הבלוג של Hemda Gila

hemdagila

סופרת, בעלת "בין הפסקאות- ספרים ועוד" חנות מקוונת

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מפברואר 2014

תקציר הפרקים הקודמים

20151217_075447_480x640
אנה לא ידעה איך זה במשפחות אחרות. לאמתו של דבר היא לא ממש נתנה על כך את דעתה. הספיקו לה המחשבות על המשפחה שלה. זה לא שלא שמעה מדי ערב את הצעקות העולות מבתי השכנים, צעקות של שיכורים בבליל שפות, כלים נשברים, כעסים מתרסקים בין קירות הבית, ניטחים על ראשים קטנים וגדולים בלא הבחנה, מתורגמים לרהיטים מנופצים שמוצאים עצמם עומדים בבוקר עזובים ליד עגלת
האשפה הירוקה הגדולה, “הצפרדע”. “לכל אחד יש את העניינים הפרטיים שלו”, שמעה לא פעם. היא הסכימה עם אמירה זו, אלא מה. היא כבר הספיקה להבין שלכל משפחה יש חיים אישיים, נסתרים מעין, דרך התנהלות משלה. וכשמתעקשים להתערב בצרות של אחרים רק מסתבכים, צרות גדלות כמו צרעת, נדבקות בעור, מעלות צחנה ואי-אפשר להיפטר מהן בקלות. מי צריך את זה בכלל? ולמרות זאת, לא רצתה לפתוח את ביתה בפני אף-אחד. כאילו שאם תפתח, מי יודע מה יצא החוצה. היא עוד עלולה לאבד שליטה על כל מה שקורה. מי יודע מה יהיה להם להגיד על ביתה, על משפחתה, איזה סיפורים יגלגלו עליהם. איך תמצא את עצמה מסבירה, מגנה. למה לה. “תיבת פנדורה” קראה פעם באחד מספרי המיתולוגיה היוונית האהובים עליה. כך קוראים לזה. דלת סגורה- אין הפתעות. כל אחד מבצע את התפקיד שלו בזמן שלו. והייתה כל-כך עסוקה במחשבות האלה שלה, שלא שמה לב שלא רק שנחמה לא ביקשה לבוא אליה אלא שגם לא הזמינה אותה בעצמה. ובלי מילים, הסידור התאים לשתיהן.

הן חיכו אחת לשנייה בכניסה לבית-הספר בבוקר ונפרדו שם בסוף יום הלימודים. הן ישבו אחת ליד השנייה בשיעורי אנגלית וחשבון, אבל לא תמיד יצאו יחד להפסקות. זו כבר הייתה זירה אחרת. עם הישמע הצלצול המסמל את הפסקת עשר(“ההפסקה הגדולה”), איריס, ורד ורחל היו מזנקות לכיוונן וממש חוטפות את נחמה מתחת לאפה ההמום של אנה, ומתרחקות משם בצהלות שמחה. לעתים רחוקות הספיקה אנה להקדים אותן. נחמה מעולם לא ניסתה, נזהרת מלנקוט עמדה. אנה הבינה שמוטב לא להפר את האיזון העדין שביניהן ועם הזמן פינתה את מקומה בזמן המיועד, מיוזמתה. היא התעכבה רגע נוסף כשהיא רכונה מעל תיק הגב, מסדרת שם ניירות דמיוניים, מזדקפת עם יציאתן מהכיתה, נותנת לרגע לעבור מעליה ויוצאת לחצר בצעדים קטנים.
אולי הגיע הזמן להתבונן סביבה. לצאת ולו רק לרגע מכונכייתה המגינה, להרחיב במעט את המעגל שיצרה לה. ראשים לא מוכרים התגלו בפניה. מה עושים כל האחרים בזמן הזה? היא תפסה לה נקודת תצפית, נשענת על גדר בית-הספר. משם ראתה קבוצת בנות נוספת שמשכה את תשומת-לבה. הן נהגו לשבת יחד על הספסלים בחצר האחורית או לשחק קלאס באין מפריע. לא היה מי שילעג להן, ניראה היה שהן נהנות מכל רגע, חופשיות.
כשהרהיבה עוז והתקרבה הן פינו לה מקום ושיתפו אותה בענייניהן בלא פליאה או רטינה על שרק עכשיו, שחשה גם היא דחויה, מצאה לנכון להביט לעברן. אבל אנה התנגדה לרעיון שהיא דחויה או לא מקובלת, לא, זה לא יכל להיות המצב- היא העדיפה להסביר להן שנחמה היא לא רכושה, “מותר לה להיות בקשר עם מי שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה”, בעיקר שהיא מכירה אותן כבר שנים, מאז גן הילדים.
חברותיה החדשות הביטו בה בתערובת של אהדה וחמלה, כחכמות ומנוסות ממנה, כיודעות דבר או שניים. הן לא היו מוטרדות מהיותן שונות. לא היה בהן רצון להיות חלק מכלל הכיתה, והפעילויות המשותפות כלל לא משכו אותן. הן חשו בנוח אחת עם השנייה. בעיניהן שונותן הייתה ייחודן- שפות שונות, מראה שונה. את המצב הזה הן היו מסוגלות להבין בכוחות עצמן, בלי עזרה והתערבות זרים. כל בסיס לתחרות נוטרל מראש. שולה כיבדה אותן במיני מתיקה שלא ראו קודם לכן, תערובת של שומשום ואגוזים כתושים שהושרו בדבש ונאפו קצרות. כולן ליקקו את האצבעות.

כמה טוב ביחד, ממציאות להן מעגל שייכות משלהן. בראשה של אנה עלה רעיון והיא לקחה משולה את הקופסא. זה לא חייב להיות כך. היא חייבת לנסות להוכיח להן. הבנות הרימו גבה אך לא אמרו לה דבר.
היא הזדרזה פנימה, שם השיגה את נחמה והבנות רגע לפני הצלצול. הן התקדמו בחבורה רועשת אל עבר הכיתה נועצות בה מבטי פליאה על שהעזה לחסום את דרכן. היא עמדה לפניהן כשרגליה רועדות קלות תחתיה והושיטה אליהן את הקופסא, מעודדת אותן בידיה להתכבד. בתחילה, ריחרחו בחשדנות את הניחוח המתוק, המפתה. אז נטלו ונגסו בחשש, אך רגע אחרי כבר התנפלו בתאוותנות.
“יא, מאיפה זה? מי הביא?”, שאלה ורד בזמן ששאר הבנות ליקטו פירורי שומשום מהקופסא.
“זה אמא של שולה”, ענתה אנה בגאווה, מצביעה לכיוון הבנות שהיו קרובות מספיק לחוש בסכנה המרחפת מעליהן כמו ענן אפור מאיים. רחש יריקות החריד את השקט שהשתרר. ידיים משפשפות פה ולשון ורחל אחת צועקת “מה, את רוצה להרעיל אותי?? איכסה עליכי!”, ובמבט מזועזע אל חברותיה שאלה, משתנקת “זה כשר בכלל?” ותוך רגע כולן מתרחקות במבט של “לא תלמד אף-פעם זאתי?”, שפגע באופן מדויק בשולה ושאר הבנות בדרך. נחמה הרימה אליה כתפיים בחוסר אונים, “ככה הן. מה לעשות”.
לתת לדברים להתקיים מעצמם, לא להתערב, לא לנסות לשנות, להניח להם. היא חייבת לשנן לעצמה.
להיצמד לקירות המסדרון ולתת למילים לשעוט קדימה, בלעדיה. להיות נוכחת. להיות בלתי-נראית. כמו לרקוח מתכון מדויק מספר ישן, לנסות להמיר כמויות ומידות, חומרים משתנים בין הרצוי למצוי. צריך להמשיך לעקוב כל הזמן, לא לפספס דבר.
וכשורד, נושאת עדיין את עלבון הטעם המתוק על שפתיה, הכריזה חרם על שולה, אנה מצאה עצמה לא מוכנה. ורד עברה בין בנות הכתה, אחת-אחת, “מהיום לא מדברים עם שולה הזאת, שמעת?? מה היא חושבת ת’צמה זותי…שתיזהר ממני”, והבנות מגיבות בגיחוכי הסכמה משלהן. אל עבר בנות הקבוצה היא סיננה בהתנשאות “מי שואל אותכם בכלל, חברות שלה, חחחחח…”, כשהגיעה אל אנה, נעמדה מולה רגע כמהססת, כבוחרת מילים. “עליך אני כועסת, שתד’י לך. אבל נגיד שאת חדשה עדיין”, הנהונים נמרצים נראו סביבן. אנה חשה שכוחותיה אוזלים.
רגליה איימו לקרוס תחתיה, תחת הלחץ. הנה, זו ההזדמנות שלה להיות ממש, זה הרגע. שולה תדע כבר לדאוג לעצמה.
ורד נעה מולה בחוסר שקט, מעבירה משקל מרגל לרגל, מתחילה לחוש בהיסוס המשתלט על אנה. “נעשה עליך חרם גם, את מבינה אותי??”, קראה לעברה, מאבדת את קור רוחה לנוכח המעמד המסתבך. זה היה אמור להיות פשוט כל-כך, זה תמיד היה כך, פשוט. נחמה הגיעה בריצה, מתנשפת. היא ראתה את המעגל התוסס מרחוק והריחה צרות. “מה עובר עלייך ורד? תעזבי אותה בשקט” ובמשיכת יד אחת הוציאה את אנה אל המסדרון ופיזרה את המעגל, קולות רטינה עולים ממנו. היא לא אמרה לאנה דבר, חיתוך קל של סימן שאלה עמד בעיניה, אולי דוק אפור של אכזבה עבר בהן. סימנים רבים מדיי דרשו פענוח.

אבל כל זה עוד יגיע. בינתיים, בחצר, כולן טעמו בליקוק אצבעות דביקות וצקצוקי הנאה. למחרת, כלי פלסטיק עם אורז מתובל ומבושל בגזר הונח לפניהן. “זה אמא שלי הכינה”, עודדה אותן מירה לטעום. מאותו יום הן הקפידו להשאיר את טקס הטעימות לעצמן. הן נהנו להחליף מתכונים וטעמים. אמותיהן תיקשרו ביניהן דרכן, מחפשות בעצמן סדקים בכלא זרותן.

עוד מהבלוג של Hemda Gila

תצוגה מקדימה

הארכיברית

ענת לוין הוצאת אפיק 2015 211 עמודים המילים של ענת לוין מערסלות. אין לי הסבר לכך, בטח שלא מדעי. אבל תחושה אחת הלכה והתעצמה בתוכי במהלך קריאת הספר, תחושה האומרת שאם אפגוש אותה פתאם בקרן רחוב, אהיה חייבת אבל ממש חייבת לחבק...

רגע לחמישים- דברים שאני יכולה כבר להגיד בקול רם(חלק ג')

3. שינוי זה לא עובד. זה לא הולך. זה לא מצליח. אז מה עם השקעתי חודשים של תכנון, כוונה טובה והכנה. אז מה עם דיברתי עם כולם על זה, בעיקר על זה. ניסיתי לשווק. פניתי לאנשים. כתבתי מיילים, קיבלתי מיילים, עניתי על מיילים. מילאתי לי...

תצוגה מקדימה

רגע לחמישים- דברים שאני יכולה כבר להגיד בקול רם(חלק ו')

6. יתרונות זה לא הגיל שהביא אותי לכתוב את כל אלה, זה העיתוי שהפתיע מעט. הפעם הראשונה שמצבור החוויות שנידמה שטלטלו את חיי עד לרגע זה בלא הרבה אפשרויות תמרון או תכנון הורידו הילוך. כאילו שבפעם הראשונה מזה זמן רב כל כך, שנים,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה