הבלוג של Hila Pilo

הילה פילו

בעלת עסק לעיבוד שבבי באלומיניום. בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. התחלתי לכתוב במרץ 2012.

עדכונים:

פוסטים: 22

החל ממרץ 2012

בריזה מדהימה מהים, שקט של חול המועד פסח ואני מכונית קטנה ובודדה בין טור ארוך של משאיות על כביש מאובק שעובר מתיחת פנים

11/04/2012

אמרתי לעצמי שכל אזרח חייב לעבור את תהליך שחרור הסחורות מנמל במדינת ישראל, לפחות פעם אחת בחיים, אז ויתרתי על הובלה הפעם ונסעתי להביא את הקטלוגים בעצמי. הבוקר התחיל בהגעה למשרד עמילות המכס שנתן לי את ה”גייט-פס” למטען, אחר כך נעלו אותי בטעות בשירותים, למזלי היתה קליטה והתקשרתי כדי לבקש חילוץ, אבל זו ללא ספק היתה התחלה סימבולית ליום הזה.

בריזה מדהימה מהים, שקט של חול המועד פסח ואני מכונית קטנה ובודדה בין טור ארוך של משאיות על כביש מאובק שעובר מתיחת פנים, בדרך למחסן שמשמש אכסניה למטענים מהרגע שפרקו אותם מהאונייה ועד שבעל המטען מגיע לאסוף אותם.

האיש בשער הרכבים מקבל אותי עם כמה דקות של בירוקרטיה, מסביר לי היכן לחנות ומפנה אותי למשרד עם דלת לבנה, אני כמו ילדה טובה מקיפה את כל המתחם, שמעוצב בסגנון של מבוך מכולות מעניין, וחונה ליד המשרד. שוב, מצייתת להוראות שקיבלתי מהבחור, הגשתי לפקידה רשיון רכב, רשיון נהיגה ואת הגייט-פס המפורסם. היא מפנה אותי לבחורה שיושבת במשרד ליד, היא רואה אותה, שומעת אותה ויכולה להעביר לה את המסמכים, אבל לא, אני צריכה לצאת לשמש ולאבק ולהיכנס מסביב למשרד השני. אוקיי, עשיתי את זה, רק כדי שהבחורה תחזיר אותי שוב למשרד הראשון (זה עם הדלת הלבנה למקרה שמישהו לא עוקב). “זהו?” אני שואלת את הפקידה הראשונה, כן, זהו.

יופי, אני הולכת לשער המחסן שלי, שם מקבלים אותי שני עובדי נמל חצי משועממים, כנראה שחול המועד פסח זו תקופה חלשה שם, הם מסתכלים על הניירת שיש לי ומחליטים, כמובן, שאין לי מספיק ניירת ואני חייבת, פשוט חייבת לחזור למשרד עם ה… דלת הלבנה. משועשעת למחצה אני חוזרת לפקידה שהפכה להיות חברה שלי כבר והיא מעמידה פני מופתעת ומבקשת ממני רשיון רכב ורשיון נהיגה. “אבל כבר נתתי לך אותם קודם” אני תמהה, היא לא הבינה קודם, עכשיו היא שולפת טופס ונותנת לי למלא ואף מצלמת אותי ומסבירה לי שפה זה לא פוטו פרג’ כשהיא מבינה שאני כבר ממהרת ורוצה לסיים את התהליך.

זהו, סיבוב שני חזרה למחסן, הפועלים מבסוטים והולכים להביא את המשטח שלי. המשטח מגיע, יש עליו כמה וכמה ארגזים ומקיף אותם מעין ניילון נצמד כדי שלא ייפלו, אני חושבת שמובילים קוראים לזה לפלפ. בכל אופן, ביקשתי מהבחור סכין יפנית כדי לפתוח את הניילון הנצמד ולהכניס את הארגזים לאוטו. פשוט? ממש לא. יש אנשים שיחשבו שהשלב הזה מומצא, אבל אני נשבעת לכם שהכול אמיתי – הוא מסביר לי שאני צריכה אישור חתום כדי לפתוח את הניילון הנצמד! גם אני חשבתי שהוא צוחק עלי, בכל זאת משועממים, מחפשים להריץ צחוקים במשמרת, אבל ממש לא! חזרתי לחברה שלי מפוטו פרג’ והסברתי לה את המצב. כמובן שניילון נצמד זה לא בסמכותה, כדי להסיר את הלפלפ אני צריכה לגשת למשרד השני לבחורה בשם י’ (חייבת להסוות שמות, אין לדעת מתי אצטרך להגיע לשם שוב). כשאני מגיעה לי’ היא לא עסוקה במיוחד, ולמרות זאת, כשאני מבקשת שתאשר לי לפתוח את הלפלפ ולקחת את הארגזים הארורים לאוטו היא מוציאה עלי את העצבים שהיו לה על כמה אנשים שכנראה באו לפני, אומרת שזה לא קשור אליה ושולחים לה אנשים מהבוקר והיא לא מוכנה.

ניסיתי להגיד לה שאני האחרונה ושתשחרר אותי ותפסיק לטרטר, אבל לא עזר כלום, אפילו בחור חביב שניגש אליה וביקש שיפסיקו לטרטר אותי לא הצליח לפרוץ את חומות הבירוקרטיה המטופשת הזאת.

זהו, פה נגמרה לי הסבלנות, הודעתי לגברת ולכל מי שהיה בחדר שאני הולכת לקרוע את הניילון הנצמד ולהעמיס את הארגזים לאוטו ואם הם רוצים, שיקראו לאבטחה, כי לי נמאס. החבר’ה מהמחסן שאלו אם יש אישור, הפכו את הגייט-פס המקומט והעייף וחיפשו חתימה שלא היתה שם, לקחתי את הסכין היפנית ופרקתי את המטען לאוטו שלי, שמישהו ינסה לעצור אותי.

תם הטקס, המסקנות ברורות, שמחה שהלכתי, למרות שלא נראה לי שתהיה פעם שנייה.

עוד מהבלוג של Hila Pilo

תצוגה מקדימה

תובנות מארון הבגדים

הגיע היום הזה של אחרי ליל הסדר, שבת, חם מדי לטיולים בחוץ, ארון הבגדים מבולגן מזה תקופה עד לנקודה שבה אני באמת לא מוצאת מה ללבוש, כל התנאים הבשילו והחלטתי לסדר את הארון, למיין, לתרום ולאטום בגדי חורף בשקיות הואקום...

תגובות

פורסם לפני 8 years

ורוניקה מהדואר

אחד מהשירותים שאני עושה בהם שימוש יום יום הוא הדואר. כשאתה צורך שירות מסוים בתדירות כל כך גבוהה, אתה לא יכול לסבול חוסר יעילות ואתה מתחיל לחפש דרכים לשפר את החוויה ולקצר את זמני ההמתנה. אחרי שניסיתי את כל הסניפים באזור...

תגובות

פורסם לפני 8 years

האישה והזמן

במהלך חייה פגשה האישה את הזמן מספר פעמים, הוא תמיד התקדם באותו קצב מוחלט ועיקש, מבלי שיתאים את עצמו לגחמותיה, פחדיה והקצב בו חשבה שראוי לחיות. הזמן אהב את האישה, צייר עליה בליטופים עדינים, רישומים שלעיתים לא נשאו חן בעיניה...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה