הבלוג של Helen Shir

מחשבות באספמיה

אני מאמינה באחדות גוף ונפש, בחשיבה בוראת מציאות, בשינוי באמצעות מודעות. מטפלת ומנחה יחידים, זוגות וקבוצות בשבילי החיים. בין הכלים שלי: טיפולים אנרגטיים (רייקי, ביורגונומי,שטיפות ועוד), נומרולוגיה, טארוט וקלפים השלכתיים,... +עוד

אני מאמינה באחדות גוף ונפש, בחשיבה בוראת מציאות, בשינוי באמצעות מודעות. מטפלת ומנחה יחידים, זוגות וקבוצות בשבילי החיים. בין הכלים שלי: טיפולים אנרגטיים (רייקי, ביורגונומי,שטיפות ועוד), נומרולוגיה, טארוט וקלפים השלכתיים, גישור, יעוץ זוגי ועוד. גרה ברמת ישי, נשואה לפיני, אם לשלוש וסבתא לשישה. ועוד היד נטויה.

עדכונים:

פוסטים: 14

החל מספטמבר 2010

היה זה צחוקה של הגברת הזקנה, הדהויה ונטולת הנוכחות שישבה לצידי כל העת, מתכווצת, מתמעטת, שקופה… היא הבינה אותי ואת כעסי על עלבונה של שפתי האהובה. היא שמחה על התרסתי, היא ראתה את עליבותה של המשתמשת, היא תמכה בי במלחמתי, היא הגיבה בדיוק כפי שאני הייתי מגיבה. כן, היא.

23/09/2010

לעיתים אני מרגישה עם זה לא הוגנת ואפילו לא הגונה. אומרת לעצמי: “תני לבן האדם צ’אנס. קצת שרירותי להטביע עליו חותם ולהחליט מי הוא על פי התרשמותך הראשונית. לא הוגן. ובכלל, אולי את מפרשת את הופעתו החיצונית בדרך מאוד משוחדת ולא הוגנת? תני לו הזדמנות.” כן, אני משוחחת עם עצמי לא מעט. באכזריות קטלנית. אבל. אני מאוד אוהבת את כישרוני להכיר ולזהות בני אדם בטביעת עין בלבד. למעשה, אני כמעט גאה בכך…. לא. לא כמעט. גאה בכך. אני גם מאוד מאמינה בנטייתי להיות אובייקטיבית. אני בטוחה שאני כזאת ולכן, אני נותנת הזדמנות נוספת לאיש. לאישה. זורמת…. אז מה לעשות ולא חולף זמן רב ומתברר שלא טעיתי? בכנות, מה לעשות? יש לי את זה. זה הזמן לאהוב את עצמי קצת יותר מתמיד. כלומר: לטפוח על כתפיי שחוחות – הביקורת. לנפח את האגו הדווי שלי.

שכן, משעשיתי זאת, הוכחתי את עצמי – לעצמי בשתי יכולות: באחת הבאתי ראיה חותכת שאני מאפשרת לאדם להיות חף מתדמית עד שיוכח שיש לו אחת…. ובשניה: טביעת העין שלי אינה מוטלת בספק. היא איתנה ומוצקה כסלע….

או. קיי. תאמרו. קיבלנו בהכנעה את תכונותיך המדהימות. מה זה קשור למה שברצונך לספר היום? אולי תנסי להיזכר במוטיב קוצר הרוח של המאזין לסיפור?

רגע. כן. זה קשור. זה קשור איכשהו גם לציפורן חודרנית בכף רגל שמאל. כן, בבוהן. מכירים את זה? לא. לא את הבוהן. את הכאב הנורא הזה ההופך אותך לנכה הנושא כאבו כלוא בתוך נעל או גלוי בתוך סנדל רופף? זאת, כדי שלא ללחוץ עליה, על הציפורן, וכדי שכל אחד יוכל להיתקל בה בשוגג, כמובן, או לדרוך בדיוק באותו המקום?

בעצם, אין זה כל כך חשוב אם אתם מכירים את הציפורן החודרנית הזדונית הזאת. די בכך שאני מכירה אותה. היכרות קרובה עד להכאיב. מאוד להכאיב.

אך, כפי שביתי הקטנה נהגה לומר בתרגיל כפל קשה מנשוא:” נעזוב את זה!”. כלומר. הייתי עוזבת את זה אילו היתה היא מניחה לי או אילמלא היה לציפורן קשר לסיפור. לסיפור שאני רוצה לספר עכשיו.

הכיצד?

בגללה או בעטייה, וודאי שלא בזכותה, מצאתי את עצמי יושבת שם. באולם גדול אליו דידיתי לאיטי בקבקב מאוד נוח אך מאוד לא אלגנטי. בתוכו היתה ציפורני הדואבת. אולם גדול שמשום מה ספסליו סדורים זה מול זה וזה לגבו של זה. ספסלי עץ חומים וקשים ההופכים את ישבנך תוך זמן קצר לחלק בלתי נפרד מנוקשותם ומוסיפים דווי למכאוב איתו הגעת. ספסלים שאינם מאפשרים לך לשכוח למה ולשם מה אתה שם… כלומר: כבר עברת את רישומי המשרד, מיהרת להציץ אל הרשימה שתלויה ליד דלת הרופא. מצאת את שמך כתוב באותיות אפורות – דהויות ולצידו שעת קבלתך לאדון עולם אשר בקודש הקודשים. אחר כך קראת בעיון את השלט שעל הקיר המודיע לך בחביבות תקיפה שהשעה הנקובה לצד שמך היא בגדר הצעה בלבד ולכן עליך להיות מוכן לכל ולגייס את סבלנותך כי רבה. בסופו של דבר – הן תיכנס. זכור: אתה רק חולה המאפשר לעושי הניסים להראות את נפלאותיהם. דע מקומך!

אתה ממקם את עצמך על אחד הספסלים. מנסה למצוא עניין בסודוקו ובספר שהבאת עמך, למוד ניסיון – חדרי – המתנה הנך. אתה ממתין. מנסה להתרכז אך מרים ראשך מידי פעם  כשדלת הקסמים נפתחת ומישהו נפלט החוצה בעוד אחד אחר, אחוז אמוק, דוהר פנימה: שמישהו רק יעז לעצור בעדו או לשאול לשמו ולשעה אליה הוזמן!!!

מידי פעם נשמע קול קורא מתוך החדר המכריז על שמו של בר המזל הבא, זה שסאת המתנתו נגדשה כבר. לפעמים אתה אפילו חוזה בזיו פני הקול כשהוא יוצא החוצה מחדרו, בהליכה מהירה נכנס לחדר האחות או רץ למשרד, אינו מביט ימינה ושמאלה, לצאן מרעיתו. דבק במטרתו וממוקד בה: לסיים מהר ומוקדם את ירידתו לעם….

יציאתו מעוררת את דאגתך: האם ישוב? ואם כן – מתי?

הוא שב. מתישהו.

אתה חוזר לסודוקו. אין לך ממש יכולת להתרכז. המחיקות הולכות ומתרבות ואתה שוקל אם להתחילו מחדש. ברור שאין לך כל סיכוי לאסוף את תעצומות נפשך ולהתחילו מחדש. אתה מקפל את החוברת או העיתון ומחכה. וכי מה עוד תוכל לעשות?

מבלי משים עיניך מתחילות לשוטט בחדר. אל הקירות, הכרזות, אל אורות הפלואורסצנט הקרירים, אל הפרצופים ואל הגופים המחוברים אליהם. מסתכל באחיך החלכאים והנדכאים ומתרשם. ישנם אלה המעוררים בך עניין. בהם תביט יותר. תעמיק לחקור אך תמהר להסיט מבטך לכשישיבו לך מבט. אחרים מעוררים בך תחושה של:” לא במחיצתי”. יש ההופכים אותך למשפץ הדור ולמתקן עולם. השאר סתם הופכים במהירות לשקופים.

גם בך מסתכלים מדי פעם ואתה תוהה: מה הם רואים? איך הם רואים אותי? כאילו רק לך מותר לבהות ולנתח…

מגדילים עשות הקולות. כי כן – גם קולות מגיעים אליך. קולות שיחה דמומים, צלצולי טלפון סללורי שבעליו משוכנע שאין כצליל זה להגדירו, מצמוצי שפתיים של אוכלי הכריך והפרי ושל שואבי הקפה. נחרות קלות של העייפים המיואשים, שיחות טלפון שנועדו לאוזניך וכאלה שלא…קולות גן עדן האבוד.

מה כל זה קשור לפתיחה? קשור גם קשור. אני מספרת סיפור. לא? סבלנות!

הסתכלת בסובבים אותך, שמעת שברי שיחות, פסקת דינך לגבי מה – מי הם. הבטת בחלקם מלמעלה. הרשית לעצמך להחמיא לעצמך שאתה שונה. נראה ומתנהג אחרת. לבסוף – עייפת.

חזרת לסודוקו. אך הדאגה מכרסמת בך. ממש. כולם נכנסים ויוצאים גם כאלה שהגיעו אחריך, ואתה עדיין כאן.

וכיצד תדע שהנכנס הוא אכן בעל השם הכתוב? מי בודק?

ואיך תוכל להוכיח שהחולה הזה הינו בעצם איש שלומו וידידו מילדות של פקיד הקבלה?

אולי אם תשב קרוב לדלת תוכל להשגיח על מעשי הרמייה מקרוב…..

אתה אוסף את המעיל, התיק, המטריה, הספר והעיתון. מחזיק את העט בין שיניך וממהר להתיישב על הספסל הקרוב ביותר לדלת והצופה אליה. בדיוק התפנה בו מקום.

זהו. אתה יושב. זהו ביתך החדש. מניח חפציך ומסדר אותם לצידך. סידרם צריך להיות כזה שברגע שייקרא שמך תוכל לאספם באחת, בלי להפיל דבר ולזנק אל הדלת לפני שמאין – דהו בלתי מזוהה יתפרץ אליה קודם.

סודוקו – לא.

לצדך יושבת אישה. עכשיו, משהתמקמת, אתה יכול להתבונן בה. לבושה בפשטות המעידה על צניעות או מחסור או שניהם יחד. תוהה אם היא למעלה מבת שבעים או רק נראית כך. פניה חרושי קמטים ונטולי הבעה. מבטה בוהה בקירות. ידיה מונחות בחיקה. זקנות וידועות עמל. אינה עושה דבר. לבד. מי היא? מי היתה? אולי היא עובדת מפעל בפנסיה או קופאית לשעבר אולי בכלל עולה חדשה זרה, עקורה ומבולבלת….

“סליחה” אתה פונה אליה ושואל. ” יש לך מושג מי נכנס עכשיו?” היא מנידה בראשה לאות שלילה ואומרת בחצי קול: “לא”.

“תודה” אתה אומר. היא שוב מתכנסת לתוך עצמה. שקועה בשרעפיה.

אה, טרם סיפרתי לכם אך קודם נכנסו לאולם אישה מבוגרת ובחור צעיר. אני מגלה עניין ובוחנת: אישה גדולה, לבושה שחורים זרוקים, מעיל גדול שידע ימים נקיים יותר, שיער סרבן המתפרץ לכל עבר, מכנסיים מרובבים שהיו שחורים בנעוריהם ותיק שחור גדול הכורע תחת משאו. הבחור – סתם בחור נחמד. נראה מבוגר מכדי להיות בנה וצעיר מכדי להיות בן זוגה. נחמד. כבר אמרתי נטול אישיות.?

יושבים ומשוחחים בקול רם. הנושא מרתק את שניהם: הטלפון הסללורי של הגברת, מאפייניו, תכונותיו הבולטות אופן השימוש בו וצלילו המופלא. השיחה ערנית ומלווה בפרצי צחוק ותזוזות גוף. היא יוצאת. שקט. חוזרת עם ספל קפה בידה והשקט הקצר שוב מופר.

אני מתבוננת בהם מידי פעם. לא. לא במבט אוהד מאוד. מקווה שייקלט ויובן. מקווה לקצת שקט. הוא לא.

האישה לצידי לא נעה ולא זעה. מכונסת בתוך עצמה. כאילו לא שומעת. כאילו נמצאת במחוזות רחוקים בגוף ובנפש. אף שריר בפניה לא זז ואתה תוהה אם היא מבינה או חשה משהו בכלל. אם היא לא בתרדמת…

לפתע, האישה בשחור ניצבת לפנינו. מתי צצה? מקרוב היא עוד יותר גדולה ושחורה. עוד יותר פרועה ועוד יותר קולנית.

” איך יודעים מי נכנס לרופא?” היא שואלת. אותי או אותה.

” יש רשימה ליד דלת הרופא”. אני אומרת.

היא מביטה בי כאילו אני קשת הבנה או מתנשאת ושואלת שוב: “כן, אך איך יודעים שתורך עכשיו?”. היא לא שואלת אם הצלחתי לרדת לסוף דעתה אך נראית קצת חסרת סבלנות.

” הרופא קורא לחולים בשמם ומזמינם פנימה”. אני אומרת.

מי אם לא אני? שכנתי שקועה בעולמה.

” הוא כאילו קורא בשם?” שואלת האישה בגיל הבגרות בסלנג נעורים מעורר צמרמורת.

” לא “כאילו”, אני לא יכולה להתאפק ” הוא באמת קורא”….

היא מביטה בי והולכת. לא אומרת תודה, אפילו…

ואז…

מצידי הימני עולה פרץ צחוק מתגלגל, נהנה, משובב נפש, שמח, מרוצה, משתף פעולה….

היה זה צחוקה של הגברת הזקנה, הדהויה ונטולת הנוכחות שישבה לצידי כל העת, מתכווצת, מתמעטת, שקופה… היא הבינה אותי ואת כעסי על עלבונה של שפתי האהובה. היא שמחה על התרסתי, היא ראתה את עליבותה של המשתמשת, היא תמכה בי במלחמתי, היא הגיבה בדיוק כפי שאני הייתי מגיבה. כן, היא.

אז מה אמרתי לכם בקשר לכושר ההבחנה שלי? לטביעת העין שלי? ליכולתי לקלוט אנשים ממבט ראשון?

כן. אמרתי. זה בדיוק מה שאמרתי.

ואני עומדת מאחורי כל מילה.

זהו רק היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל….

עוד מהבלוג של Helen Shir

סגריר

סגריר שכבתי במיטתי, מכורבלת. ברכי אסופות אל בטני, כף יד שמאל מונחת מתחת לכרית הקרה, מתחת לראשי. עטופה בשמיכה חמה, זאת ששמורה לעונת המעבר, לא הגדולה הכבדה. עוד אמש התכסיתי בשמיכת קיץ קלה וחשבתי שדי לי בה, אחר כך שנתי נדדה כל...

תגובות

פורסם לפני 9 years

גלגולו של חדר מאת הלן שיר

פרק א' היה זה חדר בקומה השנייה של בית דו משפחתי. לא חדר בודד היה. לחדר היו חברים. כלומר, כולם היו חבריו, כל חדרי הבית. הם נשאו אליו עיניים כלות, מעריצות ואוהבות, והוא השיב להם אהבה שאין בה התנשאות. אך את תשוקתו ונאמנותו שמר...

תגובות

פורסם לפני 9 years

שלום עולם!

שלום, ברוכים הבאים לבלוגים של סלונה. שיהיה הרבה בהצלחה, ויש לנו גם כמה טיפים בעמוד הראשי של הבלוגים (הקישור הכי שמאלי בסרגל הניווט)....

תגובות

פורסם לפני 10 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה