הבלוג של Hemda Gila

hemdagila

סופרת, בעלת "בין הפסקאות- ספרים ועוד" חנות מקוונת

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מפברואר 2014

תקציר הפרקים הקודמים

להתחיל מחדש, אמרו לה הוריה. “התחלה חדשה” אמרה לה גם המזכירה עם הקול הגבוה בבית-הספר החדש. “לא צריך לצעוק”, חשבה בליבה, “אני שומעת, אני רק לא מבינה”. מי בכלל רצה להתחיל מחדש? מה רע היה לה במקום שעדיין קראה לו בית, עלו בה מילותיה של סבתה, בניע שפתיים בלבד, בלב, להסתיר מאביה את לחש המילים. ואיזו הרגשה מוזרה זאת, לא להבין מילה ממה שהם אומרים. כאילו חזרה לינקות, באחת, מוגבלת בעל כורחה. איך אפשר להתחיל כך משהו בכלל? רק מילה אחת עוררה בה את שמחת המוכר-”שלום”, שמעה לפתע, כמו שמורתה הייתה אומרת להם מדי בוקר, שם, בחייה הקודמים. פתיל קטן נדלק בה, ממיס גוש של געגוע הנדחק אל גרונה. היא ידעה שאסור לה לחשוב על זה, אבא אמר לה בפירוש, אבל לפעמים הרגישה שאילו רק יכלה לקפוץ לרגע, במעין קסם קטן, רק להציץ ולחזור מיד למקומה, זה היה משמח אותה מאד. מעניין מה הם עושים עכשיו, שם, בשעה הזאת? ועם הפרש השעות שבין העולמות, לעולם לא תוכל לסגור את הפער.
“שלום!” ענתה בהתרגשות, את זה אני יודעת, את זה אני מכירה. אבל הילדים המשיכו בקצב מהיר מדי והיא מיד איבדה את היכולת לעקוב אחר רצף דיבורם. להג מסתורי עלה באוזניה, זמזום צרעות, נגיעות גרוניות, צורמות, משאירות בה סימנים. רק אות אחת מדי פעם, לפעמים מילה עם צליל מוכר. “שלום, שלום!”, רצתה להמשיך להשמיע. “אני כאן, אני אנה”. בבית הקודם היו לה מלא חברים, לפעמים אפילו כינו אותה “מלכת הכיתה” וסרו למרותה. אם הייתה מגזימה ומשוויצה מדי הילדים היו כועסים ומאיימים עליה שיותר לא תיבחר. איך תספר להם את כל זה? ואולי כדאי לא לספר הכל, רק את הדברים הטובים, כי אנה מזמן הבטיחה לעצמה שתמיד תהיה טובה. גם ככה קשה לכולם במקום החדש הזה, כולם כל-כך עסוקים בדברים חשובים באמת, אז אנה חייבת לזכור שהבטיחה להיות טובה ולא להפריע. הזדמנות להתחלה חלקה.

לפעמים, התחושה הייתה קשה מנשוא. נידמה היה לה שלעולם לא תצליח. הישיבה בכיתה, כך, דוממת, חסרת תכלית. היא ביקשה לצאת להתפנות, בהרמת שתי אצבעות, מחקה את הבעת הפנים המרוכזת של קודמיה. היא נהגה לעמוד מול המראה השחוקה בשרותים המטונפים, פיסות נייר טואלט נדבקות אל סוליות נעליה החדשות, מבריקות וכלל לא מתאימות להפסקות בחצר המאובקת, טיפות המים המחיות זולגות אל עבר סנטרה. לחזור לכתה אי-אפשר היה, פשוט אי-אפשר, אז היא למדה לחמוק לאורך המסדרונות, החוצה, צמודה לקיר הבניין, לשבת בגומחה שלפני המחסן ולבהות קדימה, יונקת מלוא ריאותיה אוויר, מאבדת
את תחושת הזמן עד הצלצול מחריש האוזניים, תחושת המחנק מתפוגגת לאיטה. בוחנת את צילה, צילה הנאמן, היחיד שמלווה אותה תמיד. עלתה במוחה המחשבה שאולי היא צריכה לצלם אותו, תזכורת עצמית קבועה לקיומה. כהוכחה שהייתה כאן. אולי תשרטט את קווי המתאר שלה הנפרשים כך על הרצפה, מוודאת יום אחר יום את מיקומה המדויק. מתאימה עצמה לתבניתה השרועה בנינוחות, בהמתנה הדדית. כמו קרבן פשע בסרטי משטרה, בגיר לבן. יוסף, אב-הבית, נהג להחליק אל ידה סוכריית טופי דביקה בנייר אריזה צבעוני. “שתשב לה קצת בשקט”, חשב לעצמו, לא מתכוון להפריע לה. מי כמוהו יודע איך זה להיות הילד החדש. הוא עדיין זוכר, בטח, דבר כזה לא שוכחים במהרה. אולי אף-פעם.
למורתה לקח זמן להבין שחסרה לה תלמידה במערך הראשים שמולה. כמה ימים, לאמיתו של דבר. היא הבחינה, בהשתוממות רבה, שהתלמידה החדשה מבקשת לצאת ולא טורחת לחזור. כשתלמיד תורן נשלח לחפש אחריה אי-אפשר היה לדעת מי מתפלא יותר: אנה, על שחסרה למישהו או התלמיד שלא הבין מה בדיוק עושה החדשה הזאת בחוץ, לבד.

אולי תוכל כל יום ללמוד מילה חדשה, כל יום ללכוד מילה מאלה המתעופפות בחלל הכיתה, חופשיות לרחף להן כרצונן, חשבה לה. הלוואי ואנה יכלה לרחף לה כך,להביט על כולם מלמעלה מבלי להיראות או לפחות מבלי למשוך תשומת-לב. בפנקס היא תלכוד אותן, לפי סדר הא’-ב’, ובכל ערב תשב ותנסה לפענח את הכתוב. כן, כמו כתב-חידה! משחק אמיתי היא המציאה. בטח כולם יתגאו בה מאד כשישמעו על הרעיון שלה. המורה החדשה לא תאמין איך שהיא מצליחה להתקדם כל-כך יפה לבד. ואולי סוף-סוף יהיו לה חברות, כאלה שאפשר לשוחח איתן. כי כמה כבר אפשר לדבר אל הבובות. אז מה אם הוריה חשבו שזה ילדותי בגילה להמשיך לטפח את אוסף הבובות שלה. הן היו איתה תמיד והיא לא התכוונה לוותר עליהן עכשיו. מספיק דברים היא נאלצה להשאיר מאחור, כשהייתה חייבת למיין את כל מה שהיה לה ולהחליט אילו דברים יסעו איתם במסע הארוך ואיזה דברים ישארו שם, בידיים זרות. “זה כבד מדי, זה גדול מדי, זה שביר מדי.” הקשתה עליה אמה. אבל על הבובות לא וויתרה. גם אם נאלצה להזיל דמעות ולהתעקש, ובכך להסתכן בתגובת נגד לא ידידותית. הכל נמחל והנה- הבובות איתה, לתמיד. היא רשמה ניצחון קטן לזכותה.
אנה התחילה לקחת את הפנקס הקטן שלה לכל מקום. היא הצמידה אליו עיפרון קטן, מחודד, שבקצהו מחק קטן לשעת צרה. המילים זמזמו סביבה כמו דבורים, ולפעמים המריאו עוף כמו פרפרים בשלל צבעים. לפעמים הן נשמעו כמו מטח אבנים ולפעמים מלטפות כמו גשם של נוצות, ומכולן קטפה בהנאה.
טוב, כמעט תמיד.
כי לפעמים אנה נתקפה תחושה שלא תצליח להתגבר על ים המילים. חכה לא תמיד הספיקה, גם לא רשת דייגים רחבה. לעתים היא נאלצה לחגור אפוד ולצאת לצייד כי המילים לא התמסרו מרצונן. פעם פיתתה אותן בקולות מצמוץ והבטחה ופעם רדפה אחריהן עד אפיסת כוחות. לפעמים פשוט נאלצה לוותר. היא ניסתה להשתמש במילים החדשות, בחודשים שחלפו. מגלגלת אותן על לשונה להרגיל את פיה, מעקלת את זוויות שפתיה, טועמת שוב ושוב, מנסה את קולה תחילה מול המראה. דוחקת בכח כל שרידי מבטא זר, כל רמז לשוני. וכשזה לא הספיק- היא נעזרה בידיים. בלית ברירה, ערכה שיחות שלמות בפנטומימה.
לאט-לאט החלו הילדים בכיתתה להתרגל לילדה החדשה והמוזרה הזאת שכל דבר איתה הופך למשחק תנועות. אבל לא רק הם. פעם אחת, אנה ראתה את בן השכנים הקטן עומד קרוב מדי למעקה המרפסת.
“זהירות!”, רצתה לצעוק, “הוא עלול ליפול!”. אך כל שהצליחה לומר היה “הלו! הלו!” לחבורת האימהות שעמדו בכניסה לבניין, ברחבה ליד הדשא. הן המתינו בתור להורדת שפם אצל זאת, שמחה, שגרה בקומה השלישית. היא ישבה על שרפרף, מחזיקה בחוט במומחיות וצועקת עליהן כל הזמן לזוז הצידה כי הן מסתירות לה את האור. “הלו! הלו!” ניסתה שוב תוך כדי קפיצות במקום כדי להסב את תשומת-ליבן ואצבעה מורה לכיוון המרפסת. האימהות חשבו שהיא ממש מקסימה, ילדה עם חוש קצב נהדר ובטח במקום ממנו באה יש משמעות כלשהי לריקוד הזה. “אולי היא גם רוצה להוריד שפם? לשמור לה מקום בתור?”, קישקשו
ביניהן השכנות.
“היא דווקא ניראת נבונה כל-כך, גם ההורים ניראים בסדר, אבל הסבתא- שלא נדע.”
“מה את רוצה מהסבתא המסכנה הזאת? יושבת לה בפינה שלה, לא שומעים אותה בכלל.”
“לא שומעים??? מה את סחה. רק השבוע שפכתי מים על החלונות והתריסים ואיזה פה שהיא פתחה עליי. כמובן שלא הבנתי מילה ממה שאמרה אבל תאמיני לי, בצורה שהיא נבחה זה לא נשמע כמו משהו טוב. ומה היא רצתה ממני? את מכירה צורה אחרת לשטוף תריסים? מה, בלי לשפוך מים? איך ירד כל האבק? בחייך, אל תצחיקי אותי. מה אני אשמה שהיא בדיוק פרשה את השמיכות שלה לאוורור?”
“טוב, האמת, ניסים שלי שיחק לפני כמה ימים במדרגות. נו, כרגיל, מה אני צריכה שהוא ירעיש לי בבית ולא יתן לי לישון שנת צהריים? אחר-כך מאיפה יהיה לי כח לסבול אותו עד ארוחת ערב? שיהיה בריא, כמה אנרגיות יש לילד הזה. הקיצור, אכל את החטיפים שלו, גם כמה טופי שמתי לו בשקית שיהיה לו נעים בבטן, באה זאת בערב, דופקת בדלת חזק-חזק, שתהיה בריאה, כמה אנרגיה יש לזקנה הזאת! אני פותחת והיא, בלי לדבר, רק עם מבט מה-זה מפחיד, זורקת לי את כל האריזות של הממתקים לתוך הבית. הייתי א-מ-ו-מ-ה! כל מה שהבנתי היה”ילד!ילד!”. טוב, לא נעים, עולה חדשה וכל זה ועוד זקנה, אז אמרתי לה בסדר-בסדר וסגרתי את הדלת. אם היתה מישהי אחרת, לא יודעת מה הייתי עושה לה. אבל בשביל השקט עם השכנים, לא נעים, זרקתי הכל לפח. אמרתי לניסים- פעם הבאה לא לזרוק ליד הדלת שלהם, מקסימום בחצר!”
“לי היא דווקא ניראת בסדר גמור. סבתא כזאת, מה את רוצה. יש להן ראש אחר. מה, לסבתא שלי חסר? רק רואה אותי ישר מתחילה לספר לי סיפורים על איך היה פעם ומה היה פעם. טוב, סבתא, הבנתי כבר. תמיד אותם סיפורים! אז זאת דווקא ניראת שקטה”. והן המשיכו עוד ועוד, עסוקות בשלהן.
אנה כמעט התייאשה בדיוק ברגע שאם הילד צצה מאחוריו ותפסה אותו-
“אתה עלול ליפול! זה מאד מסוכן לעמוד כאן. אסור!”
ואנה מיהרה לרשום- ליפול, מסוכן, אסור
ובפעם אחרת, כשישבו כל ילדי הכיתה בחצר, נשענים על גדר האבן הישנה, אנה ראתה עכביש גדול מטפס לכיוונה של איריס, עוד רגע יכנס לתוך חולצתה. “הא! הא!”, ניסתה אנה להסב את תשומת-ליבה של איריס למתרחש. אבל איריס התעלמה ממנה וגם עשתה לה פרצוף של “מה הנודניקית הזאת רוצה ממני עכשיו??”
“שוק!!!” צעקה אנה, מנסה להיזכר איך לעזאזל מבטאים “ג’וק”.
כולם פרצו בצחוק מתגלגל וגם אנה חשבה שהריקודים שלה עם אצבע מורה קדימה מתחילים להיראות די מגוחכים. ומה תעשה עכשיו? העכביש הלך והתקרב… בלית-ברירה תפסה בזרועה של איריס ומשכה אותה אליה. איריס ההמומה התחילה לצרוח על אנה שתניח לה אך באותה שנייה קלטה את העכביש המתקרב והיא החלה לברוח ולצרוח דבר שגרם לכולם לקום בצרחות אחריה בלי להבין כלל מה קרה, כעדר שועט. רק נחמה קמה בשקט ממקומה, ניגשה למקום בו ישבה איריס ותפסה בקצות אצבעותיה את העכביש האומלל שנדרס במהומה הכללית שהתחוללה בחצר.
היא הביטה אל אנה וחייכה. אנה חייכה בחזרה.
“לזה קוראים עכביש” אמרה. לאנה לקח כמה שניות להבין שהיא ממתינה לראות אותה רושמת נכון. היא התעשתה וחזרה לאיטה “ע-כ-ב-י-ש”. נחמה הנהנה באישור.
“ואיך אומרים את זה בשפה שלך?”, הוסיפה ושאלה נחמה את אנה.
“ואיך את זה? ואת זה?”, נחמה הצביעה מסביב.
אנה לא חשבה שאפשר גם בשפה שלה.
לרגע נבהלה- ומה אם היא מתכוונת לצחוק עליה? אולי הכל חלק מתחבולה, עוד דרך להראות כמה מגוחכת היא בעיניהם, איך אין סיכוי שתמצא לה איזה חלל משל עצמה למלא, כאילו לכל אחד זכות למנת מרחב אחת בלבד וברגע שעזבה- איבדה את זכותה. אבל היה משהו בחיוך של נחמה שגרם לה לתת בה אמון. הרי לא לגמרי איבדה את היכולת להבחין בחיוך אמיתי וכן. ואולי גם נחמה תוכל להתחיל לכתוב
בפנקס משלה.

20151217_075447_480x640

עוד מהבלוג של Hemda Gila

תצוגה מקדימה

הארכיברית

ענת לוין הוצאת אפיק 2015 211 עמודים המילים של ענת לוין מערסלות. אין לי הסבר לכך, בטח שלא מדעי. אבל תחושה אחת הלכה והתעצמה בתוכי במהלך קריאת הספר, תחושה האומרת שאם אפגוש אותה פתאם בקרן רחוב, אהיה חייבת אבל ממש חייבת לחבק...

רגע לחמישים- דברים שאני יכולה כבר להגיד בקול רם(חלק ג')

3. שינוי זה לא עובד. זה לא הולך. זה לא מצליח. אז מה עם השקעתי חודשים של תכנון, כוונה טובה והכנה. אז מה עם דיברתי עם כולם על זה, בעיקר על זה. ניסיתי לשווק. פניתי לאנשים. כתבתי מיילים, קיבלתי מיילים, עניתי על מיילים. מילאתי לי...

תצוגה מקדימה

רגע לחמישים- דברים שאני יכולה כבר להגיד בקול רם(חלק ו')

6. יתרונות זה לא הגיל שהביא אותי לכתוב את כל אלה, זה העיתוי שהפתיע מעט. הפעם הראשונה שמצבור החוויות שנידמה שטלטלו את חיי עד לרגע זה בלא הרבה אפשרויות תמרון או תכנון הורידו הילוך. כאילו שבפעם הראשונה מזה זמן רב כל כך, שנים,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה