הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מספטמבר 2012

על תאורית הכפות, אוסף הכפיות הפרטי שלי ועל ניהול משק אנרגיה- ברשומה שרוקנה את מלאי הכפיות הפרטי שלי להיום, וכנראה שגם למחר

20/01/2019

שבועיים זה נצח.
בעיקר כשיש לך בלוג תינוק שמנסה להתבסס על שתי רגליים ולהישאר בתודעה.
זה לא שחסר לי חומר לרשומות, אם כבר- ההפך. בראש ובכל אפליקציית-תוכנת-מחברת פתקים שהיא יש כמה וכמה התחלות, משפטים חצי מנוסחים, חלקי מחשבות.

אבל לחיים יש תכנית משל עצמם, ואת השבועיים  וחצי האחרונים העברתי על הספה, בקושי נוגעת במחשב, לא מצליחה לדבר יותר ממשפט שלם אחד או לגבש מחשבה רהוטה אחת.
כן כן, עם כל החיסונים, ותרופות הסבתא והניסיונות להתחמק- השפעת תפסה אותי היטב.
האמת היא שזו השפעת  ”האמיתית” הראשונה שלי מזה כמה שנים, והיא הייתה נאמנה לכל השמועות עלייה, הגבילה תנועה, כאבה, השתעלה ונזלה ממני את כל הכוחות שלא היו לי, וכמו הסופה שבחוץ כך גם השפעת שלי- באה, הרעישה, עשתה המון רעש ו.. נעלמה.
וכמו הסופה שבחוץ אני נשארת עם הנזקים של אחרי- בפיברו ותת”כ הבעיה הכי קשה היא ניהול משק אנרגיה ,בעיקר מילוי המאגרים לאחר שהתרוקנו.

מה זה משק אנרגיה?
כמעט כל חולה כרוני מכיר כבר את “תאוריית הכפות“, מונח שטבעה אי שם לפני שנים אישה חזקה במיוחד , קריסטין מיסרנדינו שמה.

מספיק להתחיל להקליד בגוגל את הצירוף “תאורית הכ-” כדי לקבל אינספור קישורים והסברים על התאוריה הזו שמנסה להסביר ל”אנשים בריאים” מהו משק אנרגיה, כמה קשה לנהל אותו כשהגוף לא יודע לאגור ולחלק נכון את מה שהכי נחוץ לו, איך מה שנראה כפעולה אחת בעצם מורכב מאינספור פעולות שכל אחת מהן דורשת את האנרגיה-הכף- הייעודית לה.

אצל חולים כרוניים זה הפך שפה שלמה, ומספיק לנו רק לומר “נגמרו לי הכפיות” כדי להסביר מערך שלם של קשיים, ימים שלמים של התמודדות.

אז איך עושים את זה? איך מנהלים משק אנרגיה חולה, שמתרוקן מהר מידי ולא מתמלא מהר מספיק אם בכלל?

זו עבודה בפני עצמה, וזה אחד הדברים הראשונים שאני מנסה ללמד כל אדם שפונה אליי להכוונה או קבלת עזרה ראשנה בהתמודדות עם מצב חדש של חולי.

הדבר הראשון הוא להבין ולהעריך את הכוחות החדשים שלנו, ולעיתים – את העדרם.
זה ללמוד את ערכה של כל פעולה, החל מלהתיישב במיטה אחרי שנת לילה, המשך בלהגיע לאמבטיה לצחצח שיניים, וכן הלאה.
עד שתגיע שעת היציאה מהבית, אם הצלחתם- חצי ממשק האנרגיה שלכם עלול כבר להתרוקן בחלק מהימים.

וכך זה ממשיך מכאן והלאה, לדעת להעריך את הפעולות הקבועות והיום יומיות וגם את הפעולות הגדולות יותר.

זה לדעת לפרק את החיים לחלקים קטנים ככל האפשר.

זה לא לומר “היום אני מנקה את הבית”.
זה לשבת וללמוד ממה מורכב ניקיון הבית ולחלק אותו לחלקים שלא ירוקנו אתכם לגמרי.
יום אחד לטאטא, יום אחר להפעלת מכונה ולקיפול כביסה.
להקצות משאבים להקלה על מטלות יומיומיות- ללמוד לבשל ולשטוף כלים בישיבה למשל.
ואם אי אפשר לחלק לימים? אז לחלק *את הימים עצמם*-
כשהייתי באשפוז יום שיקום כאב למדתי על עצמי שאני מעולה בללמד אנשים את התאוריה אבל ממש גרועה בליישם אותה בעצמי.
המרפאה בעיסוק שעבדה איתי על הנושא נתנה לי ערמת דפים מחולקים למשבצות, כל דף משבצות היה יום.
התבקשתי להכניס לכל משבצת מטלה, ולהקפיד שאחת לשתיים או שלוש משבצות אני מכניסה “הפסקה”.
זה היה החלק הקל.
החלק הקשה היה ליישם את זה, ונשלחתי הביתה ממש לעשות שיעורים.

זה לקח זמן אבל למדתי . למדתי להכריח את עצמי לשבת עם כוס מים בין כל מטלה או שתים, ועוד יותר –למדתי להתעקש עם עצמי לא לקום לפני שהכוס ריקה כי חשבתי שאני מסוגלת.

כבר לפני תשע שנים, בחיים אחרים לחלוטין של מישהי שאני לא תמיד בטוחה שהיא אני , כתבתי על ניהול משק אנרגיה.
Photo by Tiko Giorgadze on Unsplash 2

התחלתי את הרשומה בציטוט של אימי:
“כי אני לא מסתכלת על המחיר בהתחלה, אני מחכה לסוף, ורק אז בודקת”.

הרשומה ממנה אני מצטטת נכתבה גם היא בחלקים, בעודי מסבירה על ההערכות שלי לנסיעה לחגיגות העצמאות בתקופה בה כל יציאה מהבית הייתה כרוכה בתאום לוגיסטי אדיר עם אנשים רבים , הערכות לשנת לילה, מבצע צבאי שלם.

וכמו בכל מבצע, היה חשוב לדייק את התקציב היטב, וזה כלל הערכה של כמה זמן אני זקוקה להתאוששות מנסיעה ברכבת עם הכס”ג, כמה קשה יהיה לי להתעורר ולהתחיל להניע את הימים שלי מחוץ לבית ואיפה אני יכולה למצוא עמדות הטענה למצברים המתרוקנים.

באותה השיחה עם אמא שלי, כך אני מבינה היום- גולמה בעצם צורת התמודדות אחרת, שונה משלי, באשר לניהול משק האנרגיה.
הרצון להמשיך להתנהל כמו לפני פרוץ המחלה, לעשות את מה שצריך *ברגע זה*, בלי להבין או להסביר שזה לא ראלי.
לא בריא.
ההתנהלות שמביאה חולים רבים לקריסות רבות יותר וחזקות יותר, בדיוק כמו ניהול תקציב במשיכת יתר- לא תגדילו את ההכנסה, המינוס לא יקטן אלא רק ילך ויחנוק וימשיך להשבית אתכם.
כך עשיתי אני תקופה ארוכה, וגם אחרי שלמדתי את חשיבות של משק האנרגיה וניהולו- לא תמיד הקפדתי לדעת מחיר של פעולה מסויימת לפני שעשיתי אותה, וכך שילמתי בהתרסקויות לא פעם.
אני תמיד מספרת על קורס הקונדיטוריה שעשיתי בלי שמץ של הבנה או ידיעה לקראת מה אני הולכת, על ימי הבחינות הקשים ועל החצי שנה שלקח לי להתאושש- חצי שנה של שכיבה במיטה, מקלחת רק עזרה, ואוכל חם רק כשהיה מי שיחמם וישא את הצלחת לשולחן.

עם הזמן והשלבים הרבים שלמדתי במסגרות השיקום השונות ההערכויות האלה הפכו קלות יותר ומהירות יותר, כשלמדתי לזהות את הצרכים שלי, לספור את הכפיות ולחלק אותן נכון.
כך  אני יודעת היום שאם אני רוצה לבלות אחה”צ עם אחיינים, לשחק איתם בגובה שלהם על הריצפה, לשבת ולקום, להחזיק על הידיים ואפילו מידי פעם “לרקוד-” אני משאירה לי למחרת יום קל יותר למילוי מצברים.
כך למדתי שכשאני מצוננת או משופעת הדבר הכי קשה הוא השלב שבו המחלה גוועת ונעלמת- כי אז הגוף שנלחם כל כך קשה פשוט מרוקן.

כך אני יודעת שאמנם הייתי מרותקת למיטה רישמית עם התווית “שפעת” ארבעה ימים- אבל הספירה שלי לימי המחלה להם אני זקוקה יותר קרובה לעשרה ימים אם לא שבועיים.

אחרי כל מאמץ, בין אם זה לצאת לאירוע משפחתי, למכירת הבגדים החודשית, אפילו סתם לסיבוב בקניון- אני זקוקה ליותר זמן מחוברת למטען, ליותר זמן עד שמאגר הכפיות מתחדש ומתמלא.

ועל זה- על זה לרוב אני גם הכי מקטרת.
כי את הכאב אני יכולה למדוד, ואני יכולה לכמת והרבה פעמים אני גם יכולה לדעת לתזמן אותו וכמו שכתבתי בעבר, לנהל אותו.

את התשישות, החולשה, את קשיי הריכוז והניסוח ,את הפגיעה בחדות החשיבה ויכולת ההתמקדות שלי אני מאוד מתקשה לקבל.
אין דבר יותר מתסכל מלשבת עם ספר ביד ולגלות שקראת את אותו עמוד שלוש פעמים וכלום לא נכנס לראש.
אין דבר קשה יותר מלהסתובב עם ראש מפוצץ רעיונות בלי היכולת להרכיב משפט אחד שלם או עם הנזילה הזו של המחשבות שבורחות ומתפזרות לכל מקום, כך שאני מתיישבת לכתוב על “נכת מחמד” ומוצאת את עצמי, ובכן- סופרת כפיות ומנסה להסביר איך שוב יצאה לי רשומה אחרת לחלוטין מזו שהתחלתי לכתוב.

הנה עברו עוד שלושה ימים בהם הרשומה הזו היתה פתוחה על המסך, מחכה שהמחשבות יאספו, שהידיים ישתפו פעולה ושאצליח לאסוף את עצמי כדי לעשות הגהה אחרונה ולפרסם את סיפור הכפיות האישי שלי, בתקווה שמי מכם שקורא אותי יצליח לטייל עם זרם המחשבות ה”פוגי” שלי ולהבין קצת יותר את ההעלמות שלי דווקא בימים שאחרי השפעת.
גם הפעם, כמו שאני עושה מאז שהתחלתי לכתוב את חיי- אני משחררת את הטקסט הקצת ארוך הזה, ו-די-בטוח-לא-ערוך מספיק כמו שהוא.
כמו שאני.

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 4 months
תצוגה מקדימה

על הניסים ועל החיים

לילה, שקט, כולם ישנים. רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה. אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות...

תגובות

פורסם לפני 3 months

משתמטת

כמעט 20 שנה שלא דיברתי על חווית הכמעט גיוס שלי. כתבתי עלייה די מזמן ושמרתי בצד, לכשירגיש לי נכון, והרגע הגיע כשקראתי פוסט על סיפור דומה שונה. גם החברות הכי טובות שלי מעולם לא שמעו את הסיפור המלא. פרט לאמא שלי, שהייתה שם מחוץ...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה