הבלוג של חיה גולן

רגעים ששווה לצלם

פוטותרפיסטית - מאמנת, מנחת קבוצות ומרצה, משלבת צילום בכל מה שאני עושה, אישית ומקצועית. אחרי שנים רבות בהיי-טק כמהנדסת תוכנה הגעתי, כמו רבים מחברי, לתחום ההתפתחות האישית. יש משהו בעבודה של שנים מול מסכים תוך הפעלת הצד הלוגי... +עוד

פוטותרפיסטית - מאמנת, מנחת קבוצות ומרצה, משלבת צילום בכל מה שאני עושה, אישית ומקצועית. אחרי שנים רבות בהיי-טק כמהנדסת תוכנה הגעתי, כמו רבים מחברי, לתחום ההתפתחות האישית. יש משהו בעבודה של שנים מול מסכים תוך הפעלת הצד הלוגי של המח שגורם לחוסר איזון מהותי. כזה שדורש עבודה על הצד הרגשי. עכשיו הזמן מבחינתי לאזן בין הדברים - לעבוד עם אנשים על הצד הריגשי שלהם תוך שימוש בטכנולוגיה הכל כך זמינה - המצלמה הדיגיטלית של הטלפון החכם ! הצילום הוא שפה של רגש ומאפשר ריפוי עמוק לכל אחד.

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מפברואר 2019

יצאתי למדבר לדייק ולתייג את החלום שלי, את החזון להפוך מושגים וטכניקות מעולם הצילום – לכלי עבודה נגישים, מודרניים, עכשויים ודיגיטליים, שכל מי שמקצועו קשור בהדרכת אנשים יוכל להיעזר בהם. מאמנים, עובדים סוציאליים, מורים ומדריכי נוער.

01/04/2019

חמושה במוצ’ילה של הסטודנטית, שק”ש, שמיכת פליז וטלפון סלולרי יצאתי למדבר.

כנס “אתגר במדבר” של עמותת דרך לוטן עסק השנה בעכבות ועקבות. בדיוק הנושאים שמעסיקים אותי אישית ומקצועית, כמו גם את המתאמנים ומשתתפי הסדנאות שלי. מעבר להתרגשות שלי מהמפגש עם אנשי השטח הגעתי עם “שיעורי בית” חלומיים: לדייק את החלום המקצועי שלי, להגדיר אותו, להפוך אותו למילים ממוקדות מטרה. והמטרה – זה האדם שאליו יופנה המסר. אותו אחד שיוכל לעזור לי להגשים אותו.

מנסע להנבטת חלומותליקום יש דרכים יצירתיות לשלוח מסרים (צילום: חיה גולן)

המנסע (מיני-מסע) שנרשמתי אליו (עקבות בצילום, כמובן) לא יצא אל הפועל. במקומו הצטרפתי למנסע להנבטת חלומות.

24 שעות  מהן, כך ברור לי, אני יוצאת עם חלום מנוסח, מדוייק, מגובש ומצולם היטב כך שכל מה שאצטרך לעשות כשאני מתיישבת שוב ליד המחשב – זה העתק הדבק מילים מהמח ותמונות מהמצלמה לתוך תוכנת עריכת הפוסט. וזהו.

איכשהו, זה לא התפתח בדיוק ככה

בהיותי טיפוס ידידותי, מתחשב ומנומס, הודעתי בתחילת המסלול שאני מצלמת ומתעדת ושאלתי אם זה בסדר מבחינת המדריכות והקבוצה. אחת המשתתפות אמרה “לא !”

פשוט כך. “לא!”

אהההההה, אוקי, באסה לך, לא יהיו לך תמונות מהתהליך, חשבתי בלב – והתבאסתי בעצמי.  ואז נשמתי עמוקות, הזכרתי לעצמי שליקום יש דרכים יצירתיות לעזור לי והתמסרתי להליכה שקטה בנחל צין, שקועה במחשבותי, מאפשרת לגוף להיזכר מה זה אומר ללכת עם תרמיל כבד על הגב.

תרמילים על הגבהליכה שתוקה (צילום: חיה גולן)

עיניים עצומות לרווחה

במקטע השני של ההליכה התבקשנו ללכת אחרת מתמיד, אחרים מתמיד, בשונה מהרגיל. להעז לעשות מה שאנחנו אף פעם לא עושים.

עצמתי לרגע עיני, מחפשת את התשובה בפנים – איך אני תמיד? מה זה אומר לי ‘אחרת’? הרי כבר עברתי במסע ההתפתחות שלי בשנים האחרונות מהשוליים המוצלים אל מרכז הדרך, מעזה ללכת נראית ובאור. אז שוב לעשות את זה? זה הרגיש לי כמו בריחה לאזור הנוחות. המודעות שלי עברה לעפעפיים הסגורים המבקשים להיפתח וניסיתי ללכת כמה צעדים ככה, בלי לפקוח אותן. זה ממש ‘אחרת’ מבחינתי.

אני, שחווה את העולם בפריימים, שעסוקה בזום אין-זום אאוט בין אם יש לי מצלמה ביד ובין אם לא, חייבת להיות כל הזמן פקוחת עיניים. חשוב לי לראות. לראות את הפרטים, לראות את התמונה הרחבה יותר, לראות מקרוב ומרחוק, לראות מגבוה ומנמוך, ישר והפוך. העיקר להתבונן ולא לפספס.

אז המשכתי ללכת בעיניים עצומות. מדי פעם הצצתי לבדוק שאני בסדר ושוב עצמתי עיניים. והתחלתי לספור. 5 צעדים עצומים. הצצה. 10 צעדים. הצצה. 20 צעדים. הצצה. נפילה. בהלה. להפסיק? זה מספיק? הטלפון הסלולרי בכיס מרגיש כבד. מרגיש נטוש. מרגיש נבגד. אני עוצמת עיניים וממשיכה לספור צעדים. 70. פוקחת עיני לרווחה ורואה עולם חדש מולי.

עננים על הרים

 מצוק הצינים וענן (צילום: חיה גולן)

שבעים צעדים בעיניים עצומות במדבר בצעדים רגילים. זה לא מאד רחוק וזה לא לוקח הרבה זמן. אבל התחושה הפנימית, החווייה, התובנות והמסקנות – הן מבחינתי שער לעולם חדש לגמרי.

עולם שבו אני יכולה ללכת לבד ולא ליפול, עולם שבו אני יכולה להיות קשובה לחושים אחרים ולתת להם את ההובלה, עולם שבו אני בטוחה בצעדי  גם בלי להיות מובלת או נתמכת, עולם שבו הראיה הפנימית חשובה לא פחות מהעיניים החיצוניות.

זו חוויה פורצת דרך וגם מפחידה

כי אם אני יכולה לבד – למי חיכיתי עד עכשיו?

אם זה כל כך פשוט – למה לא עשיתי את זה קודם?

ואם הבפנים יותר חשוב מהבחוץ – מה זה אומר לגבי החלומות שלי?

סימני דרךסימני דרך (צילום: חיה גולן)

התשובות הגיעו בהמשך המסע והכנס. ברכות ובעדינות כל חלק בקומפוזיציה מצא את מקומו, סימני הדרך לא הפסיקו להגיע.

הסיפור שמאחורי הסיפור

בסופו של דבר, כל אירוע בחיינו משאיר בנו עקבות. חלק מהאירועים הללו גורמים לעכבות, המנעויות, פחדים ומעצורים.

עבודה עם אנשים מהותה, עבורי, לגלות את העקבות ואת הסיפור שהן מספרות. הסיפור החיצוני והסיפור הפנימי.

כשמזהים את העכבות ניתן באמצעות שינוי הסיפור להותיר עקבות חדשות. טובות.

זה מה שאני עושה בעזרת המצלמה עם עצמי ועם כל מי שעובר איתי מסע או תהליך ואת זה אני מחוייבת להעביר הלאה.

שפת הצילום היא שפה של רגש. בחזוני כל מאמן, כל מורה, כל מדריך נוער וכל עובד סוציאלי לומד את שפת הצילום ככלי שבאמצעותו כל מי שהוא מלווה יכול לספר בצילום את סיפור חייו, לגלות את עכבותיו, לעקוב אחרי חלומו ולהשאיר עקבות טובות.

אם תוכלו להשאיר פה סימני דרך כדי שאגיע- תבורכו.

אני רוצה להגיע למנהלי מכללות לאימון, ארגונים המכשירים מדריכי נוער, קורסים והשתלמויות למורים או כל מוסד או איש אחר שיכול להיעזר בי.

בתודה ובברכת הדרך הטובה

עוד מהבלוג של חיה גולן

תצוגה מקדימה

הרגע הזה, שבו הבנתי

הצילום תמיד היה שם. רק עכשיו אני מבינה שהיסודות עמוקים משחשבתי. אבא היה הצלם המשפחתי והמתעד. כמו לכולם, היתה לו מצלמה אוטומטית. לא משהו משוכלל מידי, כזה שקל לסחוב לכל הטיולים בשבתות. את סרט הצילום המצולם (36 תמונות...

תגובות

פורסם לפני 4 months
תצוגה מקדימה

השם האמיתי שלי זה אווה גרדנר. אווה דוט סטוריס

היום אני כבר בסדר עם זה. עם השם היכנעי, הדודתי, שלא פשוט לגדול איתו בשנות השישים בישראל בין הדליתיות, הסיגליות והתמריות. בשלב בו עמדתי על דעתי והתחלתי לחקור בו ובמקורותיו הגיעו כמה תשובות. קודם כל, אני חיה כי זה השם...

תצוגה מקדימה

קליק! וטעם גן עדן בפה

אם יש משפט אחד שמכיל בתוכו את כל התורה כולה שלמדנו בסדנת הצילום המתוק עם ירון בן-חורין - זה המשפט הזה של אנסל אדאמס, אותו ציטט ירון בתחילת הסדנה. "אני לא לוקח תמונות. אני...

תגובות

פורסם לפני 2 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה