיתי כשראיתי שם עוצמה בשקט שעטף אותה.

ישבנו על ספסל מחכים שיקראו לנו פנימה אל החדר. אני , לאורה ושני הבנים שלה, מייקל וביירון, שניהם בתחילת שנות
העשרים לחייהם. הם ישבו והיא בין שניהם, הם ישבו שם כמו חומת מגן וצוק איתן גם יחד. מגוננים, מסוככים, משמשים לה פה , עוברים איתי על הפרטים הביוגרפיים.

היא הגיעה לארצות הברית בדרך לא דרך כשהייתה בהריון עם בנה הבכור. חצתה בדרך לא חוקית את הגבול במקסיקו, עוזבת מאחור חיים של עוני ומצוקה, כמו רבים אחרים מחפשת להגשים חלום אמריקאי.
מספר חודשים לאחר שהגיעה לניו יורק הגיעה גם הבעל שלה ומיד אחר כך התחילה מסכת ההשפלות, המכות, החבטות, הבעיטות, הקללות, רפרטואר מגוון ועשיר של אלימות שמונעת וניזונה מהאלכוהול שבדם שלו והתסכול הכלכלי שאופף אותו, זעם שגורם לו להתייחס אליה כאילו הייתה רכושו לעשות בה כטוב בעיניו.

ידיו המכות, המשפילות, המזיקות לא מוצאות מנוח, הוא לא חוסך שיבטו גם מבניו. ילדים קטנים שבגילם הרך מוצאים עצמם מגנים לפעמים בגופם הקטן על אמא, סופגים את המהלומות שהם מבקשים לחסוך ממנה, עומדים כמו צוק איתן בינה ובינו. הם לבד בניו יורק . המשפחה המורחבת שלה רובה ככולה נמצאת באקוודור, שלו מעדיפה לעצום עין, שלא להתערב.
ארבעים צווי הגנה הוא מפר בשנים שהוא חי כאן, חוזר ופורץ את מנעול הבית שהוחלף, משכנע את בעל הבניין במזימות לפתוח לו את הדלת, ממתין לה בפינת הרחוב כשהיא חוזרת מיום עבודה לקראת ערב, מאיים שהוא ירצח אותה, שהוא ייקח את הילדים ולא ייתן לה לראות אותם. הוא מגיש תלונות סרק במשטרה על אלימות שהיא כביכול הפעילה נגדו, היא אפילו נעצרת ומוחזקת במעצר במשך לילה שלם, כשהילדים הצעירים שלה נלקחים על ידי הרשויות עד שהיא רואה שופט ביום למחרת שמזכה אותה מאשמות השווא.

והיא נושאת את החיים בגאון, באומץ, עוברת בין עורכי דין, מחפשת פתרונות שיסדירו את המעמד הבלתי חוקי שלה, עובדת, מפרנסת את הילדים, מנסה לשמר את המשפחה הקטנה שלה, כמו אי ירוק קטן באוקיינוס שחור ואפל. מעודדת אותם ללמוד, להתפתח, להחזיק ידיים , להיות שם, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.
ככה עד לפני חמש שנים, עד שרשויות ההגירה נותנות לו צוו גירוש והוא עוזב חזרה לאקוודור. עוזב מבלי שיוכל עוד לחזור ולאיים עליה .

את הסיפור שלהם מספר לי ביירון, הבן הצעיר שלה שיושב שם לשמאלה. הוא חוגג יום הולדת עשרים ואחת היום הוא מסגיר בביישנות. פנים טובות יש לו לביירון וחיוך גדול וחם. הוא מספר את הסיפור והיא מביטה בו, מהנהנת, מביטה בו בגאווה של אמא, כמה המבט הזה מוכר לי, ממש כמו זה שלי כשאני יושבת עם הבן שלי, בן גילו של ביירון.

אני נפעמת מהבגרות שהוא מגלה, מהאופטימיות שלו. הוא מספר לי שהוא עומד לסיים את הקולג׳ ומתכוון ללמוד משפטים ולהתמחות בדיני משפחה, יש לו נסיון אישי עתיר שנים בתחום..

הוא גאה בה כל כך באישה הזו שגידלה אותו. מספר לי איך היא עובדת בשלוש עבודות, נקיון בתים וחלוקת עיתונים ואפילו נוהגת במונית בערב, כשהם לא יכולים ועסוקים במבחנים. ויש להם קופה משותפת לכל ההוצאות בבית, וכמו שהיא לימדה אותם, הם אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. לא יודעת למה אבל אני שואלת אותו אם הוא מתגעגע לאבא שלו לפעמים, אולי לרעיון של אבא אני חושבת לעצמי, כי כל ילד צריך אבא לידו, שיחזיק את היד , שידריך, שילמד. הוא חושב לרגע קט ואומר לי שיש לו זכרונות רחוקים ממסיבת יום הולדת ועוגה שכובו בה ארבע נרות, כשאבא עומד לידו, והשאר, זכרונות של זכוכית שבורה בבית, כשהוא שבר את דלת הכניסה, וצעקות ונחת זרועו של אביו, ואולמות בתי משפט וסירנות של ניידת משטרה שבאה אליהם הביתה.

עכשיו שקט אצלם בבית, בטוח. הוא רחוק וכנראה שאף פעם לא יוכל עוד לחזור. והם מנסים להגשים חלומות. הוא ילך ללמוד משפטים, ואחיו פסיכולוגיה ואמא שרק תקבל את הגרין קארד..ובאותו הקשר הוא מספר לי על קופה נוספת שיושבת אצלם על השיש במטבח, מלאה במטבעות שהם חוסכים כבר שנים לשלושה כרטיסי טיסה, לטיול משפחתי שהם מתכננים כשהיא תוכל לצאת את גבולות המדינה, כשתקבל את הגרין קארד המיוחל, והקופה הוא מספר לי בחיוך, עולה על גדותיה…

לפני שאנחנו נפרדים לשלום, אני לא מוותרת לו על חיבוק אמיץ של יום הולדת שמח, מנשקת ללאורה על הלחי, אומרת לה את מה שהיא בטח יודעת , שהיא אישה מדהימה, שהיא עשתה עבודה נפלאה עם הבנים שלה ושהגרין קארד המיוחל, הוא כבר בדרך, עוד מעט תתרוקן הקופה הקטנה במטבח ושלושה כרטיסי טיסה שיירכשו, ישאו אותם אל שמיים בהירים, בדרך להגשמת החלומות שלהם.

Iris Mashiach-Ambalo
ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.