הבלוג של Hemda Gila

hemdagila

סופרת, בעלת "בין הפסקאות- ספרים ועוד" חנות מקוונת

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מפברואר 2014

20151217_075447_480x640

אנה לא הייתה מוכנה לזה. לא ממש.
עולמה הקטן, עולם ילדות צר ומוגן החל להתנער ולהיסדק סביבה בלא שליטה. היא יכלה לשחזר משפט בודד או שיחה שלמה מאלה שריחפו מעליה, פניה עוטות הבעה מרוכזת וקשובה בזמן שכולה נתונה פנימה, מביטה במתרחש בתוכה בעניין רב, מספרת לעצמה סיפור אחר. כשרון גדול היה זה, היכולת למצוא מפלט פנימי, נחמה מפני טרדות החוץ. אך לעתים החיים פרצו בכוח, כמו ברגע זה שבו הוריה התפנו מהסערה שסחפה אותם, כבר שבועות רבים שהיא צפתה בחוסר השקט שפשה בשגרת יומם, משתפים אותה סוף-סוף בפיסת מציאות. היא זכרה להנהן כמצופה ממנה בכל מרווח נשימה שנטלו הוריה, מוודאים שתשומת-לבה נתונה להם במלואה, מנערים קלות את כתפה, מחזירים שיערה סוררת אל מאחורי אוזנה, נימת קולם המשתנה כגלים מגיעה לאוזניה ממרחקים, נאבקים על מידת העניין המועט שהצליחו לעורר בה. מופתעת עמדה, מנסה לחבר קוים בין הנקודות הנמתחות גבוה מעליה. ספק אם היו מסוגלים להכין אותה ליום הזה, לשינוי העמוק שהחל לתת בהם אותותיו עם אור ראשון.
לעזוב? את הבית? למה? לא היה זמן לשאלות.
המשפחה, השכנים והחברים שהתגייסו לעזרה, היו כל-כך עסוקים בעזיבה- בפרידה, בפירוק החיים הקודמים ובהשארת פרק חיים חתום במקביל, שלא ניתנה לה אפשרות לפנות אל מי מהם שיסביר, לאט. הם עמלו מרוכזים, לא משאירים סיבה להביט לאחור, לא חלון פתוח, לא סיר נשכח על הכיריים. אין דרך חזרה. כל בורג, כל מסמר נאספו, מוינו ותויגו, ממלאים שקיקים לשימוש חוזר, להרכבה במקום החדש, באותה ארץ זרה ורחוקה.
תורנות נשים נוצרה במחול ספונטני. בתחילה עמדו נבוכות, פוכרות ידיים המחפשות תעסוקה, וכמו על פי אות פינו שולחנות מעיתונים ישנים ששימשו לעטיפה וריפוד, חדשות מימים אחרים, מעבירות ביניהן קשר סמוי של אחווה סודית, מחלקות תכנית משימה לפרטים מעשיים. בין רגע מפות נפרשו, שולחנות נערכו, עוגות לייקך שניחוחן מתוק ומעורר געגועים נפרסו והונחו על מפיות, ליד ספלי תה וקעריות ובהן כפיות קטנות וקוביות סוכר. כלים נערמו, נשטפו ונערכו מחדש כל אימת שקבוצת מבקרים חדשה נכנסה, משתחלת בכבדות מבעד לארגזים, ארשת תדהמה נמתחת על פניהם עם הגילוי שביקור אחרון זה יתקיים בעמידה, עד שאחד השכנים רץ והביא כיסאות מביתו, משגיח שלא יאספו בטעות אל המשאית העמוסה המחכה למטה, בסבלנות מעוררת השתאות.

לאיש לא הייתה דקה פנויה להקדיש לה, הקטנה, חסרת הדאגות לכאורה. איש לא שאל לתחושותיה, לרצונותיה, למחשבותיה. מה הייתה רוצה כעת יותר מכל? היא הייתה מסתפקת בגוש פלסטלינה צבעונית, לעצב לעצמה עולם חדש. מחשבותיה נדדו, ריחות וטעמים אפפו אותה, משאירים עליה חותם של טעם ילדות, שלא תשכח. היא לא ידעה זאת עדיין, אך יבוא יום ושובל פתאומי של ניחוח מסוים, משב קל של מתיקות, ניגון מרוחק, ישוב לעטוף אותה ויוביל אותה בדיוק לרגע זה, ורצון עז לחבק ילדה קטנה זאת שעומדת לה כאי בודד בלב המולת הסובבים אותה יעלה בה. מעולם לא ראתה את ביתה שרוי באי-סדר כזה, תלתלי אבק מציצים מפינות נסתרות, מגיחים לחלל הפתוח מרהיטים ולאיש לא אכפת. אנשים זרים נכנסו ויצאו, חלקם לבושים בבגדי עבודה, חלקם תועים בידיים מושטות, מוכנות לעזור, מעבירות רפרוף אצבעות על קדקודה. מי כל האנשים האלה? כאילו הוכפלו במראות קסם, נכנסים ויוצאים והיא משתאה למולם, לא מזהה את ריבוי הפנים. מילים נאמרו. ריבים ישנים, טינות ישנות, מילים, שנזרקו לא פעם לחלל האוויר בלי לחשב היטב את מסלול נחיתתן, התפוגגו בלחיצת-יד או נשיקה בלחי, ולפעמים גם בחיבוק שמוחל על הכל. “רק תשמרו על עצמכם, שרק יהיה לכם טוב”, נאמר שוב ושוב. ופעם אחת, בלחש, “למה הם צריכים את זה? מה רע להם כאן?”, שהוסה מיד בסימן אצבע לשפתיים. רושם מוטעה היה עלול להתקבל על המתבונן מן הצד, תחושת-שווא שמדובר פה בחולים במחלה קשה, סופנית. מין מצב שבו החולים עצמם אינם מודעים לחומרת מחלתם וסביבתן הקרובה מנסה להקל עליהם ככל יכולתה, בשימוש ברמזים עבים אמנם, אך גם בדאגה מהולה ברחמים, מבלי להסגיר את האמת מפחד שהחולים לא יעמדו בה. כזה סוג של השלמה ריחף באוויר, של הליכה על קצות האצבעות. חפצים למזכרת עברו מיד ליד, תכשיט, תמונה, מכתב. אולי אפילו כסף מזומן, שיהיה. שלא יחסר. כולם היו שקועים באריזה, במיון, בכל דבר שיעסיק את הידיים, להיות בתנועה, רק לא להיכנע לתוגה המאיימת לפרוץ מבית החזה. אנה נעלמה לה מאחורי ערימות חפצים, מזוודות, סובבת אותם, קולטת שברי זוויות, שברי מילים, משחקים של אור וצבע. עוברת באצבע, משרטטת לה סימנים, כותבת לה באותיות-אבק שירי ילדים, סיכומים לתקופת חיים שמסתיימת, זיכרון של מגע להטמיע בעורה. משהו להיאחז בו. היא ניסתה לדמיין את המקום הפנוי שיישאר אחריה. את סימון מיטתה על המרצפות השחוקות, גוניהן משתנים באזור ארון הקיר. האם ימולא חלל זה? ובמה? האם ידעו הידיים החדשות למשוך ברצועת התריס? בעדינות תחילה ואז לשחרר, כי אחרת התריס הישן מתעקש ומתגלגל פנימה, אל תוך ארגז העץ האפל, החורק כמי שמעיר שדונים משנתם, עד הסוף, מסורבל ותקוע. האם ידעו לבקש אז עזרה? ומיד להבטיח להיזהר בפעם הבאה. האם ייהנו מנוף העצים בשדרה, צמרות גבוהות מסתירות את בתי הדירות שמעבר לרחוב, רק האורות הדולקים לעת ערב מאירים בין הענפים, מזהיבים את העלים הירוקים כמעשה קסם? ואולי ינועו הענפים הכבדים, מחפשים אותה בין המבטים המציצים מדי בוקר, תוהים לאן נעלמה. ואם יהיה זה ילד, בן…וכל קירות החדר יצבעו כחול, למחוק את עיטורי הפרחים העדינים עליהם טרחו כל-כך. בסינר וכיסוי ראש הלבישו אותה, אישור מיוחד וחגיגי להגיש לצבעי את פחיות הצבע הקטנות, הפלא חבוי בתוכן, ומרגע שהתגלה על הקיר עטף אותה לאורך כל אותו אחר-הצהריים. וכל המחמאות שבאו לאחר-מכן, מתיקות שלא ניתן לשחזר. וסימוני הגובה שלה על המשקוף הלבן, שנה אחר שנה, מה יהיה עליהם? האם ישמשו אחרים? האם יגידו “קחו דוגמא מילדה זו, תראו כמה צמחה לאורך השנים ועכשיו מהר-מהר, לא להשאיר כלום בצלחת”, או להשוואה “בואו נראה כמה גבהתם, האם עברתם כבר את הילדה?”. לרגע הצליחה לראות את הבדיחה הנרקמת מולה, קול מגחך מכריז-”תראו איזו קטנה הייתה כאן פעם, בקושי הגיעה לי לסנטר. חחחח…”
אולי תספיק עוד לחרוט כאן את שמה, בקצה סכין חד, בפינה נסתרת, אות להיותה בטרם שכבות של צבע טרי יקבעו עובדות חדשות בשטח.

אף-אחד לא שם ליבו אליה, לא ממש, ענייני מבוגרים דחופים היו שם, צורך עז לוודא שהכל בסדר, כדי לקבל אישור יציאה, פטור מנקיפות מצפון. ניתנו הבטחות על שמירת קשר, על ביקורים הדדיים(“רק תסתדרו שם ונקבע”), הבטחות שמרחפות באוויר בלא התחייבות לתאריך תפוגה. אבל נעים היה לשמוע אותן, נעים היה לחוש את הצורך ההדדי הזה לשמר עד הסוף חוט סמוי מין העין. בעצם, הוריה וסבתה מעולם לא התפנו לשאלות של התחלה חדשה. החיים ממשיכים לזרום והם כבר יסחפו בזרם עם כולם. יהיה מה שיהיה. יעברו את הגשר כשיגיעו אליו. בית, עבודה. והילדה? היא כבר תסתדר, ילדה נבונה, מה כבר יכול להיות. ארץ אבות קוראת להם, מחכה, סבלנותה מאיימת לפקוע. ארץ אבות זקוקה להם וכל השאר יסתדר מעצמו. “אולי אם אעצום עיניים”, חשבה לעצמה. אולי יארזו אותה בשקים וחבלים, יעמיסו אותה בראש ערימת החפצים, לתוך מכולה עמוסה הנעה במסלולה ממקום למקום עד ליעדה הסופי, אי שם בקצה הים, בעוד היא מיטלטלת בגיבוב איברים, נמזגת אל תוך רגל שולחן או ידית ארון, לחוש מעט יציבות. ואולי ישכחו אותה, תחת ארגז או מזוודה, רשאית להמשיך בעצימת עיניים לנצח. או לפחות עד התחנה הבאה. הפלגה בספינה גדולה ואפילו טיסה במטוס, שמעה סביבה, קולות מנסים לשלהב אותה להרפתקה המופלאה שנפלה אל חיקה. אך כל שיכלה לעלות בדמיונה היו מים שחורים ועמוקים המאיימים לבלוע אותה אל תוכם.

ופתאום- הגיע הזמן. עם יינתן האות ירדו כולם יחד, כאיש אחד, ממלאים את המדרכה ופולשים לכביש, נותנים הוראות אחרונות המתערבלות מעל הראשים, מגיעות בטעות לקומות האחרונות וכבר אנשים נוספים מציצים ממרפסות וכניסות בתים, שולחים מילים משל עצמם, זרים גמורים שותפים לרגע. כל-כך הרבה מילים, ואף-לא אחת בשבילה. האם להביט אל הדרך, להציץ מבעד לחרכי האצבעות הנפרשות מתוך סקרנות קדמונית כמניפה על פניה, לראות את פיתוליה? או להסתתר תחת שרוול מוכר, בציפייה שכל זה יגמר כבר, שינויי הצבע והנוף במסע אל הלא ידוע. האם לכעוס על הדרך המרחיקה אותה מכל מה שהיה? או להיכנע לפיתוי החידוש, לניחוח המשכר של ההרפתקאה המנצה? אנה התלבטה עד שמבלי דעת נרדמה, רחשים זרים והתנועה סביבה מערסלים אותה אל חיק השינה החמים. ידיים מלטפות, מושכות, מדרבנות, מודיעות שהגיע הזמן לפרוק, סוף המסע.
או כך האמינה.
ביום בהיר אחד, בעודה עומדת מהוססת על הסיפון העליון היא ראתה לתדהמתה להקת לוויתנים עולה על פני המים ופורצת במופע מלא חיים, מלא עוצמה חייתית, הגופים הבוהקים מחליקים פנימה והחוצה מהמים האינסופיים. אביה התייצב לצדה, אוחז בידה, סביבם על הסיפון שאר הנוסעים נזעקים אל מצלמותיהם, קריאות חדווה והתפעלות באוויר הרטוב, הגלים מגביהים כחומה בצורה, האניה מיטלטלת כשהלוויתנים חולפים לצדה, מתיזים מים בהסתערותם קדימה בתנועות מתואמות. ידה נלחצת בתוך ידו, עיניה פעורות בתדהמה זמן רב אחרי שנרגעה ההמולה. “אבא, מתי הם יחזרו? אבא, מתי ניראה אותם שוב?”, הצליחה לשאול בארוחת הערב, בהפלגה הארוכה אל ביתם החדש. אבל בים הסוער של הימים הבאים, לא התאפשר להם לעלות לסיפון וכשהתבהר, הסתבר לה שהם הגיעו כבר לים התיכון ומסעם מתקרב לקיצו.
“איך הם יודעים מה הכיוון הנכון? איך הם לא הולכים לאיבוד?”, שאלה את המלצר המסור כשהגניב לה פרוסת עוגה בניגוד לנהלים. אבל הוא לא ידע להסביר לה ורק אמר שככה זה בטבע- כל אחד יודע את תפקידו.
“ועכשיו תאכלי בביסים קטנים, שלא תקיאי הכל שוב”- עמד עליה לפקח שהוראותיו מבוצעות היטב.
החיים ניראו לה פתאם מרתקים ומלאי הרפתקאות. בעלי פוטנציאל שנסתר ממנה עד כה. חיים גדולים, מרחבים, טעם המלח בשפתיה היה כחותם של הבטחה. והיא הייתה מוכנה לנסות, ככל יכולתה.

עוד מהבלוג של Hemda Gila

תצוגה מקדימה

הארכיברית

ענת לוין הוצאת אפיק 2015 211 עמודים המילים של ענת לוין מערסלות. אין לי הסבר לכך, בטח שלא מדעי. אבל תחושה אחת הלכה והתעצמה בתוכי במהלך קריאת הספר, תחושה האומרת שאם אפגוש אותה פתאם בקרן רחוב, אהיה חייבת אבל ממש חייבת לחבק...

רגע לחמישים- דברים שאני יכולה כבר להגיד בקול רם(חלק ג')

3. שינוי זה לא עובד. זה לא הולך. זה לא מצליח. אז מה עם השקעתי חודשים של תכנון, כוונה טובה והכנה. אז מה עם דיברתי עם כולם על זה, בעיקר על זה. ניסיתי לשווק. פניתי לאנשים. כתבתי מיילים, קיבלתי מיילים, עניתי על מיילים. מילאתי לי...

תצוגה מקדימה

רגע לחמישים- דברים שאני יכולה כבר להגיד בקול רם(חלק ו')

6. יתרונות זה לא הגיל שהביא אותי לכתוב את כל אלה, זה העיתוי שהפתיע מעט. הפעם הראשונה שמצבור החוויות שנידמה שטלטלו את חיי עד לרגע זה בלא הרבה אפשרויות תמרון או תכנון הורידו הילוך. כאילו שבפעם הראשונה מזה זמן רב כל כך, שנים,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה