הבלוג של דנה סיני

בטיפול – יומני התראפיסטית

הי, נעים להכיר. שמי דנה סיני ואני מטפלת רב-תחומית ומנחה להתפתחות אישית. אני מכוונת בתחום האישי והתעסוקתי בקרב המגזר הפרטי והעסקי. מטפלת בפסיכודרמה, מאסטר ברייקי יהודי ובתטא-הילינג, ובעלת נסיון של שנים בתחומי הטפול... +עוד

הי, נעים להכיר. שמי דנה סיני ואני מטפלת רב-תחומית ומנחה להתפתחות אישית. אני מכוונת בתחום האישי והתעסוקתי בקרב המגזר הפרטי והעסקי. מטפלת בפסיכודרמה, מאסטר ברייקי יהודי ובתטא-הילינג, ובעלת נסיון של שנים בתחומי הטפול השונים. בעלת תואר ראשון במדעי הרוח מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותעודת מטפלת בפסיכודרמה מסמינר הקבוצים, תל אביב. האתר שלי: www.hiboorim.co.il

עדכונים:

פוסטים: 22

החל מאוגוסט 2010

המטפלת מהרהרת בקול רם על בית, ילדות ומה שביניהם: “אני גרה בדירה רעועה וישנה, אבל אני קוראת לה בית, כי זה מה שלמדתי. שעדיף שיש לאן לחזור ואיפה להניח את הראש בין משימה למשימה בחיים האלו. אני רוצה קרקע מתחת לרגליים שלי, וגם מגיע לי, כי אני עובדת בשתי משרות שאני מאד אוהבת, כי סיימתי תואר ראשון וכמעט-תואר-שני, כי מגיע לי!”

28/07/2011

ילדות.

בית מאז ומעולם היה נקודה רגישה אצלי.  אני מגלגלת בלב זכרונות של וילונות מהסבנטיז (על גווני החום והכתום), טפטים (פרחוני, אלהים, מה חשבנו?), בלטה רופפת שמתחתיה מוחבאים פתקים ומפות למטמון, תחנת הרדיו של אלפא טנגו, חובב הרדיו המושבע, השכנה, ניצולת השואה מהקומה למעלה, שכועסת על הנערים שזרקו לה תפוזים על הבית, שיח פיטנגו, אוסף גוגואים הכי שווה בעולם, מקום מחבואו של היומן הסודי של המתבגרת שהייתי, הזובור ודלי המים שהתעופף על אחי כשקנינו לו את מכונת הגילוח הראשונה שלו, פוף, אוזניות ומוסיקה שמפוצצת אותי מרב אושר, שיחה עם אחי שהתגייס והיה נוכח לראשונה בחייו באזכרה של חייל מהיחידה, ואחר כך ישבנו בחדר והוא מלמד אותי איך להקשיב לתופים, לגיטרה, לכל רכיב בשירים של Faith no more, אוסף החיות והזוחלים הבלתי מעורער של אחי, המקרר שעושה רעש של טרקטור, קו הטלפון הראשון שהוא פרטי שלי, ג’וק מפלסטיק שאחי ואני שמים לאמא על האסלה ומצליחים להבהיל אותה, הבית האחרון שלא מתאים יותר לכסא הגלגלים של אח שלי, שנפצע בלבנון, הבית הראשון שלי מחוץ לבית, עם אהבה גדולה לעיר גדולה, אחרת.

בתים.

הזכרונות שלי לקוחים משלושים בתים שונים.  עברתי יותר משלושים בתים.  שלושים.  כולם בתים בשכירות.  מעולם לא גרתי בבית יותר משלוש שנים רצוף.  לומדים לא להתחבר לקירות, לא לבכות כשאורזים, שוב, את כל החלומות, הזכרונות והמגנטים שעל המקרר.  כל כניסה לבית מציתה אצלי תמיד תקווה שזה יהיה הבית האחרון.  נחשו מה? זה עדיין לא קרה.

לפני כמה חודשים פרסמתי כאן בלוג בשם “שנת הצב”, סיפרתי שם על מה שעברתי בשנה האחרונה שלי ללמודים.  שכר הלימוד היה גבוה מאד, שכר הדירה היה גבוה, לנשום היה יקר, גם אם לא מיותר, ואני הייתי צריכה לחשוב על מה אני מוותרת.  אמא שלי לקחה שלוש(!) הלוואות שונות כדי לסייע לבת שלה לגמור את החודש, אבל בסופו של דבר, הייתי חייבת להחליט – והפחד הגדול ביותר שלי – שאשאר ללא קורת גג – הפך להיות המציאות שלי.

ידעתי שאני לא מוותרת על הלמודים שלי, שהשקעתי יותר מדי כדי לוותר על החלום, וכך התחלתי במסע ארוך של כעשרה חודשים (האמת, עשרה חודישם וחצי, אבל רק אני סופרת…) שמהלכו עברתי מדירה לדירה, עשיתי “האוסיטינג” לדירות של חברים שנסעו לחו”ל, למילואים, להתחתן, להתגרש, לעבוד בחו”ל, לנפוש בחו”ל וכול’ וכול’.  שמרתי על בתים עם כלבים, עם חתולים, עם דגים, עם עציצים, בלי מזגן, עם מזגן, בלי נוף, בלי אוויר, עם עובש, בלי עובש, עם מעלית, קרקע, ארבעה חדרים, חצי חדר ומקלחון.  הכל.  העיקר גג ומקלחת.

הדבר הראשון שהתחוור לי הוא שיש לי חברים, שאוהבים אותי ממש ממש ממש.  שחשבו עליי בכל פעם שהזדמן להם להשאיר את דירתם ריקה, והציעו לי למלא אותה.  זה לא מובן מאליו.  זה המון חברים שנתנו לי בית.

מתבייתת.

סיימתי את הלמודים, מצאתי עבודה מעניינת ומפרנסת בכבוד, חברה פינתה את דירתה, שהפכה לביתי.  הדבר השני שגיליתי על עצמי בשנת הנדודים, הוא שהבית נמצא היכן שהלב נמצא.  זו נשמעת קלישאה, אבל זו באמת הייתה התגלות ותובנה עמוקה עבורי.

אני גרה היום בדירה מקסימה, שהפכתי אותה לבית.  בחורף – המים נזלו מכל החלונות והציפו את הבית, בעלי הבית היו אדישים עד לנקודה שבה אמרתי – די.  השיפוצים לקחו עוד חודשים.  הצנרת עשתה בעיות – בעלי הבית שוב עיקמו את הפרצוף.  לא ויתרתי.  אני משלמת סכום מכובד כל חודש, ולא כדי לגור בונציה הקטנה ולשוט מהסלון לחדר השינה בכל פעם שיורד פה קצת גשם (אם אתם זוכרים מה זה, גם לי התאדה המח מהקיץ שחלש לנו על האוויר).

רחוב.

אני גרה בדירה רעועה וישנה, אבל אני קוראת לה בית, כי זה מה שלמדתי.  שעדיף שיש לאן לחזור ואיפה להניח את הראש בין משימה למשימה בחיים האלו.  אני רוצה קרקע מתחת לרגליים שלי, וגם מגיע לי, כי אני עובדת בשתי משרות שאני מאד אוהבת, כי סיימתי תואר ראשון וכמעט-תואר-שני (או, זה כבר סיפור למחאה אחרת…שלוש שנים של פסיכודרמה, עשרות שעות הדרכות על חשבוני, התמחות בת כאלף שעות על חשבוני, שכ”ל כולל של 66,000 שקל, אבל תואר שני – את זה עוד לא אישרו בכנסת ובמל”ג.  מרתיח!), כי מגיע לי!

אז כן, יש לי גג, יש לי השכלה, אבל אף אחד לא מבטיח לי שזה יהיה כאן תמיד, והאופק לא נראה מבטיח, ואם אני, האופטימיסטית הבלתי- נלאית כותבת את זה, הדבר רציני – לא רואה בית משלי באופק, זה מרגיז אותי ומכאיב לי, וחשוב מכך: לא הייתי מעוניינת שהילדים שלי יגדלו במיליון בתים, ילמדו וישקיעו, ושזה לא ישפיע לטובה על איכות החיים שלהם.

התחושות האלה מרגשות, ולא ברורות מאליהן, אנחנו משנים את ה DNA ההיסטורי שלנו בימים אלו ממש, דור שלם, משנה מערכת של אמונות שהוטמעה בו במשך שנים, ולא מוכן יותר לפעול על פי האמונות האלה של “לא מגיע לי”.  יש רוח של שינוי עכשיו, של הרחבת מנעד התפקידים שלנו, ואם כבר…אולי כדאי לעלות על הגל הזה ולעשות לביתי, לבתיהם ואוהליהם של סובביי.  דור שלם דורש צדק חברתי, ואי אפשר להתעלם מזה.

כמה טוב שבאתם הבייתה.  כמה טוב.

* מוזמנים ומוזמנות להיפגש גם בפייסבוק שלי *

עוד מהבלוג של דנה סיני

תצוגה מקדימה

מחוֹללת בכרמים, מחוֹללת בחיים

חג שבועות הוא חג שאני מאד מחבבת באופן כללי.  יש תחושה של חגיגיות באוויר, ואפילו הומו-אורבנוס כמוני מסוגלת לדמיין את עצמה בתוך שמלמלה לבנה, מפזזת עם זר חרציות על ראשי בגינת הכלבים השכונתית, ואם ביתר ימי השנה, אני קרניבורית...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

חט(א)"ו באב

אני מתחילה הפעם בהתנצלות.  אני הולכת לחרב לכם את משמעות החג. מי שמכיר אותי יודע, שחוץ מהסיפור-הבלתי-נגמר שלי עם פסח, אני דווקא אדם די חגיגי... תנו לי מועד, ואני עושה לי חג. אין לי בעיה עם סוגי חגיגות שונים, של עדות שונות, של...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

סליחה מאחורי הסורגים

שנה עברה מאז שהתחלתי לעבוד כפסיכודרמטיסטית בבתי כלא.  שנה.  ואני מסתכלת על לא מעט דברים אחרת.  אני מאמינה שזה היה קורה לי לו הייתי עובדת גם במקום אחר, ולמען האמת, אכן עבדתי במקום נוסף, אבל את החמלה קיבלתי בין כתלי בית...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה