קציר הגשם

בחורה עם מחשב נייד

חמישה ימים שלא כתבתי, חורף, החיים הביאו גשמי ברכה והציפו את האדמה ברגשות סותרים, מצד אחד האדמה שיבשה בקיץ האחרון קיבלה את המים שהתפללנו לכבודם, מצד שני, הצפות, נזקים עצומים, אנשים שקיפחו את חייהם, מי ברכה מתוקים, זרמו לביוב, שעלה על גדותיו ונשלח אל הים הפתוח, איך מי ברכה הפכו למים מרירים?

הנה שיעור חשוב על מה זה להיות מוכן, כמה ציפינו לגשם, ככה חמק מאיתנו, ההנהגה לא טיפחה את קציר הגשם, האמת היא שהיא לא התכוננה בכלל לקציר הגשם, כמו כולנו היא ידעה שהחיים מחזוריים, והגשם יגיע גם יגיע, אבל היא לא חשבה על קציר הגשם, או על שחרור פתחי הניקוז, היא לא תיארה בנפשה שגשם של ברכה יכול להיות גם מזיק.

גם אנחנו היוצרים מנהיגים, אנחנו מנהיגים את עצמנו ואת היצירה שזורמת דרכנו, אנחנו מנהיגים את תנועתה במרחב, נותנים לה להרוות את חיינו בקישוטים של צבעים ומחול, גם אנחנו יבשים, גם אנחנו צמאים, מתפללים שולחים זרועות לגשם של רעיונות וחדשנות וממתינים בסבלנות למבול שמגיע.

האם הרעיונות יזרמו לביוב, או שנוכל לקצור אותם ברינה?

תמונה קשורה

כמו הגשם שבחוץ גם גשם רעיונות היצירה ממלא ומציף אותנו, עלינו לעמוד על המשמר, לכן אנחנו קוראים את המילים הללו, אנחנו מבינים שאם אנו מעוניינים להנהיג את חיינו ביצירתית, עלינו לדבר את מחזורי השנה, ולפעול על פיהם, הזורעים בדמעה ברינה יקצרו.

אנחנו זורעים רעיונות, אך אנחנו זורעים גם הרגלים, אנחנו זורעים דרכי חשיבה ודפוסי התנהגות לימים שופעים על מנת שנוכל לחתום אותם בתודעתנו, אם יש גשם של מטאורים בשמיים, ואתה צלם שחיכה לעונה הזו, אז אתה מגיע מוכן עם המצלמה, אבל אם לא הטענת את הסוללה, לא באת מוכן.

ימי הגשם הם קצרים במחוזותינו, עלינו לא רק לדרוש בהם, אלה להיות מוכנים לקראתם בכל רמ"ח איברנו במחשבתנו בפעולותינו ובסביבה שבחרנו לברוא את יצירתינו.

חדר עבודה, פנקסים, עטים, עפרונות, הם כלי עבודה טובים לקצור רעיונות, עלינו לשמור על החדות שלהם ועל החדות שלנו, להיות מחודדים זה אומר לכתוב דפי בוקר ולחזק את שרירי  האצבעות.

אנשים שמוצפים ברעיונות מוצפים, זה במקרה הטוב, במקרה הרע הם טובעים, יוצאים קירחים מכאן ומכאן, אל תטבעו, תזרמו, תכינו את הספינה, את מכשירי הקשר, את המצופים שלכם, אלה ההרגלים שטיפחתם בקיץ האחרון, שרירי התודעה אלה המשקפות ובלוני החמצן במידה ותיקלעו למצב הצפה, הכינו את עצמכם לתרחישים הגרועים ביותר, הכינו את עצמכם למבול של רעיונות, ותצופו.

בחמשת הימים האחרונים לא כתבתי, קצרתי, חיכיתי למבול הזה, הכנתי את עצמי ואת גופי לימים הרטובים הללו, בזמן שהשכנים שלי היו מסביב לתנור, יצאתי יחף, שוב, וקצרתי חוויות חיים לחושים, צעדתי בבוץ של המרחבים הפתוחים במושב, חציתי שדות ירוקים של נבטי חיטה, ראיתי איך סיפרו את זרועות הגפנים מהמטע של שהמושב הצמוד, וביקרתי במטע התפוזים הנטוש, קטפתי תפוזים מתוקים לתפארת, קצרתי ויטמין סי, והתפוצצתי ממתוק, הבטתי אל ההשמים והגשם, וקרני השמש החמימים שפרצו, קצרתי גם אותם ואת הקשתות הנלוות עם הצבעים הזוהרים, והבוץ, התחושה הנעימה לכפות רגליים שלי אחרי שספגו את המהלומה מהתאונה האחרונה, קצרתי את התחושה הזו לחושיי, חיכתיי שני קייצים כדי ללכת יחף, לצעוד בבוץ טובעני, לחזור הביתה מלוכלך, להיות ילד של הבריאה, רווי ומאושר, לא כתבי מילה, לא הייתי צריך, חשתי את המילים בכל תא בגופי, קצרתי את גשם אל חושי.
בערבים כתבתי, העט היה מוכן, דפדפת ספירלה נחה פתוחה, ותנור מאדים לצידי. גם אני לא הייתי מוכן, האנרגיה לכתוב נזלה לי, הייתי חייב לנוח, אבל כתבתי, הרגלי הקיץ העניקו לי חוסן נפשי כל בוקר לכתוב דפי בוקר, שייפתי את השרירים ונתתי לתחושות להשתחרר דרך הדפים, לא ויתרתי לעצמי, יצאתי להרגיש את המים  במקום אחרי, בבבריכה, שחיתי כל יום, הופעתי, התפלשתי במי הברכה, כי ידעתי שבקרוב השמש תייבש את כולנו, ומה שישאר מהמבול זה זיכרון, על גשם שהיה הציף וזרם אל הים, או גשם שהעניק ברכה וחיים.

תקצרו גשם.