שפע ברכות ליום הולדתך. אהובתי!

מעריץ את החוכמה שלך, מריע לתאוות החיים שלך, נעמד דום נוכח כושר ההישרדות שלך, חולה על איך שאת נראית, וקרוע על השובבות הזאת שלך. אני פשוט אוהב אותך. מדינת ישראל.

בחורה עם מחשב נייד

5 ביוני 1967.הזיכרון הראשון של חיי

גרנו ליד בסיס חיל אויר. בדרום הארץ. הייתי ממש גוזל.

עמדתי על המדרכה ליד הבית. ראשי מורם אל על. רעש מחריש אוזניים עטף את כולי. עשרות מטוסי קרב ממריאים אל על, וחולפים על פני.

בעוד אני נפעם כולי נוכח המטס המרשים שמעליי, וללא כל הכנה, החלה אזעקת אמת, עולה ויורדת.

אמא רצה אליי. לקחה את ידי בידה, והחלה לרוץ לכיוון הבית. אני זוכר היטב כי במקום לעלות הביתה, ירדנו לחדר הזה, שאנחנו מאחסנים בו את האופניים. ושם נישארנו.

שישה ימים לאחר מכן, אמא הסבירה לי שניצחנו. את כולם. בשישה ימים. את כל אוייבינו שמקיפים אותנו, ומאיימים להשמידנו.

נתקפתי גאווה. זאת הפעם הראשונה שהבנתי מי את. איזה מזל נפל בחלקי.

6 באוקטובר 1973. ערב כיפור

אבא שלי. הגיבור שלי. ארז תיק. לבש מדים. ונסע. הוא חזר אחרי 4 חודשים. תשוש, עצוב, חיוור.

היה קשה כל כך, בלתי אפשרי. אבל הוא שרד. הוא חזר מן התופת.

אנחנו ישבנו רוב הזמן הזה במקלט. החזקתי לך אצבעות, וביקשתי שתשמרי על אבא, וחיבקתי אותך.

כולנו חיבקנו אותך.

רק בדיעבד. הבנתי אני, הבנו כולנו, כמה דרמטי היה המצב. כמה קרובים היינו להפסיד אותך.

אבל שוב הראית לכולנו

שאין, אין עליך.

4 ביולי 1976, העולם כולו הריע

מי היה מאמין, איזו הפתעה. איזו גבורה, נחישות, פיקחות, אומץ לב. הצדעתי לך.

הצדעתי לך אז, ומצדיע לך היום.

שלחת את גיבורי ישראל, יוני נתניהו בראשם, לחלץ את בנייך שנישבו ונילקחו לאנטבה.

ישבנו אני וכל בנייך. רתוקים למסך המרצד, עם דמעות בעיניים, וגרון חנוק, נוכח התמונות המרגשות מאין כמוהן.

הגיבורים והחטופים, יורדים ממטוסי ההרקולס, לזרועותייך.

9 במאי 2011, את בת 63, ואת מהממת

הכינרת, המכתש הקטן, נהר הירדן, פארק הירקון, החרמון, הצימרים בעמוקה, ושדרות רוטשילד בתל אביב.

מכבי תל אביב בכדורסל, הפועל תל אביב בכדורגל, שמעון פרס בירושלים, ובר רפאלי ב 35 אלף רגל גובה בדרך לפסגה הבאה.

תשמרי על עצמך, מדינת ישראל.

ותשמרי גם עלינו.

מזל טוב.