הבלוג של Hemda Gila

hemdagila

סופרת, בעלת "בין הפסקאות- ספרים ועוד" חנות מקוונת

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מפברואר 2014

2. חשיפה
כשנולד לך ילד מיוחד, לרוב הסביבה הקרובה מהססת ומתגייסת. ניראות פיזית, התנהגותית, הכל מתקבל כחלק מהחבילה. כשנולד ילד רגיל(ברור שכולם מיוחדים על פי דרכם, בכל מיקרה) שמשתנה אל מול עיניים משתאות, את בבעיה. בעיה של ממש. כי הרי בטוח עשית לו משהו. הוא היה קסם, ראינו. הכל בסדר איתו. זו את שמחפשת. וככל שהעולם הפרטי הולך ומשתנה, העוינות גוברת. חוסר ההבנה. ואת מאמינה באבחונים, בלתת שם, כותרת, כדי לספק מענה. מי כמוך יודע, הרי זה עולמך המקצועי. אבל הגלים העכורים מגיעים אלייך גם משם, כי מצד אחד מה זה את לא מצליחה לבד ומצד שני כל מאבחן מומחה לתחום אחד בלבד ואין בו רצון או צורך להיפתח לאפשרות של שיתוף פעולה עם גורמים אחרים וכך הילד, שעולמו הולך ומתערפל, הולך ומצטמצם מוצא את עצמו נושא כל פעם כותרת אחרת, מרשם שונה וברור לך, ברור לך שזה לא זה. אבל מהו אותו זה?

וכולם כבר בטוחים שמשהו השתבש אצלך, רואה מה שאינו, מחפשת בכוח להרוס לו את החיים, מוכנים להעלים עין מהמוזרות שמתחילה לעטוף אותו, הרי הוא כל כך חכם, תמיד היה ואלמלא את. ואת שומעת את זה מאנשים מלומדים, מאנשים שגובים הרבה כסף כדי להטיח בך את המילים האלה, תעזבי אותו בשקט, וזה בדיוק מה שברור לך שאסור לקרות, את מזהה את הניצוץ הפנימי הולך ונשמט ממנו, הולך וכבה, מסתגר, משהו אחר פורץ ממנו, לא יפה שתחשבי על זה, בטח שלא תגידי בקול רם, החברות שלך גם ככה בוחרות לא לעמוד קרוב מדי כי אולי, בכל זאת יש משהו, ומה אם זה מדבק, איזו קללה או נגיף או משהו, אז למי תגידי, למי כבר תוכלי להגיד שראית פעם דבר כזה, מין אור זר שמרפרף לרגע, זדוני, מנותק, ראית כזה בדיוק, כן, בסרט ההוא, את לא תעזי להגיד, לא, את לא תוציאי דבר כזה מהפה שלך, תזהרי לך שמעת? מגרש השדים נפלט לך באופן לא רצוני וכבר המילים מתפזרות כרוח רעה, הופכות את הסלון, את השידה הגדולה, הספרייה העמוסה, ופתאם את מבחינה בענן האבק שעולה מתוך ההרס שלא המילים עושות בבית כבשלהן אלא הילד בעל המראה מלאכי בתלתליו הארוכים, הזהובים וקולות יגון בוקעים מגרונו.

הוא מסרב ללכת לבית הספר. מתכנס במיטתו. מסרב לדבר. ישן שעות ולא ישן ימים וכבר אי אפשר להסתתר מאחורי דלתות סגורות. אבל איך לא ראית את זה קודם? מתחיל גל האשמות חדש. למה לא אמרת שהמצב כזה? והוא בלתי ניתן ניתן לאבחון והוא בלתי ניתן לטיפול והוא בלתי ניתן אבל לא. הוא ניתן ועוד איך כי את מזהה, לעתים רחוקות יותר ויותר אמנם אבל עדיין שם, ניצוץ בקרקעית העין. הוא שם. את כבר לא מנסה לשכנע אף אחד. את נצמדת אליו כמו עלוקה בכל פעם שהניצוץ ניראה. דוחפת יד פנימה, עמוק ומתעקשת למשוך אותו חזרה. חול טובעני מנסה למשוך גם אותך פנימה אך לא את תוותרי. הילדים מנסים אותך, ניחוח כאוס קל פושט בבית אבל את חובשת את כובע האדמירל ומכריזה שהספינה הזאת תגיע אל חוף מבטחים, בכל מחיר. אין להם ברירה אלא לשתף פעולה. משהו בך מתחיל לשכנע אותם שאת צודקת. ובין ניסיון למרד אחד למשנהו הם נרתמים. כן, גם לריב איתו כי ככה זה משפחה. גם אם המחיר הוא התזות של קטשופ על התקרה. ולפעמים אלימות. ואת צוללת פנימה, להגן, בלי לבחור צד, רק לשמור על כולם. וכולך שריטות ומכות כחולות ושעות של הולדינג, ישיבה על הרצפה תוך חיבוק מצמית ומרגיע ולחשי מנטרה שמבטיחים שיהיה בסדר משאירות לך סימני מרצפות על התחת. ומזל שיש חתול ותמיד אפשר להאשים אותו. ואת מחליטה שאין מנוס, ועוזבת עבודה מסודרת וחינוכית, מוותר על אפשרות הקידום וההכנסה ואיש אינו מבין. כי איך תספרי להם שהתחנה היחידה שהובטחה לכם במסעכם היא אשפוז כפוי? ועכשיו לא הרגע לנטוש את הספינה. ונסיונות להתקבל למסגרת מצליחים חלקית, גם שם את מתקבלת בצינה, בחוסר אמון, בעוינות. אבל לא אכפת לך. זה בשבילו, את הבטחת לו והוא מתחיל להביט בך כמו פעם, הוא מאמין לך. כמו איש שחוזר ממסע ארוך, כמו אדם שמתעורר אחרי שנים רבות, מתבונן סביב ועדיין מתקשה. אבל הוא שם. וכולם רואים את זה פתאם. ורק את יודעת שהדרך עוד ארוכה ולא מוכנה לעצור לרגע. ובסביבתך לא מבינים את מעשייך בבית. מה זה הפינוק הזה, לעזוב עבודה מסודרת? ומסכן הוא, שצריך לפרנס לבד. וכמה עובד קשה. הוא בכלל לא רואה בית. מסכן. והעולם הולך ומצטמצם, הולך ומתרחק, גם בשבילך. כי איך תספרי על משהו מכל זה, תמסרי אותו לידי הרכילות השכונתית, לחכות לחסדי אחרים? ואת לא יכולה לקבוע יציאות מראש כי אי אפשר לדעת איזה מין יום יהיה, ואי אפשר להזמין כל אחד הביתה כי אי אפשר לדעת איזה מין יום יהיה, ואי אפשר להתחייב לכלום כי אי אפשר לדעת איזה מין יום יהיה ומה זה השטויות האלה, מתנשאת, התקלקלה זאתי. וכל מה שחשוב זה לשמר את הנורמליות לכאורה, להקפיד לעשות דברים ביחד, להכריח עם צריך, יציאות משותפות, נופש, אוהל, מבטיחה לילדים שאת משגיחה, שום התפרצות לא תפדח אותם בפומבי. עשר שנים.

השנה זה עשר שנים. וכמו בוסתן עקשן שעבר את מלוא איתני הטבע על בשרו ועמד בהם, הוא נותן עכשיו פירות. ילדים חזקים גידלתי. בזכות השנים האלה, חזקים ומסורים ולא חוששים מקושי ומאתגר. ומאמינים בתחושות בטן ודרך עצמאית. ומעריכים עבודה והשקעה. וכל אחד עבר את המסלול שלו, בלי לרחם ולדלג על שלבים של מרד ובעיטות לאוויר, כמו שצריך. לכל אחד מקום משלו וגם אם ניראה אחרת לפרקים, כל אחד מקבל לפי צרכיו המשתנים, בדיוק בזמן, כי יש מקום לכולם. בלי קיפוח. עשר שנים. ומאניה דיפרסיה אחת שלא קראה את הספר שעמד על שולחן הרופאים המאבחנים. ולא היה אכפת לה מכלום, רק חושפת שיניים וצוחקת בקול גדול. הפרוייקט של חיי. לא יסתיים לעולם, ברור, אבל כבר משתלב ומתפתח ומוביל ואני רק רשת בטחון, גדר תומכת. ועכשיו אני. ריקה. מרוקנת. נאלצת להמציא את עצמי מחדש יש מאין. מנסה להטעין את עצמי, תמיד הצלחתי כל כך יפה להרים את עצמי. 4 ספרי ילדים פרסמתי. אני כותבת בלי סוף. זה היה מפלט, מטען, תזכורת לעצמי. אבל עכשיו אני טסה נמוך, על אדי הדלק. רגע לחמישים. בטוח שיש שם התחלה חדשה. ואני גוררת את עצמי כל בוקר מחדש, פוקדת על עצמי לפעול, באוטומט, עד שאצליח להתניע. כותבת שירה. חזרתי לכתוב שירה השנה.

למה אני צריכה את זה, אני מתעוררת בבעתה בערב לפני. במה זה יועיל. למה זה חשוב. זה נכון. אך מצד שני, אם אני מתיימרת לצאת בהכרזות על כל אותם דברים שהגיל הנוכחי מאפשר לי להגיד בקול רם, כי זכיתי בכך ביושר, חשיפה נדרשת. בעיקר עכשיו, בסיומו של פרק אחד ובתקווה להתחלת פרק חדש.
תודה שקראתן.
20150710_173300

עוד מהבלוג של Hemda Gila

תצוגה מקדימה

הארכיברית

ענת לוין הוצאת אפיק 2015 211 עמודים המילים של ענת לוין מערסלות. אין לי הסבר לכך, בטח שלא מדעי. אבל תחושה אחת הלכה והתעצמה בתוכי במהלך קריאת הספר, תחושה האומרת שאם אפגוש אותה פתאם בקרן רחוב, אהיה חייבת אבל ממש חייבת לחבק...

רגע לחמישים- דברים שאני יכולה כבר להגיד בקול רם(חלק ג')

3. שינוי זה לא עובד. זה לא הולך. זה לא מצליח. אז מה עם השקעתי חודשים של תכנון, כוונה טובה והכנה. אז מה עם דיברתי עם כולם על זה, בעיקר על זה. ניסיתי לשווק. פניתי לאנשים. כתבתי מיילים, קיבלתי מיילים, עניתי על מיילים. מילאתי לי...

תצוגה מקדימה

רגע לחמישים- דברים שאני יכולה כבר להגיד בקול רם(חלק ו')

6. יתרונות זה לא הגיל שהביא אותי לכתוב את כל אלה, זה העיתוי שהפתיע מעט. הפעם הראשונה שמצבור החוויות שנידמה שטלטלו את חיי עד לרגע זה בלא הרבה אפשרויות תמרון או תכנון הורידו הילוך. כאילו שבפעם הראשונה מזה זמן רב כל כך, שנים,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה