הבלוג של Hemda Gila

hemdagila

סופרת, בעלת "בין הפסקאות- ספרים ועוד" חנות מקוונת

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מפברואר 2014

תקציר הפרקים הקודמים

20151217_075447_480x640
כשרות, חלבי/בשרי וגם פרווה, כל כך הרבה מושגים ומנהגים, לנשק לחם לפני שמשליכים אותו, לא לפח חלילה אלא לצדו עטוף בשקית, היא חייבת לזכור, את ספר התנ”ך השחור להניח בזהירות ולא בחבטה על השולחן, היא לעולם לא תצליח אם לא תזכור.

הבנות דיברו על מנהגים שונים, שיתפו זו את זו בחוויות השונות של אירועים משפחתיים. אצל אנה יומהולדת הייתה חגיגה שנתית צנועה ובה מתנה אחת משפחתית שטיבה נקבע על-ידי הוריה, לעומת הבנות האחרות שניצלו את תאריך הולדתן כדי לבקש משהו יקר ערך, מאין הגשמת חלום שנתית, מההורים, הסבים, הדודים וגם האחים. סיבה למסיבה. היא התלבטה לרגע האם לספר על אלבום הבולים שקיבלה בשנה האחרונה, אבל החליטה שלא להעמיד את סובלנותן למבחן. מספיק שנאלצה להעמיד פנים בפני הוריה הגאים כשהביטה באלבום שניגלה לפניה מתחת לנייר האריזה המרשרש, מפיקה מעצמה חיוך. הרי כלב או אופניים לא יכלו להסתתר שם, זאת הבינה מיד. אבל אילו הביטו בעיניה. מתי למדה להסוות כך את רצונותיה? חתונה, חגים, כל אזכור של ארוע כזה הביא עמו גל חדש של התרגשות, צחקוקים ומלחמת מרפקים על זכות הדיבור, מהסות אחת את השנייה, מנסות להשיג את המילה הראשונה בסיפור הבא.

“השנה אני בטוח מבקשת רדיו-טייפ עם קסטות, נמאס לי לחלוק עם אחי. הוא אף פעם לא נותן לי לשמוע מוסיקה שאני אוהבת!” אמרה אחת. כולן הנהנו בהסכמה.

“אני אבקש תיבת איפור. כמו ההיא שראינו בפרסומת, זוכרות?” אמרה אחרת. כולן נאנחו יחד, ותנועות יד מסמלות ביטול נעו לעברה.

“השתגעת? הוא בחיים לא ירשה לך! תכף תבקשי שירשה לך גם לאק”, “בושם!”, “עקבים”, “לצאת עם בנים” הוסיפו קריאות שנבלעו תחת פרצי צחוק.

“אבל איך אלמד להיות קוסמטיקאית?”, עשתה שולה ניסיון אחרון להשמיע קולה. אוף, כמה שהן צודקות. עדיף לחשוב על משהו בטוח יותר. אין טעם למתוח את הגבול ודווקא ביום ההולדת שבו לכולם יש כוונות טובות. היא לא תסלח לעצמה אם היום ייהרס, באשמתה. רק לדמיין את מבטה של אמה, עיניים נקרעות לרווחה בפחד עמום. יד מטלטלת החרידה אותה “מה, נרדמת? שוב את חולמת על ההוא?”, מחייכת בעל כורחה חזרה אל חברותיה המצחקקות סביבה.

לא לכולן הייתה כאן משפחה מורחבת, כמו “שם”, יהיה זה אשר יהיה, ולעתים, המושג “משפחה” התרחב וכלל בתוכו הגדרות משתנות, ברוח הצורך והזמן, מפיל מחיצות. לכולן היו דודים ודודות מאומצים שלמרות שלא ביטאו קשרי דם תיפקדו להפליא. כולם נזקקו לתחליפים וממלאי מקום, צעירים ומבוגרים. הן היו הראשונות לקלוט את שלל האפשרויות הטמונות בכך. רוח החברות שבהן הרחיבה את לב כולם, הפיחה בהם תקווה, יצרה רשתות מגינות.

הלוואי שיכלו לקחת את הטוב ביותר מכל העולמות. הן אפשרו לאנה כניסה, מאפשרות לה הצצה רחבה אל עולמן. צבעי ההסוואה שלה לא בלבלו אותן כלל. כך, למשל, הכינו את אנה, שהייתה שבויה בתמונת חתונה הנערכת באולם מפואר(ככה ראתה תמיד בסרטים. לאמתו של דבר לא השתתפה בחתונה מימיה) לעונת החתונות המסורתיות המתקרבת, חתונות הנערכות בחצרות הבתים המשותפים כשסוכריות מחולקות ביד חופשית לילדי השכנים כדי להטיל על החוגגים בשעות הלילה המאוחרות. וגם, יש לציין, כשוחד נגד הפרעות והטלת חפצים אחרים, ידידותיים פחות. “את לא מתארת לעצמך את הנורות הצבעוניות לאורך הגדרות והעצים, דולקות כל הלילה”, “ואת סירי האוכל, כמה אוכל. שבועיים לפני השכנות כבר מתחילות לבשל, כל אחת את המנה המייחדת אותה” דמיינה שולה בקול. מבטה של אנה הניע אותה להמשיך “זה הכבוד שלה, שמזהים של מי המנה. כמו חותמת.”. אנה ניסתה להתרכז. “חתימה, חתימה שלה!” וכבר אצבעות נישאות באוויר, כמו אוחזות עט, מדגימות. ושולה הוסיפה “ומוסיקה, בלי הפסקה. להקה של נגנים וזמרים, כל הלילה עושים שמח”. “ובסוף תמיד שירים עצובים, כולם בוכים”, “שיכורים, כולם שיכורים ובוכים ונזכרים ואז נזכרים שוב בבני הזוג ושמחים עד הבוקר” שיתפו את אנה בחוויותיהן. ובבוקר החצר משובצת כלים ושיירים, בקבוקים ריקים, ז’קטים שהוסרו בלהט הרגע, צעיפים נשכחים שיאספו לארגז המציאות וכמובן כמה חוגגים שמצאו מפלט, נוחרים את שכרותם מתחת לשולחנות, חתולי הרחוב המתחככים בהם גורמים להם למתוח יד או רגל מתוך חלום.
“וואוו” היה כל שהצליחה להגיד, מנסה לתאר לעצמה את הכלה ביומה הגדול, מחפשת את עיניה לבחון בהן סימני התרגשות או השלמה. “אבל למה ככה?”, נפלטה מפיה השאלה. שולה חככה בדעתה לרגע. “חתונה בבית, את יודעת, עם כל המשפחה. שמה זה הרבה אנשים, גם השכנים זה משפחה. גרים כולם ביחד. אז עושים בחצר. כאן לא משנה שהחצר של כולם והבית הוא דירה קטנה בבניין. ככה שוכחים מכל זה, רק שמחים.” אנה חשה קצה של דמעה מלחלח את עיניה. כולם יחד, בשמחה. זה נשמע יפה כל-כך. את העובדה שמדובר בנישואי שידוך הן אינן מסתירות אך גם לא מבליטות במיוחד. הן עדיין לא בטוחות מה הן מרגישות לגבי מנהג זה המושרש בחינוכן ולכן מוקדם מדי לצאת בהכרזות, מגנות או מגינות. כרגע כוח המעגל הזה שלהן מספיק בהחלט. היא ניסתה להתעלם מקול סבתה בראשה “ברברים, מה כבר אפשר לצפות מהם?” חופרות המילים בתוכה, מחפשות אחיזה.
אנה מחייכת, מנערת את ראשה קלות בניסיון להרחיק אותן ממנה, את טפטופן העקבי, הארסי של מילותיה אל תוך חלקת נשמתה. הבנות המשיכו בשלהן, מודעות לסערת רוחה. אצלה משפחה קטנה, הן יודעות. לא
רגילה לעשות שמח, רוב הזמן לבד. והסבתא הזאת שעומדת בחלון, כמו דחליל אנושי. כמו על-פי אות מוסכם מראש הן החליטו לוותר על סיפור הגופה שהסעיר אותן רק לפני כמה חודשים. משהו אמר להן שזה כבר יהיה יותר מדי, גם כך קשה להבין מה מתרוצץ בתוכה, מה היא באמת חושבת על כל זה. קשה לקרא אותה באמת. רק שלא תלך לספר לאחרות, מה ההן כבר מבינות מהחיים שלהן, רק ימצאו סיבות חדשות להציק. אם היו מוצאות איזה סיפור לידה נחמד לספר לה, מילא, אבל מוות? הן היו במקום שלה, חלקן לא מזמן, עמדו שם ממש, עם אי-הוודאות והניסיון להבין את העולם הזר והחדש הזה שנקלעו לתוכו. לכן הבינו יותר ממה שאנה יכלה לדמיין, שמחו בזכות זו שנפלה בחלקן ללוות אותה בשבילים הלא מוכרים לה. לכן נשמרו מלהרתיע אותה, להציף אותה בכל הידע הזה שצברו, אוצרות קטנים של שמחות קטנות. מאותה נקודת השקה, מרגע ההתחלה המדויק במקום הזה הן ניסו להתחבר אליה, משחילות עצמן דרך החוויה הראשונית, להלם התרבותי שעבר על כל אחת ואחת מהן. הן חיפשו קווים משותפים, משהו להתבסס עליו, נחושות ליצור שפה משלהן. הן הצליחו ליצור עולם חדש באמצעות החומרים האלה שנגלו להן. יש לה מזל, חשבו לעצמן, היא כבר מקבלת הכל מן המוכן, בזכותנו. חיוך קל עובר ביניהן, שביעות רצון רגעית מתוצרי המאמץ הקבוצתי. ומי כמוהן יודעת שהדרך לא הייתה תמיד קלה. עם הזמן, הן גילו לתדהמתן שמה שאסור אצל אחת מקובל ורצוי אצל השנייה. כשאחת אוכלת אורז וקטניות בשולחן הסדר, השנייה מסתפקת רק בתפוחי-אדמה, וכשאחת נהנית מעוגת-דבש וכוס תה לאחר צום יום כיפור השנייה טובלת לחם בשמן זית וזעתר בהנאה. יש כאלה שאכלו בשר ביום שישי וכאלה שאצלן מקובל רק דגים. כל-כך הרבה צורות להסתכל על אותם דברים! וכמובן, הדיון עתיק היומין לגבי דרך הכנת האורז- הו, יכלו לדבר על-כך ימים שלמים. האם לשים כוס וחצי מים או שתי כוסות? האם לערבב אחרי רגע הרתיחה או לא לגעת? סוגיה שעלולה הייתה לפלג אותן למחנות אלמלא היו איתנות בדעתן להסתדר.

מוטב לא לספר לה את סיפור הגוויה. ואיך יתארו בפניה את האימה המעקצצת?

לילות רבים אחר-כך לא הצליחו לעצום עין מבלי להיזכר בשכנה הזקנה המוטלת על ספסל בכניסה לבניין, עטופה בסדין, קווי גופה בולטים מבעד לבד הלבן. פעם ראשונה שראו מת, באמת. ציפייה לא אמתית לראות תנועה מתחת לסדין, תנועה בתוך הבית, החדר. סוף סופי בהחלט התגלה בפניהן.

“מומיה!”, “רוח רפאים!” התחרו ביניהם הילדים הקטנים, מכריחים את עצמם להביט בגופה שעד לפני כמה שעות עוד ישנה במיטתה, גונחת, ריח תרופות ומחלה פולשים לחדר המדרגות הלא מאוורר. מבחן אומץ התגלה בפניהם והם לא התכוונו לפספס. הבנות, מתחלחלות בבעתה, נאחזות במעקה הברזל, מציצות ובורחות פנימה, נמשכות להציץ שוב בעל כורחן, רעד נעים וזר עובר בהן. האור כבה ונדלק במנגנון אוטומטי, מפתיע כל פעם מחדש, רגליים נתקלות בחושך, מסתננת לה קללה, רחש של בהלה, אמהות גוערות בילדים להיכנס, זאת לא הצגה, זה לא לילדים, קצת כבוד, קצת חינוך. מביטות בסתר אל עבר דירת הנפטרת, החדר שהתרוקן, מעניין מה יעשו בו, חדר משפחה או אורחים, ואולי חדר זיכרון, מי כבר ירצה לגור בחדר שהיא מתה בו. “מה, הם מוכרים? דודה שלי מחפשת”, הן לוחשות שם, לא יפה לדבר, עדיין מוקדם, אבל יש הזדמנויות שחייבים לנצל. “אולי משכירים?”, “מה יש לכן, עוד לא התקררה ואתן כבר מתכננות. חוץ מזה הם בטח ישפצו, כל הסלון שפריץ קרם, הכי קלאסי, אולי איזה טפט פרחוני ליד החלון”, הן מהנהנות בהסכמה. הילדים משמיעים צחקוקים חרדים וניחוח שתן קל עולה באפם, מי מהם לא עמד בלחץ ההתרגשות באפלה, וכבר קולותיהם עולים בהאשמות הדדיות עד שמישהו, ראשו הקרח נוצץ בתאורה החיוורת הבוקעת מהדלתות הפתוחות כסדק, שולף מפיו גפרור שקצהו לעוס ונועץ אותו בחריץ המתג האדום שכעת נאלץ להאיר ברצף. כל המבוגרים מחכים לבוא הרכב השחור של חברה קדישא, ללוות אותה במסע האחרון אל בית הלוויות שם יכינו אותה לקבורה.

כמה רצתה שיכינו אותה בבית, כמו שם, אבל כאן אין מי שיכין אותה כמו שרצתה, מהמיטה שלה לקבר בלי תחנות. הספסל הפך להיות נקודת התצפית האחרונה שלה על חייה בשנים האחרונות, התפאורה הכי קרובה למה שהיה אם הייתה נשארת להיקבר לצד הוריה. נפרדת מהנוף והשכנים. הייתה ואיננה עוד. הלוואי ויכלו לצעוד אחריה ברגל, כבוד אחרון. לפחות הורידו אותה בעצמם. בקבוק עבר בין כולם בזמן
ההמתנה מורטת העצבים. קולות בכי ונשים מנפנפות במטפחות. “הייתה אישה טובה” נשמעה קריאה, “אשה טובה” ענו מכל עבר. מוטב לא לספר לה, לאנה, היא עדיין לא בשלה לכך, רואים עליה שהיא עדיין לא ממש “כאן”. הן עדיין לא סמכו עליה עד כדי כך. הבנות נהנו מחבורה מגוונת זו שיצרו, הן יכלו לדבר בשפתן, או בשגיאות מתגלגלות בין עיצורים ואותיות גרוניות ואף-אחד לא ילעג להן או ינסה לתקן. הן חשו חופשיות. שולה ניסתה להסביר לה כל זאת, יודעת שאנה לא יכולה להשתחרר. ספק מרחמת עליה ספק מציעה לה מפלט, נחמה.
אנה הרגישה טוב איתן, מקנאה בהן על הקלות בה ניראה היה שהן מקיימות את חייהן החדשים. אבל בליבה ידעה שהייתה רוצה להיות עם הקבוצה השנייה, לחוש שייכות, לא לבלוט מתוך זרות אלא מתוך היחד, להשתלב. ובזאת חשו גם הן והשתדלו לא לזקוף זאת לרעתה.

עוד מהבלוג של Hemda Gila

תצוגה מקדימה

הארכיברית

ענת לוין הוצאת אפיק 2015 211 עמודים המילים של ענת לוין מערסלות. אין לי הסבר לכך, בטח שלא מדעי. אבל תחושה אחת הלכה והתעצמה בתוכי במהלך קריאת הספר, תחושה האומרת שאם אפגוש אותה פתאם בקרן רחוב, אהיה חייבת אבל ממש חייבת לחבק...

רגע לחמישים- דברים שאני יכולה כבר להגיד בקול רם(חלק ג')

3. שינוי זה לא עובד. זה לא הולך. זה לא מצליח. אז מה עם השקעתי חודשים של תכנון, כוונה טובה והכנה. אז מה עם דיברתי עם כולם על זה, בעיקר על זה. ניסיתי לשווק. פניתי לאנשים. כתבתי מיילים, קיבלתי מיילים, עניתי על מיילים. מילאתי לי...

תצוגה מקדימה

רגע לחמישים- דברים שאני יכולה כבר להגיד בקול רם(חלק ו')

6. יתרונות זה לא הגיל שהביא אותי לכתוב את כל אלה, זה העיתוי שהפתיע מעט. הפעם הראשונה שמצבור החוויות שנידמה שטלטלו את חיי עד לרגע זה בלא הרבה אפשרויות תמרון או תכנון הורידו הילוך. כאילו שבפעם הראשונה מזה זמן רב כל כך, שנים,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה