הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מספטמבר 2012

עושה עם עצמי תרגיל- בראשי מתבשל לו פוסט חדש, אבל בסיסו מהדהד לי כאילו חלקו כבר נכתב, כאילו אני ממשיכה משהו קיים. אז אני חופרת ברשומות ישנות ומוצאת את הרשומה הזו, בת השבע, ומחליטה לפרסמה כאן במלואה, שתהיה לי כהקדמה לכאן ולעכשיו, כי משנה לשנה אני רק יותר מתקלפת

31/12/2018

נכתב באוקטובר 2011

iron-mask-1535661-1279x1705
השבוע, מתוך נסיון להתחמק ממה שבאמת צריך לעשות וקצת לברוח, הצצתי בסטטיסטיקות שלי, וגיליתי שבשנתיים שבהן הבלוג חי, הגיעו אליו סך כולל של 6000 זוגות עיניים, חוזרים, אקראיים, מכרים וגם כאלה שניסו להבין אם הענן הוולקני ימנע מהם לחזור הביתה..
כשסיפרתי על 6000 הצפיות שיש לי כבר עכשיו הן נראו לי כל כך הרבה.
[בחשבון הצולע שלי ,בחישוב מספרי נטו -זה אומר שיש לי ממוצע של מאה ועשרים איש שקוראים פה.]
לא ידעתי שכל כך הרבה אנשים בכלל מכירים אותי, שלא לדבר על קוראים אותי, והיה רגע של סומק בלחיים וגם פעימת לב שהחסירה, סוג של פחד קהל שכזה.
כמו הכל, גם זה הגיע אליי בדיליי…

בתגובה שלחה לי סיגל את המילים של שימרית אור, שממש נכתבו עליי- כל מילה, כל פסיק, כל תו שהלחינה ושרה יהודית רביץ:

משנה לשנה אני הולכת ונחשפת
מעונה לעונה אני מתקלפת“ 

כשרק התחלתי להכיר את האינטרנט, כשהחיבור עוד היה על קו הטלפון בבית ומותר היה לגלוש רק בערב, ממחשב אחד שנח לו בכבוד בחדר של אחי התיכוניסט, הכרתי לראשונה את רעיון הצ’אט, את היכולת לתקשר עם אנשים שלא פגשתי מעולם, אבל חוו יחד איתי קשיים של מחלה חדשה, תינוקת.

בימים ההם הדבר הכי גדול שליוה את המחלה היה הבושה.
בושה שעטפה אותי במליון שכבות עבות וכהות
כל החולים שהכרתי, פרט לליאורה מנסן שהקימה אתר, ופורום, ופתחה גם צ’אט שיקשר בין חולים מכל הארץ, כל מי שהכרתי אז החביאה את המחלה, את קיומה ואת עצם היותה חולה.
[השימוש בלשון נקבה- במקור, כי אז בכלל לא איבחנו גברים, אז עוד לא היתה בארץ פיברומאילגיה בכלל, רק CFS.]

שנים עברו עליי בחשש מתמיד מחשיפה כל שהיא.
גם בקרב מכריי לא ממש הסברתי, והשתמשתי בחוסר האיזון של בלטות התריס כמקור לכל צרותיי,
ודיכאון? הוא בכלל לא היה קיים, גם לא כשכבר טופלתי.

באותה תקופה החברות שלי עבדו עבודה מאוד קשה כדי ללמד אותי שמותר לדבר, ולחשוף, ולשתף.
שלשמור בבטן עושה אולקוס, ושמותר לי לכעוס, וגם לדבר על הכעס הזה.
הן היו אלו שקילפו ממני את שכבות הבושה, הסגירות, הפחד והביישנות.

מסירה את כסותי הישנה
מקפלת אותה בפינה ומסתכלת

ארבע השנים הראשונות שלי בתפוז היו תחת “ניק” לא מזוהה, כשבשנה האחרונה שלו כבר חתמתי בשמי הפרטי, וגם זו היתה סוג של יציאה לאור, חשיפה שהיתה בשבילי צעד גדול.
אחרי שקיבלתי על עצמי את ניהול הפורום בתור “מיצי קוץ” לקח לי עוד שנה בערך להחליט שדי, ולמרות קצת חוסר הסכמה תפוזי הורדתי מעצמי את תחפושת החתול הזועף, הצגתי את עצמי בפני הפורום והמרחב הוירטואלי, והשארתי את החתולה בצד, לידי, שתזכיר לי שהיא כבר לא צריכה להתחבא.
זה היה השלב שבו ההבנה שאין לי במה להתבייש, הרצון להכחיד את הסטיגמה של עצלנית, דכאונית, חסרת מוטיבציה ש”יכולה אבל לא רוצה”, ההבנה והרצונות האלו הרימו ראש וגם נקטו צעד משמעותי.
הצעד הזה לווה בחשש מה, שעם הזמן הלך ונעלם, בעיקר כשראיתי עוד ועוד חולים מציגים עצמם בלי בושה, והוא התפוגג לחלוטין ביום שבו ראיתי שהגולשת שהחדירה בי את החשש הזה מפני חשיפה, הגולשת שפחדה מהרעיון שאולי במקרה מישהו יזהה את צלליתה המטושטשת הציגה את עצמה בשמה, וכתבה ש”כבר אין לי במה להתבייש”.

מציצה בתהום שמעבר לדלת
כבר לא כל כך נבהלת“ 

ועדיין-עם שמי הכמעט מלא מרוח ברחבי הרשת עדיין היתה הרתיעה, החשש.
אף פעם לא שיתפתי את חברי הגולשים בפורומים השונים בכל מי שאני, הקפדתי לא לדבר על הקשיים הנפשיים, על הדיכאון, על התהליכים שעברתי בהתמודדות איתו, על החוויות ממקור ראשון שחוויתי.

כשכבר דיברתי על הדיכאון- זה תמיד היה בהקשר של ההתמודדות עם מחלה פיסית, חזרתי שוב ושוב על רעיון הביצה והתרנגולת, על הקשר של גוף ונפש.
לא הבטתי מעולם לתהום שנפערה מתחת לרגלי.
במקום זה- צנחתי אלייה, צלילה ענקית שנמשכה כמעט ארבע שנים עד הנחיתה הכואבת בתחתיתה.

רק לפני שנה, הרבה אחרי שנמשתי מהתהום הזו, אחרי שהחלקים המרוסקים בתוכי התחילו להתחבר, רק אז הבנתי שבאמת אין לי ממה להתבייש, אין לי מה להסתיר.
כדי להיות בטוחה התחלתי בקטן מאוד- סיפרתי בקול רק לחברים הקרובים ביותר, רק בטלפון, ממש לא בכתב, בטח שלא בפורום, ועל הבלוג? אין מה לדבר.

מביטה ברקיעים שמעלי
זו עדיין אותה התכלת

כשראיתי שאני נשארת אני בעיניהם של אוהבי, שצורתי לא נעשתה מבהילה ושכסותי הישנה לא עוטפת אותי שוב,
כשראיתי שאף אחד לא נגעל, או מותח עליי ביקורת באשר להיותי פשוט אני
(וכאן אני משאירה בצד את האחיות בפנימית, שתיים שבכל משמרת באו לנזוף בי על “איך עשית את זה להורים שלך?!” )
הבנתי שהשמיים באמת לא יפלו עליי אם אומר את מי שאני, שהם תמיד יישארו כחולים, גם אם כהה של חושך וקושי, גם אם בהיר של תקווה חדשה.
ואז גם הרשיתי לעצמי להחיות את הבלוג, והבטחתי לעצמי- כנות, פתיחות, קבלה עצמית ושלווה.
רגיעה שבוקעת לאט מתוך הצידפה…

משנה לשנה אני הולכת ונרגעת
כמו צידפה לבנה אני מתבקעת
משילה קליפתי הישנה
אוספת אותה בפינה ומסתכלת

 אז נרגעתי.
נפתחתי יותר ויותר אל העולם, וכשבאו המשברים כבר לא נאטמתי, ולא ברחתי.
הורדתי עוד שכבה של פחד, עוד שכבה של כיסוי, והצגתי אותם לעולם.
ועם ההבנה הזו, גם ששת אלפים זוגות עיניים כבר לא מפחידות.
אני גם מבינה שברגע שקיבלתי את עצמי כמי שאני- כך גם המעטפת שלי תקבל אותי, לא תכסה ותסתיר אלא תעטוף בחום.
חולה, בריאה, פיברואית, תתכי”ת, מעופפת רגליים, עצובה, שמחה-
בצל שלם של בנאדם, אני לומדת לקבל את עצמי כך:

את קמט הצחוק בעיני מקבלת
המראה מתרגלת
שערה של כסף או אולי זהב
על ראשי מסתלסלת“ 

אני קוראת את הבית הזה ולא יכולה שלא לחייך לעצמי חיוך ציני ומשועשע,
כי אפילו פה- המילים כל כך נכונות, כל כך אני- חלק מההתאוששות הפיסית שלי בולטת גם בכך שצמחו לי השנה שיערות זהב, מסולסלות מאי פעם,
כאילו אומרות “הנה, קילפת את השכבות שכיסו את מה שבתוכך, אנחנו נהיה לך לתזכורת, אנחנו לא ניתן לך להתעטף שוב, לברוח ולהתחבא”.

והשיר ממשיך, וכל מילה בו מחייה את התהליך המופלא הזה של התקלפות שעבר עליי, משנה לשנה.
ואני לומדת לקרוא משמעות שונה בכל מילה שאני אומרת, כותבת או קוראת,עם השכבות שמתקלפות ממני אני רואה כמה למדתי מכל אחת מהשכבות האלו שנפלו ממני ואני יודעת שזו הסיבה שהן מונחות בצד מקופלות, לתזכורת.
ואני יודעת שיש עוד שכבות רבות לקלף.
ואני נותנת למילים לעשות את שלהן.
המילים שנותנות לסערות שבי לגיטימציה, ותוקף, ומספרות על הרוחות שעוטפות אותי, ומרגיעות אותי.
הרוחות האלו, שמטלטלות ומנערות אותי, עליהן כתבתי בחורף האחרון.

אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה
שאותי מטלטלת
פתוחה לריחות, חשופה לפריחה
שאותי מבלבלת לאט לאט לאט לאט
מתערטלת

ועוד דבר אחד מספר השיר, וגם השורות האחרונות שלו כמו נכתבו ממש עליי, ממש לא מזמן:

מבקשת רק טוב, משתדלת
לא לדרוך על יבלת
אוּ – אני רוצה לאהוב, רוצה לאהוב

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 4 months
תצוגה מקדימה

על הניסים ועל החיים

לילה, שקט, כולם ישנים. רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה. אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות...

תגובות

פורסם לפני 4 months

משתמטת

כמעט 20 שנה שלא דיברתי על חווית הכמעט גיוס שלי. כתבתי עלייה די מזמן ושמרתי בצד, לכשירגיש לי נכון, והרגע הגיע כשקראתי פוסט על סיפור דומה שונה. גם החברות הכי טובות שלי מעולם לא שמעו את הסיפור המלא. פרט לאמא שלי, שהייתה שם מחוץ...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה