הבלוג של הילה קמחי

אמת או חובה?

זהו בלוג תרבותי ולא כל כך יומרני. שוחרת תרבות משחר הילדות ונהנת לכתוב ולשתף את התרשמותי. מדי פעם יש פה גם אמיתות לגמרי פרטיות שלי ולעיתים חובות שפשוט אי אפשר לוותר עליהן. אז מה אתם בוחרים? אמת או חובה?

עדכונים:

פוסטים: 11

החל ממרץ 2014

האורות הצבעוניים כבר דולקים ומשתלבים בצורה מושלמת עם אורו של הירח הכמעט מלא שמאיר אף הוא את חשכת הגג, השתייה והנשנושים מסודרים על השולחנות והתקליטן מתחיל להשמיע מוסיקה יחסית רגועה עד שיגיעו האורחים ותתחיל המסיבה.

ובדיוק ברגע הקסום הזה אני נזכרת במסיבת הריקודים האחרונה שאירחתי בביתי. זה היה לפני 18 שנה. הבית היה אז הבית של ההורים בתל אביב והסיבה הרשמית היתה סיום לימודי תואר ראשון באוניברסיטה.

אפילו את התאריך אני זוכרת במדויק, כי איך אפשר לשכוח תאריך כזה. זה היה ה-3 לנובמבר 1995. המסיבה התחוללה לה בשישי בערב. למחרת, במוצאי שבת, רבין נרצח.

אז מה הפלא שלקח לי כל כך הרבה זמן עד שאזרתי אומץ לערוך שוב מסיבה?

למרבה המזל, שום רצח פוליטי לא התרחש למחרת המסיבה הפעם, למרות שמצב הצבירה של הרגליים שלי, בואכה הגב התחתון, בהחלט הרגיש כמו אחרי ניסיון התנקשות (שבוצע באמצעות צמד עקבי סטילטו שחורים).

ויש עוד כמה הבדלים בין אז והיום.

אז המוסיקה בקעה מטייפ דאבל קאסט משוכלל שהוצב אחר כבוד בסלון והשמיע את להיטי ראשית הניינטיז מתוך קלטות שהוקלטו מראש ונכתב עליהן “מוסיקה למסיבה 1″ ו”מוסיקה למסיבה 2″, על שני הצדדים בהתאמה. והיום – תקליטן מאובזר שמעלה את אותם שירי ניינטיז ממעמקי הלפטופ שלו, רק באיכות הרבה יותר טובה מהמקור.

אז, נייר צלופן אדום שהוצמד עם סלוטייפ למנורות בסלון כדי ליצור תאורה אינטימית והיום, גירלנדה (כבל דקורטיבי) של נורות צבעוניות שנשלף היישר מהארגז ששוכב במחסן של אחי וכתוב עליו “מימונה”.

אז לא חלמתי לטופף על עקבים בני 8 סנטימטר ועוד לקפץ ולפזז איתם עד כלות עמוד השדרה, שרירי התאומים והארבע-ראשי. והיום, ברור שכן.

מסיבה

יש עוד הבדל אחד מהותי. אז הייתי רווקה והיום אני גרושה פלוס שניים.

והמסיבה הפעם היא בעצם עוד אחת ממסיבות השחרור שלי (כן, כן, היומולדת זה רק התירוץ…). הפעם זה שחרור מכבלים, מפחדים וממוסכמות חברתיות. שחרור שבא בעקבות הבחירה שבחרתי לפני כמה שנים. בחרתי ללכת עם האמת שלי ולקחת אחריות על חיי.

מאז, עברתי תהליך אטי וארוך שהחל עם ההחלטה להיפרד, דרך הפרידה עצמה וההסתגלות לחיים החדשים, תהליך שממשיך גם היום, כשבכל יום אני לומדת משהו חדש על עצמי, על הרצונות ועל היכולות שלי.

זה לא תמיד קל ללכת עם האמת שלנו עד הסוף, אבל גם אם זה נראה קשה ואפילו בלתי אפשרי כדאי תמיד לזכור כי בסוף הדרך, או אפילו אי שם באמצע הדרך, מחכה לנו תחושת החופש המופלאה, וכן, יכול מאוד להיות שהיא תהיה מלווה גם במסיבת ריקודים סוערת. זה כבר עניין של העדפה אישית.

עוד מהבלוג של הילה קמחי

מחר יומולדת

פעימות הדופק הקטנטנות שבקעו מבעד למכשיר המוניטור המחובר לבטני היו חלושות ולא סדירות. באמצע החודש התשיעי, אני שוכבת בחדר הקטן במרפאה הפרטית של פרופסור שיפמן וממתינה, רועדת, למוצא פיו של הפרופסור המדופלם. אני צמאה. יבש לי...

תגובות

פורסם לפני 5 years

שדות של אופטימיות ואהבה - מיצב "פורחים בגיל" במוזיאון ארץ ישראל

כשהגיעה ההצעה מ"סלונה" לסקר את פתיחת המיצב "פורחים בגיל" במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, מיד חשבתי על אמא. אמא שלי שכל כך אהבה פרחים, שהכירה אותם אישית בשמותיהם, שהיתה וירטואוזית  של סידורי פרחים ושבביתה תמיד היו פרחים מכל...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

"המזכרות" : סרט שהוא משב רוח מרענן לליל קיץ חם

אפתח בוידוי:  אני אוהבת קולנוע צרפתי. תמיד אהבתי. משהו בשפה הרומנטית הזו מתנגן לי (רומנטיקנית חסרת תקנה שכמותי) טוב באוזן וחודר ישר ללב. אז כמובן שהלכתי בשמחה לצפות בסרט "המזכרות" (Les Souvenirs) בהקרנת טרום בכורה מיוחדת בסינמטק...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה