הבלוג של Hemda Gila

hemdagila

סופרת, בעלת "בין הפסקאות- ספרים ועוד" חנות מקוונת

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מפברואר 2014

תקציר הפרקים הקודמים

20151217_075447_480x640
זה היה יום שישי, את זה טרח להזכיר להם הנהג ברטינה מתחת לקו השפם השחור שלו. תקעו אותו ביום שישי, דווקא יום שישי מכל הימים עם הנסיעה הזאת אל טיז-אל-נביא. מה, הוא אין לו חיים? איך יספיק לקנות חלות? אשתו תהרוג אותו, זה בטוח. ומה אני מנסה לדבר אתכם בכלל, אתם הרי גם ככה לא מבינים כלום מהחיים שלכם, המשיך לרטון ולמלמל אל מול הפרצופים החיוורים מעייפות והלם. רק מבט חטוף אל עבר הילדה שישבה מצונפת על ברכי הזקנה שחררו מעט את הבעת פניו אל מעין עווית חיוך שהפשירה במעלה או שתיים את הקור ששרר בתוך הקבינה, למרות הצפיפות וערימות החפצים שנדחסו גם שם. ופתאום נעצר. “זהו” אמר והצביע. “זה הבית שלכם”.
מגרש החניה המרכזי, שהיה ריק ממכוניות למשך רוב שעות היממה מאחר ומכוניות מעטות נראו אז בשכונה, שימש גם כחצר משחקים לילדי הבניינים המקיפים אותה. במרכזה ניצבה גבעת חול. זו התמונה הראשונה שהתגלתה בפניה, נחצבה בזיכרונה לעד, פיראית ולא צפויה, עת פירקו בכוחות עצמם את מזוודותיהם מהמשאית המעשנת בחוסר סבלנות. לא עוד סבלים בסרבלים, לא עוד ידיים מושטות המוכנות לסייע, להקל. רק עיניים זרות, סקרניות, מביטות בהם מבלי נוע. הבניינים החדשים עמדו סביבה במלוא עליבותם, סוגרים עליה בצורת “חית”. שורות אחידות של חלונות ודלתות, ארבע וחמש קומות בלי מעלית. מספרים ואותיות נישאים במסגרת פלסטיק מוארת מעל דלת הכניסה, טרף למטווחי אבן יומיים, בניסיון להבדיל ביניהם בהעדר שם לרחוב. כעת הגיע תור המדרכות והכבישים להיכבש תחת כובד משקל הכלים הכבדים, מפלצות מתכת מאיימות במנועים נוהמים. קרשים נמתחו לאורך הכניסות, שבילים מאולתרים העשויים שברי בלוקים הונחו בידיים מעשיות לאפשר דילוג נוח מעל נהרות הבוץ האין סופיים שזרמו כבעלי הבית האמתיים. מפתח כסוף ננעץ במנעול הדלת החדשה, יד אביה איתנה ורק רעד קל בשפתו התחתונה מסגיר את גודל הרגע. דירתם, שעמדה ריקה לקבל את פניהם, זהה לכל הדלתות הניצבות מימינה ומשמאלה. “ברוכים הבאים הביתה” מלמל אביה בעוד אמה וסבתה מנגבות דמעות בסתר ואנה לא ידעה אם מצער או שמחה. קר ואפור בבית. ריח רטיבות וזרות עומדים בכל. האם הם באמת לא חשים בכך או שמדובר בחוקים חדשים, תהתה אנה. הלוואי ומישהו היה מגלה לה כבר. בימים הבאים ירד הגשם ללא הפוגה. העבודות בחוץ הופסקו זמנית והילדים זכו בגבעת חול חום ורטוב. כאילו המדבר שסביבם הצליח סוף-סוף במזימתו ופלש לתוך חייהם על מנת שלא לזוז משם יותר. השומרים שהוצבו לשמור על שלמות הערימה בהמתנה לרגע שבו השמיים יאירו פנים התייאשו מהר מאד ממשחקי תופסת מאולצים עם הילדים המסתערים ומצאו להם פינה יבשה לעשן בה תוך עצימת עין, פינג’אן של קפה שחור רוחש תדיר על מבער קטן. עכשיו יכלו הילדים לדמיין שהם בכל מקום בעולם, הרחק-הרחק, והחול מרכך את נפילתם. שורה ארוכה מהם השתרכה סביב הגבעה, כולם מחכים לתורם בסבלנות, כשהגדולים מתוקף שליטתם בחצר שומרים על הסדר ומושיטים ידיים תומכות למהססים ולמתקשים ביניהם. ומי לא ינצל הזדמנות זו לקפוץ מראש הגבעה מטה להתגלגל לכל אורכה או אפילו לגלוש על העכוז ולשאת בגאון כתם חום מכוער ולח על אחורי המכנסיים. “איכס-איכס”, צהלו כולם. לפחות עד שהאמהות יחזרו מעבודתן או יטרחו להציץ מהחלון לבדוק על מה המהומה, ויגלו שהגבעה המתנוססת כתפאורת נוף חדרה לתוך הבתים בכיסי המכנסיים, בגרביים, בנעליים.
“יש יותר חול בפנים מאשר בחוץ!”, יזדעקו וישימו סוף למשחק.
אנה עמדה והביטה בהם, מנסה לפענח את התנהלותם, לנשום את הרוח הפראית שנדפה מהם. כל יום חשה קרובה בצעד, במתיחת אצבע, עוד קצת ותעז. כשניגשה סופסוף דחקו אותה כמובן מאליו, כאחת משלהם, חלק מהנוף, אל ראש הגבעה. כמה טוב היה לתצפת מלמעלה, גם אם לרגעים ספורים כי מיד נדרשה להתגלגל ולפנות מקום לבא בתור. הגשם המתחזק שטף הכל ורק ערימת חול סמלית שרדה כדי לסמן את המיקום המדויק של עבודות הבנייה הצפויות להתחדש. בין רגע התפזרו כולם, משאירים אותה לבהות באפור השמים המשתלט על הכל. טעם של עוד התפשט בה, מחמם את עורה תחת הבגדים הרטובים. “ברוכה הבאה” סימן לה בחיוך אחד הילדים הגדולים. ברוכה הבאה ליום הראשון של חייך החדשים. היא רצתה להחזיר לו חיוך אבל הוא כבר נבלע בלוע הכניסה החשוכה.
נידמה שאיש לא זכר חורף ארוך כזה. הגשמים לא פסקו, כל דרכי הגישה התמוססו, זרמו בנהרות בוץ. בחדרי המדרגות שרר ריח עבש של רטיבות וטחב, כביסה לחה שאינה מצליחה להתייבש, בתים סגורים ומחוממים יתר על המידה בתנורי נפט מצחינים שהוצאו אל מחוץ לדירות כדי להבעירם מחדש, מותירים סימני פיח על הקירות והתקרה. קולות הרעם והתרסקות הברקים על קו האופק במופע חשמלי משוגע של הטבע, הדירו שינה ממבוגרים וילדים אחוזי אימה. לא היה מחסה מרעד הבניינים המאיימים ליפול תחת עומס הסופות שפקדו תדיר בלילה. רוחות עזות, חסרות רחמים וגשם מצליף, העמידו את השכונה למבחן אומץ. כאילו שהייתה להם ברירה אחרת. הרי לאיש שם לא הייתה חלופת דיור, אם מרצון אם מכורח המציאות. זה היה הבית, לטוב ולרע. המים החלו חודרים לבתים, תחילה בטפטוף אקראי, מפלסים דרך בערמומיות, עד שהחלו לזרום לאורך הקירות, בחיבור בין לוחות האבן, תחת מעטה חיפוי הזפת שעל הגג, דרך חיבורי החשמל של המצילה, צובעים את הכתלים בגווני חלודה ופחד. השמים אדומים, אחוזי זעם קדמון, מכים בלא רחם בנתיניהם הארציים.
אנה מכורבלת תחת השמיכה, “שמיכת הסוכנות” העבה, ליבה מחסיר פעימה, ראשה תחת הכרית בניסיון לעמעם מעט את עוצמת הקולות. היא נמנעת מלגעת במסגרת הברזל הקרה של המיטה הכבדה, החורקת עם כל נשימה, אך מדי פעם אצבעות רגליה הסוררות מחליקות החוצה, מעבירות בה רעד נוסף. היא לבד, לבד בחדר, לבד בשכונה, לבד בארץ, לבד ביקום, ליבה פועם לבדו, מעצמו, רגע מתכווץ ורגע מתרחב. קירות מפרידים בינה לבין האחרים, קירות גבס וטיח, קירות שגם מסמר שננעץ בהם בכוח רב מדי עלול לסדוק אותם, לפעור בהם חור הדורש תיקון. אנה נתונה לחסדי פחדיה ואיש אינו יודע. אותם קירות תומכים ומגנים נראים באור הברקים המבעית כחומה. היא חשה מופרדת, מאוימת, חשופה. ערה בתוך חלום בלהות. פתאום קולות מהסלון, זעקה ועוד אחת, סבתה נכנעת לחרדותיה, עומדת זועקת את מר גורלה מול חלון פתוח לרווחה “אנחנו הולכים למות! אנחנו הולכים למות! הבית מחושמל!!! אנחנו נטבע ונתחשמל ונמות בבית הזה!”, מכה באגרופיה מול שמים ועל חזה לסירוגין. “למה היינו צריכים את זה”, המשיכה לחבוט, קולה נסדק, “למה”. זעקותיה לא מצליחות לגבור על ייללת הרוח אך חודרות עמוק מתחת למעטה החם וננעצות בעורה העדין והחשוף של אנה, בגלים מטלטלים, כשריטות של נטיפי קרח קפואים, משאירות צלקות עד. “אנחנו נמות” היא לוחשת לעצמה בוודאות, לא יודעת מילים מתאימות לרגע זה בשום שפה שמשמשת אותה ליום-יום. לא מודעת לזמן החולף, לשעה, לרגע שבו תעלה שמש ותאיר את כל העניין באור אחר. “אנחנו נמות”. אז כך זה ניראה, כך זה מרגיש, טעם האדמה הלחה בגרון, גוש קרח נלחץ לכיוון הסרעפת, חוסר התחושה באצבעות הרגליים. גושי טיח מתקלפים מהתקרה ונוחתים על הרצפה ליד מיטתה, מתערבבים בשערות הדבש שעל ראשה.
ופתאום, ציוץ ציפורים על אדן חלונה.
קולות הלילה נעלמו זה מכבר, תריסים נפתחים במרץ ליום חדש, קולות עולים מחדר המדרגות, בליל שפות לתאר בוקר חדש, הישרדות, עוד יום מתחיל בעיסת הבוץ, נגמר הנפט, שוב לא הגיעה אספקה למכולת.
אנה מציצה בזהירות דרך חרכי עיניה הנפוחות- החדר עומד על תילו, סבתה מוטלת על המיטה לידה כמו בובת סמרטוטים, מותשת מקרב האיתנים שניהלה בלילה.
בנות השכנים קוראות לה מהבניין הסמוך להיזדרז אחרת לא יחכו לה ושוב תאחר לבית-הספר. אנה עוטה את הבעת הפנים המתאימה ויוצאת לאור היום לספוג את קולות העולם, עד הלילה הבא.

עוד מהבלוג של Hemda Gila

תצוגה מקדימה

הארכיברית

ענת לוין הוצאת אפיק 2015 211 עמודים המילים של ענת לוין מערסלות. אין לי הסבר לכך, בטח שלא מדעי. אבל תחושה אחת הלכה והתעצמה בתוכי במהלך קריאת הספר, תחושה האומרת שאם אפגוש אותה פתאם בקרן רחוב, אהיה חייבת אבל ממש חייבת לחבק...

רגע לחמישים- דברים שאני יכולה כבר להגיד בקול רם(חלק ג')

3. שינוי זה לא עובד. זה לא הולך. זה לא מצליח. אז מה עם השקעתי חודשים של תכנון, כוונה טובה והכנה. אז מה עם דיברתי עם כולם על זה, בעיקר על זה. ניסיתי לשווק. פניתי לאנשים. כתבתי מיילים, קיבלתי מיילים, עניתי על מיילים. מילאתי לי...

תצוגה מקדימה

רגע לחמישים- דברים שאני יכולה כבר להגיד בקול רם(חלק ו')

6. יתרונות זה לא הגיל שהביא אותי לכתוב את כל אלה, זה העיתוי שהפתיע מעט. הפעם הראשונה שמצבור החוויות שנידמה שטלטלו את חיי עד לרגע זה בלא הרבה אפשרויות תמרון או תכנון הורידו הילוך. כאילו שבפעם הראשונה מזה זמן רב כל כך, שנים,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה