הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מספטמבר 2012

כשהשינה בורחת ממני, אני בורחת אל המילים

28/12/2018

אחרי יום ארוך בסופו של שבוע ארוך, בסופו של חודש ארוך- בסופה של שנה כל כך ארוכה, הייתי בטוחה שאני נרדמת לפני שעה כבר.
ביצעתי את כל טקסי הלילה טוב שלי, התכרבלתי מתחת לשמיכות, הפעלתי את המוזיקה ו…ניסיתי להירדם.
כמו תמיד- הראש מתחיל לרוץ ב120 קמ”ש.
לפעמים אני מנסה לכבות אותו, בין אם במיינדפולנס ובין אם בעזרת כדור שינה בימים קשים, אבל הפעם נתתי למחשבות להציף.
הבנתי שהשינה רחוקה ושאם אתעקש- כל מה שרץ לי בראש פשוט ימשיך לרוץ בחלומות, וכשהחלומות האלה מגיעים אני מתעוררת עוד יותר מותשת.
אז קמתי, חזרתי לכורסה ולמחשב בסלון, לרשימות ההשמעה “הכתיבתיות ” שלי, אל מעבד התמלילים, אל הכתיבה שתמיד מסדרת לי את מגרות הלב.

אני לא יודעת כל כך מאיפה להתחיל, וכל מה שעולה לי בראש זו תמונה של אבן שמוקפצת על פני אגם, ובכל קפיצה שלה היא יוצרת עוד ועוד אדוות.
וככל שהזמן עובר הן מתרבות וגדול ושטחן נרחב וכך זה נמשך עוד ועוד, כל הזמן מתפשט, כל הזמן בתנועה.
אדווה 1.1

כך אני מרגישה כבר זמן מה- בכתיבה שלי בפייסבוק ובבלוג, בשיחות שלי עם אנשים, במפגשים הקצרים מעט או במתמשכים יותר.

לפני קצת פחות משנה אבדה לי הדרך לגמרי, והרגשתי כמו שהרגשתי לפני כמעט תשע שנים.
לא ידעתי מי אני יותר, לא היה לי כיון ואיבדתי את המטרה האחת שדרבנה אותי בכל השנים הארוכות האלה.
הגעתי לתהום והדרך החוצה ממנה הייתה לדבר.
לכתוב, לספר, לשתף- להיחשף.

אני זוכרת את ההחלטה שלי להעלות פוסט למחרת האשפוז בגהה.
אני זוכרת את הלבטים ואת הקולות הרבים שהרגישו שזה מה שנכון ושזו הדרך לנקז, להיפטר מכל הקושי והסבל, המחשבות והרגשות. כל שיתוף הרגיש לי כשלב שנבנה בסולם בדרך מעלה מהתהום.

וזה עבד.

החברים בפייסבוק עטפו וחיזקו,
החברות הקרובות שידעתי שיכולות להיות שם גם בצורה יותר פיזית ומוחשית חיבקו והחזיקו.

כבר שנה שאני כותבת את חיי בצורה…מוחלטת.
הכל.
אז קפצתי למים, והתחילו האדוות הראשונות.
וכך מקפצת לה האבן שלי על פני האגם, שלא תמיד חלק ורגוע, וכל פוסט על הקיר וכל רשומה בבלוג יוצרים עוד ועוד מעגלים שהולכים ומתרחבים, לעיתים נוגעים לא נוגעים ולעיתים משתלבים יחד.

השבוע האבן שלי הפכה לסלע גדול, כשהחלטתי להיענות לקריאה ולספר קצת על ההתמודדות הכלכלית שלי.
נאמנה לעצמי ולהחלטותיי- הייתי כנה עד כאב, גם בטעיות שלי, גם באשר להתנהלות שלי שגורמת קשיים ונזקים לעיתים, ועל הניסיון שלי לתקן ולשפר.
שחררתי והשתבללתי בלי לחשוב עד כמה אבן כזו גדולה שמוטלת למים שכבר הסערה גועשת בהם יוצרת גלים והמון אדוות.

בהתחלה הן היו ממש קטנות ולא מורגשות.
מילה פה, משפט שם, שיתוף או שניים.

הימים עברו ואני כולי ב”שיגרת המחלה” שלי, אבל עם הרבה מאוד הפוגות למנוחה ואגירת כוחות.
ואז הגיע הצונאמי.
חזק, סוחף, אבל אחר- כי הצונאמי הזה בנה, טיפח ועטף.
נעטפתי בתגובות בכל מישור תקשורת,
א.נשים מהמעגלים השונים התאחדו והתארגנו יחד ולחוד, כל אחד ואחת מציעים את הדרך שלהם לתת.

וכך מצאתי את עצמי עטופה.
אוכל מוכן, עזרה בצורות שונות בבית, שק מזון ענק לחתולים כתרומה-
עוד ועוד אדוות.

לפעמים, כשזורקים אבן לאגם קופצים אחריה לחפש אותה ולא רואים את כל האדוות שמתחברות להן, כך שאני לא ידעתי כמה המילים שלי הגיעו רחוק.

בארבעה וחצי ימים קיבלתי כל כך הרבה עזרה, חיזוקים, חיבוקים וכן, גם תרומות-
כאלו שלא תיארתי לעצמי אי פעם שיכולים לקרות לי.

לאורך חיי שמעתי הרבה סיפורים על אנשים טובים באמצע הדרך, ורבות הפעמים שהרגשתי שבדרך שלי אין כאלו אנשים, חשבתי שטני צועדת בה לבד לבד, לפעמים כי היא באמת היתה ריקה, לפעמים כי לא יכלתי לראות את האנשים האלו שעמדו בשוליה.

והנה, החודשים האחרונים מראים לי בדיוק איפה האנשים  הטובים באמצע הדרך האלה, עם ישראל היפה . האנשים שנותנים בשקט ובצנעה  ובלי רצון לתודה פומבית או פרסום כל שהוא של מעשים- הפירוש הכי מילולי של מתן בסתר.

בחמשת הימים האחרונים כמעט כל מה שכתבתי בפירוט התקציב שלי קיבל יחס או תגובה מאנשים, לפעמים זרים לגמרי ולפעמים כאלו שמכירים אותי שנים אבל לא ידעו את המצב לאשורו.

בפוסט על התקציב סיפרתי על חוב ענק לחברת חשמל, והמשכתי לחשוב על דרכים לסגירתו.
…ואז קיבלתי הודעה שאין לי כבר חוב.
הטלטלה שחשתי יצרה עוד צונאמי, הפעם של רגש.
למחרת נודע לי שנערכה עבורי מגבית, ושגויס סכום משמעותי, כזה שיאפשר לי לקבל טיפולי רפואה משלימה.
צונאמי? מה שקורה באינדונזיה הוא גל של בריכת גלים מלאכותית לעומת מה שאני עוברת מהבוקר.

החיבוק הזה לא מובן מאליו, ולא תארתי לעצמי שאלו יהיו התוצאות.

כתבתי בשבילי כתמיד, עשיתי לי סדר בראש וחישבתי מסלול מחדש.
אני רגילה לכל כך הרבה “אני מסתדרת לבד” כך שכשאני מציינת בפני מישהו שיש לי תור לרופא והדבר הבא שיוצא לו מהפה הוא “אני אקח אותך” אני נאלמת .
כשהדוברים שמולי מדברים על עשייה כשאני מספרת על התמודדות כזו או אחרת אני נתקעת.
חיה של לפני זמן מה לא רחוק, אפילו חיה של לפני שנה לא הייתה מסוגלת לקבל את העזרה הזו.
היא היתה מסרבת בנימוס, מספרת משהו על “הסתדרתי” וממשיכה להילחם לבד, לא מסוגלת לקבל את מה שהיא הכי צריכה וגם רוצה.

הדרך שאני עושה היא מסע ללא סוף, מסע קשה, מפותל ולעיתים מיאש, ולא תמיד אני יודעת לאן היא תוביל אותי.
בכל צעד שאני מתקדמת בה אני מגלה שהיא לא סלולה לאישה אחת אלא לכפר שלם והיום אני יכולה לשבת להפסקה על שפת האגם הכל כך מיוחד שלי לצפות באדוות ולא לברוח מהן אלא לתת להן-
לכל אחד ואחת מכן לעטוף אותי ולהניע לאט וברכות, הלאה.
כי הדרך ארוכה היא ורבת אנשים ואהבה, ואני סופסוף יכולה לראות אותה ואת כל מי שמצטרף אליי בה.

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 4 months
תצוגה מקדימה

על הניסים ועל החיים

לילה, שקט, כולם ישנים. רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה. אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות...

תגובות

פורסם לפני 4 months

משתמטת

כמעט 20 שנה שלא דיברתי על חווית הכמעט גיוס שלי. כתבתי עלייה די מזמן ושמרתי בצד, לכשירגיש לי נכון, והרגע הגיע כשקראתי פוסט על סיפור דומה שונה. גם החברות הכי טובות שלי מעולם לא שמעו את הסיפור המלא. פרט לאמא שלי, שהייתה שם מחוץ...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה