חיבוק

 

don juan

אפרים אהב נשים. את כל הנשים. נשים גבוהות, נמוכות, שמנות, רזות, בלונדיניות וברונטיות. את כולן אהב. אהב להביט בהן, ללטף במבט וביד רועדת. אהב להצמידן לחזהו בחיבוק עז ואם מסתייע, גם לגנוב ליטוף קטן בישבן.

 כשהיה צעיר, היה מסרק את הבלורית, מבליט שרירים ויוצא עם חבריו ל"ציד" על שפת הים. אף פעם לא חזר הביתה לבד. בכל שבוע היתה עולה לדירתו חתיכה אחרת. ואפרים, לא פחות חשוב – היה קם בבוקר כדי לספר.   לאט לאט התחילו חבריו להקים משפחות. ליוסי כבר נולד ילד שני ואשתו של בני בהיריון. "אפרים, מה אתך?" שאלו. "מתי תתמסד גם אתה?". ואפרים היה מחייך ועונה: "לעולם לא!" אני לא גבר של אישה אחת.

השנים חלפו, הנשים התחלפו, ואפרים היה עדיין מאושר ומחבק את כולן. את החברים כבר לא פגש ורק שמע שמועות על נכדים ומאוחר  יותר אפילו על נינים.

הבלורית כבר נשרה מזמן והשרירים גם הם כבר לא משהו אבל אפרים עדיין אוהב את כל הנשים, אלא שעכשיו הרבה יותר קשה להשיגן.

בכל בוקר, כשהוא פותח את העיתון, הוא בוחן את מודעות האבל. פעם בשבוע בוחר מודעה שנראית לו מתאימה. כשהמשפחה המתאבלת, כוללת אלמנה, ילדים, ולפעמים נכדים, הוא יוצא מהבית, קונה זר פרחים ומתייצב בשער בית העלמין. עומד מרחוק ומצטרף למסע ההלוויה עד לאחר כיסוי הקבר. אז ניגש, מניח את זר הפרחים ומתקרב אל האלמנה שמקבלת את המלווים חמושה במשקפי שמש. הוא מרחיב את חזהו ומביט בה בעיניים מצועפות. "בטרם עת", הו אומר, "בטרם עת". מקיף את האלמנה בזרועותיו ומחבק אותה בכל כוחו. ולפעמים, רק לפעמים, הוא מצליח גם לגנוב ליטוף קטן בישבן.

 

מה שכולם רואים (או שלא)
שמי דפנה פילובסקי. יצאתי לפנסיה לפני כמה שנים ומה כבר אפשר לעשות בפנסיה? להתנדב, ללמוד, לטייל בארץ ובעולם, לצייר... וזהו? אז זהו שלא. אפשר גם להסתובב ברחובות ולכתוב על מה שכולם רואים (או שלא)