הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מספטמבר 2012

אני מוצפת רגש בעקבות התגובות לפוסט הקודם, וזו הזדמנות מצויינת להזכיר לעצמי קצת, ובכן- מעצמי

25/12/2018

אני לא.
אני לא גיבורה.
אני לא אמיצה.
אני לא דמות להעריץ.
אני…אני.
וזה מספיק לי.”

את ה”סטטוס” הזה העליתי לעמוד הפייסבוק שלי לפני ארבע שנים בדיוק, אחרי קצת התלבטות והרבה מאוד תסכול.
20141112_100137

וכך כתבתי אז:

ההתלבטות והתסכול שניהם הגיעו מאותו מקום, די חדש לי, כמו…כמו כל התקופה האחרונה, המקום שבו אני כבר לא ממש אני של לפני ארבעה חודשים או חצי שנה, אני לא אותה אני של לפני ארבע שנים- המקום שבו שוב אני שואלת את עצמי שאלות מוזרות כאלו, שאלות ממש לא מסובכות וממש כן.
בעצם, שאלה אחת:
אני??

כשאני מציגה את עצמי אני צריכה בכל פעם מחדש לבחור איך וכמה לעשות את זה, כי שלום, שמי חיהכבר מזמן לא מספיק.
אני כותבת לא מעט, על הצורך להסביר את עצמי וללמוד מחדש איך לעשות את זה, אחרי שבמשך שנים ידעתי לעשות את זה במשפט וחצי.
היום בבוקר, השאלה-תשובה הזו תפסה אותי במקום אחר, קרוב הרבה יותר.
במקום שבו אדם מצפה להיות הכי מוכר ,צפוי וידוע :בבית.

כמו בכל פעם שנראה לי שדברים קצת נרגעים ושעוד מלחמה ועוד אבן דרך מאחוריי, גם השבוע הזה התגלה כקשה ומאתגר במיוחד.
ואני, כמו שאני כבר לא מעט זמן [לא, ממש לא מאז ומעולם]
ישבתי וקיטרתי חצי שעה לעצמי ולכל מי שנקרה בקו האש הווטסאפי ואז המשכתי והתקדמתי הלאה, אל מציאת פיתרון למשבר הנוכחי.

בצהרים הדברים נראו קצת יותר טוב,
ואז
אז אמא שלי אמרה לי שהיא מעריצה אותי.
היא.
מעריצה.
אותי.

כשהייתי ילדה אחת השאלות הראשונות ששאלנו את הילדים החדשים בחיינו היתה “את מי אתה מעריץ?”
ואני? לא הערצתי. אהבתי שירים, אהבתי סרטים, אהבתי מוזיקה וספרים.
אני אפילו לא זוכרת מתי או למה פתחתי מילון ולמדתי מהי הערצה, אני כן זוכרת שכמו עם המילה “שנאה” כך את “הערצה” לא אהבתי ולא הסכמתי לצרף לאוצר המילים שלי.
הערצה בעיניי נתפסת לרוב כמשהו עיור, מוחלט ולא אובייקטיבי, להעריץ אדם זה לעשות ממנו משהו הרבה מעבר למה שהוא בכלל יכול להיות.
שלא לדבר על *רוצה להיות*

כך גם לגבי גבורה, וכך גם לגבי חוזק- אני מאמינה שבכל אחד מאתנו יש גיבור ופחדן, ויש חוזק וחולשה.
אין אמת אחת, אין אבסולוטיות.

לפעמים אני עצוב
ולפעמים – שמח.
לפעמים אני זוכר
ולפעמים – שוכח.
לפעמים אני שבע
לפעמים – רעב,
לפעמים אני כועס
ולפעמים – אוהב.

נדרש המון אומץ והמון כוח להגיע אל התהום הכי שחורה, נכון, ונדרשים עוד הרבה יותר מהם כדי לצאת ממנה.
אנחנו נדרשים לאומץ וכוח בכל יום שבו אנחנו בוחרים לפקוח עיניים ולקום אל העולם שממתין לנו.
כולנו.

אני חיה את חיי, את מה שקיבלתי, את מה שעשיתי מהם.
אני חיה את מלחמותיי ומאבקיי בדרכי שלי, חדורת האמונה וההבנה שזו הדרך שנכונה לי.
הצעידה הזו בשביל חיי, עם העליות, המורדות, התהומות והטיפוס מהן לא עושה אותי גיבורה, או אמיצה או מושא להערצה
פשוט כי אני מאמינה שאם אלו הם חיי, זה מה שניתן  לי כדי שאוכל למצות ממנו את המירב.

אבל
אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר
אני

זה לא קל, ומי שעוקב אחרי בפייסבוק וכאן יודע כמה זה שואב, וכמה זה אכן דורש כוח שאני מחפשת לא מעט, ומבקשת לא מעט קצת ממנו בשקית, צידה לדרך.

גם ארבע שנים לאחר כתיבת המילים האלו בפעם הראשונה אני עדיין מסתובבת עם תחושת חוסר הנוחות הזו, של “מי? אני? אני בסך הכל..אני”
אני לא מצטנעת כדי לקבל מחמאות, ואני לא כותבת כדי לסחוט חיזוקים
(אם כי הרבה פעמים אני מרגישה ככה, בעיקר בכל הפוסטים שמתחילים שחור משחור ונגמרים בחיוך פוליאני מתקתק שמפתיע אותי לא מעט(
אני משתפת את מי שאני.
אני משתפת בצורה שבה אני עושה את זה כי זו הדרך שבה אני בוחרת לחיות את חיי- בפשטות ובשקיפות.
טוב, אולי לא פשטות, אבל לו יכולתי, זו הייתה בחירתי…
אני מאמינה שכל השנים שבהן שמרתי בבטן, ובלעתי, והתביישתי והסתרתי גרמו לי כל כך הרבה נזק ,ואני מאמינה שאין לי יותר זמן לבזבז על כל אלו.
שאני יכולה להתגאות בעצמי ובהתמודדותי, זה כן- אני בהחלט גאה בעצמי.
אבל הגאווה הזו עלתה לי כל כך הרבה, וחשוב לי לשמור עלייה בגודלה הטבעי, לא מנופחת מאגו ומהאדרה עצמית.

 את הרשומה הזו כתבתי במשך תקופה ארוכה, עם הפסקות, ואז.. אז החיים התערבו,
ושמרתי אותה עם כוונה לפרסם ממש מיד.

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הראשון שלי החלטתי שמה שנכתב אל עורך הרשומות- יפורסם ולא ימחק, לא יגנז ולא יעלם וכך כתבתי במשך שנים. לתקופה לא קצרה זנחתי את הבלוג וכתבתי הכל רק בפייסבוק, ודווקא שם, במקום שהפך הרבה יותר חשוף, היה לי יותר קל בצורה אבסורדית משהו להחשף.

ועדיין-ההחלטה הזו מעוררת בי לא פעם חששות ופחדים, שאני חושפת יותר מידי, שאני חוזרת על עצמי, ש… אני זו אני ולא תמיד זה נכון להיות כזו.
בטח שלא בפומבי.
אבל אני תמיד אהיה אני ואני תמיד אקיים הבטחות, גם את אלו שהכי קל להפר כי הן רק לעצמי.

לפעמים אני גדול
ולפעמים – קטן.
לפעמים אני גיבור
ולפעמים – פחדן.
לפעמים אני ביחד
לפעמים – לבד,
לפעמים אני באמצע
לפעמים – בצד

לאותו סטטוס בפייסבוק קיבלתי המון תגובות, מחברים חדשים ומכאלו שמכירים אותי קצת יותר.
כולם חיזקו, כולם תמכו וכולם טענו ש…אני כן.

בין ההפסקות בכתיבת הרשומה אמרו לי אחיות ליבי שיש לאנשים דרכים שונות להביע רגשות ושלהיתפס למילה אחת, במקרה שלי “הערצה-” זה לא הוגן ולא נכון.

ואני? חשבתי על מה שהן אמרו, וחשבתי עוד קצת והבנתי ש
אני מקבלת את הדברים.
אני לומדת לקבל את המחמאות כשהן מגיעות, כי אני באמת גאה במי שאני היום, יותר מאי פעם, והגיע הזמן שגם אתן לעצמי את הקרדיט.

אבל
אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר
אני

 כי אני תמיד אהיה אני.

אני  גיבורה.
אני  אמיצה.
אני  חזקה,
ויש מי שמעריץ אותי.
אני…אני.
וזה מספיק לי.

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 4 months
תצוגה מקדימה

על הניסים ועל החיים

לילה, שקט, כולם ישנים. רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה. אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות...

תגובות

פורסם לפני 3 months

משתמטת

כמעט 20 שנה שלא דיברתי על חווית הכמעט גיוס שלי. כתבתי עלייה די מזמן ושמרתי בצד, לכשירגיש לי נכון, והרגע הגיע כשקראתי פוסט על סיפור דומה שונה. גם החברות הכי טובות שלי מעולם לא שמעו את הסיפור המלא. פרט לאמא שלי, שהייתה שם מחוץ...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה