הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מספטמבר 2012

סיפור לא קצר ולא פשוט על נערה אחת, המון שאיפות וסוד בן עשרים

18/12/2018

כמעט 20 שנה שלא דיברתי על חווית הכמעט גיוס שלי.
כתבתי עלייה די מזמן ושמרתי בצד, לכשירגיש לי נכון, והרגע הגיע כשקראתי פוסט על סיפור דומה שונה.
גם החברות הכי טובות שלי מעולם לא שמעו את הסיפור המלא.
פרט לאמא שלי, שהייתה שם מחוץ לחדר וגם היא לא יודעת הכל, אין אדם שיודע מה עבר עליי באותו יום.
את התאריך אני לא זוכרת, לא הייתי אז אישה של תאריכים, כל מה שרציתי היה שהיום יגמר.
שהתקופה ההיא, של “מלשב”ית בדחיית שרות” תיגמר.

זו לא הייתה תקופה קצרה- אלו היו שלוש שנים ארוכות, קשות, כאובות ומתסכלות ואני נושאת עימי את הצלקות מאז, מכוסות ומוסוות היטב אבל קיימות.
גדלתי בבית שבו אהבת הארץ הייתה ערך עליון, אבי לחם ונפצע בשלוש מלחמות ועוד איזה מבצע או שניים.
ארוחות השבת שלנו תובלו תמיד במורשת קרב, סיפורים על נפלאות החמ”ל של שרון בסואץ, ועוד כל מיני שמות גדולים. באלבום התמונות יש תמונה שלו מפאתי דמשק-היינו בית של לוחם במסווה של ג’ובניק.

אם תשאלו היום את בני המשפחה ומי שהכיר את אבי- אף אחד לא ידע לומר לכם מה היה תפקידו הרשמי בצבא, אנחנו רק יודעים שהוא היה משויך לחיל הקשר.
כלוחם, פצוע מלחמות ישראל שסירב פעם אחרי פעם לקבל נכות כל שהיא או תעודות הוקרה היה ברור לאבי וגם לכולנו הילדים שנשרת, לא סתם- אלא הכי מהכול.

קצונה, קבע, לוחם- רחוק מהבית, שירות צבאי מלא וארוך “כמו אבא”.
אבא שעשה מילואים בתפקידים מגוונים ומרתקים עד ליום שבו קיבל בנו הבכור את דרגות הקצונה שלו.
שני אחיי הגדולים שירתו שירות מלא- האחד במסלול קצונה יעודי ומקוצר, השני כחובש לוחם’ובהמשך גם אחי הצעיר שירת שירות מלא.

בתור נערה לא יכולתי לחכות כבר ליום הגיוס שלי, ליום שבו אצא מהבית ואתגייס לתפקיד תובעני כלשהו בבסיס סגור בקצה הארץ.
מה שלא ספגתי כבר בבית השלים לי התיכון.
הייתי בת מחזור ראשון של תיכון חדש עם מנהל שדמה לאבי בצורות רבות והקדיש זמן רב מאוד בשלושת השנים שלנו איתו להכנה לצה”ל, לחינוך לאהבת הארץ וערכיה.

גם כשחליתי, כשהתחלתי להרגיש לא טוב, להרדם בלי סוף,  לסבול מקשיי ריכוז, מגרד בלתי פוסק ועוד שלל בעיות ותסמינים ועוד חשבנו שזה כלום, שזו “רק” תת פעילות של בלוטת התריס.
-גם אז כל כולי הייתי מכוונת גיוס .רציתי שירות בבסיס סגור כמה שיותר רחוק וכמה שפחות חופשות בבית, ותכננתי שירות ארוך בקבע.
אני זוכרת את השיחה עם רופאת המשפחה כשאובחנה הבעיה בבלוטת התריס.
כל שהיה לה חשוב הוא להסביר לי שההריונות שלי יהיו קשים וכנראה בסיכון, אבל חוצמזה הכל בסדר.
לקח זמן רב להגיע לאבחון ההוא, והבעיות היו רחוקות מלהסתיים כשקיבלנו את האבחנה.
המשכתי להעדר בלי סוף מהלימודים אבל לנסות להיות חלק מפעילויות הפנאי, המשכתי לחלום על הבריחה מהבית לצבא.
במקביל לאבחנה שלי ביקש בית הספר מהורי לשלוח אותי לפסיכולוגית שכן הם חשבו שאני מראה סימני דיכאון ושאני צריכה עזרה בהתמודדות עם מצבי החדש.
אני ניסיתי לנצל את הטיפול לעבד ולקבל כלים להתמודדות עם דברים אחרים שקרו בחיי, ועליהם לא כתבתי ולא אכתוב כי הם לא רק שלי ואין לי זכות לדבר על דבר פרט לי עצמי.
בואו נאמר שהטיפול ההוא עשה ההפך, גרם לי מצוקה רבה והמון קושי בלהיות מוכנה לקבל טיפול וסיוע בשנים שלאחר מכן.

כשהגיע הצו הראשון, חטפתי את שוק חיי.
לא שלא ידעתי בדיוק מה יקרה שם בכל רגע ורגע, לא שלא הייתי בטוחה בעצמי במליון אחוז.
אלא שדבר אחד היה לא צפוי.
נקראתי לשיחה עם “מאבחנת” והוסבר לי שעליתי במדגם.
נערה מבוגרת  ממני בקושי בשנה וחצי ישבה מולי ושאלה כל מיני שאלות ואני זוכרת את עצמי יושבת ומוכרת את עצמי כמו שחשבתי שרוצים לשמוע בחורה מורעלת שרוצה להגיע רחוק.
לקצונה.
לקבע.
מאותו רגע הפך כל תהליך ה”מלשב”יות” שלי לסיוט.
דבר ראשון נאמר לי שצריך לוודא שהבלוטה מאוזנת ושאפשר לגייס אותי., היות וסיום הלימודים היה רחוק ממני בלמעלה שנה זה לא הפריע לי.

ואז הגיעה הזמנה לבדיקה נוספת.
בלי פירוט הבדיקה, בלי הסבר, רק יום ושעה.
כשהגעתי ללשכה שלחו אותי למבנה צדדי, עם כניסה נפרדת
|כמה הזיכרון חיי בי? אני זוכרת מה לבשתי, ואת הפרצופים של כל מי שהיה שם באותו יום|
לא הבנתי מה זה, למה אני שם או… כל דבר אחר..נערה בת 17, שהיתה  5 חודשים בשיחות אצל פסיכולוגית לפני למעלה משנה והפסיקה את השיחות בגיבוי ההורים ובית הספר ו- כמו ילדה טובה וכנה דיווחה על כך בטפסים בצו הראשון.
ואז נכנסתי לחדר של מרסלו.
איש ענק, עם שפם ומקטרת.
קבן

קב”ן.
בום.
“זוכרת את השיחה שלך בצו הראשון? אז זו היתה מאבחנת שלי, בגלל הדיווח שלך על הטיפול שעברת לפני שנה. היא אומרת שאת תוקפנית.”
המשך השיחה נמחק לי מכל גיבוי זיכרון שהוא.
יצאתי משום מזועזעת, נבגדת, רותחת. לא נאמר לי מה יהיה על הגיוס שלי או שום דבר אחר, אני מניחה שעברתי את המבחן וגם הרשמתי את אדון מרסלו מאוד [דבר שהתברר לי שלוש שנים אחר כך. כבר נגיע לזה] בנתיים בלוטת התריס שלי המשיכה לחרפן ולרקד למעלה ולמטה, ומה שהיום מוכר לי כתסמיני פיברומיאלגיה התחיל לשלוט בחיי. נדרשתי להגיע כל שלושה חודשים לבדיקות דם בלשכת הגיוס, ואחרי שנה שבה חפרו לי את הוורידים  והכאיבו לי על בסיס קבוע חובשות צעירות שלא ממש יודעות להתמודד עם ורידים חמקניים השגתי אישור לעשות את הבדיקה בקופת החולים ולהביא את התוצאות בעצמי.
הזמן עבר.
סיימנו תיכון, החברות התחילו להתגייס ואני עדיין לא מצליחה להוכיח שבלוטת התריס שלי מאוזנת, ונמצאת ב”דחיית שירות”.השנה האחרונה בתיכון היתה קשה לי מאוד, פיזית ונפשית, ובית הספר החליט לא להגיש אותי לבגרויות [כדי שחלילה, הציונים הבינונים שלי לא יחרבו את הממוצע הכללי.]
נערה בלי בגרות, בלי תאריך גיוס, עם חיים בהשהייה וגוף שבוגד בה ומבודד אותה חברתית.
המתכון המושלם לצמיחת דיכאון.
כשידעתי שיש לי שנה שלמה של המתנה ניסיתי להתקבל לשרות לאומי, למצוא מסלול התנדבות כדי למלא את השנה הזו במשמעות. אף אחד לא הסכים לקבל אותי כי הייתי רק בדחייה ולא היה לי פטור.

מצאתי עבודה, ניסיתי להשלים בגרויות ומצבי הנפשי לא ממש השתפר.
לקח שלוש שנים מהפעם הראשונה שלי בלשכת גיוס עד שקיבלתי תאריך גיוס וכשכבר קיבלתי אותו הוא היה מעכשיו לעכשיו- פחות מחודש.
אחרי שלוש שנים פתאום ממש בער לצבא לגייס אותי.
הייתי בת 20, החברות שלי כבר היו משוחררות או בדרך לאזרחות ואני כל הזמן נשארתי מאחור.
לא הצלחתי להתמיד באף עבודה כי בין הלימודים לבית ולמה שבינהם הגוף שלי קרס פעם אחרי פעם, ומצב הרוח שלי הלך וצנח.

כשכבר הגיע הצו הייתי ממוטטת, פיזית ונפשית ולא יכלתי לראות את עצמי מתגייסת.
חששתי שאקרוס מכל בחינה, אבל אז הצבא כבר החליט שאני כן מתגייסת.
אספנו ניירת רפואית ותיעוד של ביקורי רופאים, המלצות רפואיות לשיחרור ואפילו פניתי לפסיכולוגית שגרמה לי נזק- כי היא הייתה היחידה שהכירה אותי מקצועית כדי לתת חוות דעת. [

ניסינו להגיש בקשה חריגה לפטור, לכל המסמכים הרפואיים הוספנו מכתבים אישיים שלי ושל אבי, מכתב שעלה לו בדם ונכתב רק כי הופעל עליו לחץ, עובדות שלא נתן לי לשכוח עד יום מותו.

בשיחת טלפון עם הלשכה כשבועיים לפני תאריך הגיוס נאמר לי שהניירת התקבלה, שקיבלתי דחייה עד שהבקשה שלי תתברר, והתחלנו לחכות.
24 שעות לפני תאריך הצו קיבלתי טלפון מהלשכה, וכך התברר לי שבקשתי נדחתה.
נכנסתי לשוק. הכל החשיך והייתי בטוחה שאני באמת ובתמים הולכת למות.
באותה תקופה לא יכולתי לחשוב על לצאת מהבית ליותר מכמה שעות ,בין הדיכאון שעוד לא היה מאובחן או מטופל כלל ובין תסמיני הפיברו שעדיין לא אובחנה גם היא, לא היו בי כוחות פיזים או נפשיים להתמודד עם העולם ליותר מכמה שעות בכל פעם.
את השתלשלות היום שאחרי לא סיפרתי לאף אחד שמכיר אותי, פרט לאשת מקצוע אחת אי שם במהלך הדרך. אני חוזרת ומדגישה את זה דווקא בגלל שהיום אני משתפת כל כך בחיי ובכל מה שעובר עליי- זו החוויה היחידה שמעולם לא חלקתי.

לא הפסקתי לבכות
לא ידעתי את נפשי, וכל מה שראיתי היה קיר שחור וגדול.
כמעט 20  שנה אחרי אני יודעת שהייתי אז באחד מרגעי השפל של חיי, רגע ששינה אותי לנצח. ידעתי שלא אקבל פטור על בסיס רפואי ולא משנה איזה מסמכים היו לי- הכל כבר נמסר ונבדק.
ניגשתי  לחדר של הורי ופשוט לקחתי קופסת ואבן של אימי
.בקופסה לא היו אפילו עשרה כדורים, ולי לא היתה שום כוונה לקחת אפילו חצי כדור, רציתי רק את הקופסה.
הגענו למחרת ללשכת הגיוס שם שלחו אותנו מקצה לקצה עד שהצלחתי לדרוש ולקבל הפנייה לקב"ן.

ישבנו שעות בחצר הגדולה, בוהות בצריף של הקב"ן ואני זוכרת את שטף המחשבות שלי על הפעם האחת והיחידה מול מרסלו, את העובדה שתמהתי על שינוי המיקום ועוד כל מיני דברים הזויים לגמרי שעברו לי בראש.
לקב"ן נכנסתי לבד.
ניסיתי להסביר את עצמי, לומר שאני כבר בת 20, שאני לא יכולה יותר לנסות להדביק את החברות שלי, שאני לא מסוגלת לחשוב על לבישת המדים, שאין מצב שאני אשרוד פיזית את היום הראשון בשרות.
דבר לא שיכנע אותו.
ואז הוצאתי את קופסת הואבן מהתיק והנחתי אותה על השולחן.
אמרתי לו שאם אני לא מקבלת ממנו פטור אני יוצאת מהחדר שלו, הולכת הביתה ובולעת את כל החבילה.
משום מה אני כבר לא זוכרת איך הסתיימה השיחה, אבל התבקשתי לצאת ולחכות.
ישבנו באוטו , אמא שלי ואני, מחכות.
אבא שלי ישב  במשרד וניסה למצוא מישהו שיוכל לעזור לנו בצורה כל שהיא, בכל זאת הוא היה איש עסקים מאוד מוכר בעיר עם עבר צבאי רב ונרחב.
ואז קראו לנו לחזור לשיחה עם מפקד הלשכה.
[זוכרים שאמרתי שכנראה הרשמתי מאוד את מרסלו? שהצו הראשון הלך ממש טוב?-הנה:]
מפקד הלשכה קיבל אותנו, כך הסתבר לי אחר כך, כי אבא אכן מצא מישהו שיעזור ואותו אדם שיכנע את המפקד לקבל אותנו לשיחה.
אותו מפקד אמר לי אז:
“חיה, הנתונים שלנו מצביעים על בחורה מאוד איכותית, כזו שהצבא מאוד רוצה בין שורותיו. המבדקים שלך נהדרים ומרסלו התרשם ממך מאוד בשיחה שלכם, אנחנו לא רוצים לוותר על כזה חומר משובח”

ואני בוהה בו, דומעת.
ואז הוא המשיך- “אני מבין את המצוקה האדירה שלך, אני יודע שעברת המון. אני אדאג שבתעודת הפטור שלך ירשם פרופיל רפואי כדי שתוכלי לצאת ולבנות את חייך”
שנים כל מי ששאל אם שירתתי ולמה לא נענה ב”רפואי”.
היום כבר לא שואלים, ואם כן אז מסתפקים ב-היה או לא היה שירות, היום כבר לא מתרגשים מפטור נפשי.

ואני?

מרגישה משתמטת.
אנשים שהיו לי כבני משפחה קראו לי כך.
גם בן משפחה של ממש עשה זאת.
אני הרגשתי מתחזה, כאילו לא באמת היתה סיבה לכך שלא התגייסתי. יצאתי מהלשכה עם הפטור ביד, חזרתי לעבודה הזמנית של אותה תקופה וניסיתי לבנות את עצמי.
כמה חודשים לאחר מכן מצאתי את עצמי בוכה במשך 12 שעות בלי יכולת לשלוט בדמעות או להפסיק לבכות.

רק אז הופניתי לטיפול ועברתי מסלולי טיפול רבים ומגוונים עד שהצלחתי להגיע למקום שבו אני אומרת בראש מורם:
“שמי חיה,  ואני *חיה* עם דיכאון”
אני לא הדיכאון שלי.
ואני לא משתמטת.

היו סיבות רבות לעובדה שלא שירתתי, ואני מאמינה בכל נפשי שבכל השנים מאז תרמתי רבות לאנשים רבים ולחברה, גם אם לא תרמתי לצבא כמה שנים מחיי.
הבטחתי לעצמי שאעשה כל מה שאני יכולה כדי להחזיר לחברה מה שאני יכולה ואיך שאני יכולה, אבל לא עובר יום שבו אני לא מרגישה את התחושה הזו, שאני חיה על חשבון אחרים.

אחרים ששרתו בצבא,
אחרים שמשלמים מיסים, מהם אני מנסה להתקיים.
אחרים שנתנו את חייהם, פיזית  ומטאפורית כדי שאני אחיה.
אני מניחה שכל זמן שנשמה באפי יהיו תחושות שכאלו.
אני בוחרת להשתמש בהן כדי להפוך אותי לאישה טובה יותר כאזרחית, מנסה לתת כמה שאני יכולה לכל מי שאני יכולה.
כל מה שיש לי לתת מעצמי זה מילים.

תמיכה, הכוונה, ליווי, הדרכה בתחומים שונים ומנסיוני. לפעמים זה כלום, לפעמים זה עולם ומלואו.

ואני לומדת להיות שלמה עם זה, בכל יום מחדש.

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 3 months
תצוגה מקדימה

על הניסים ועל החיים

לילה, שקט, כולם ישנים. רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה. אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות...

תגובות

פורסם לפני 2 months

יום עייף

הטקסטט הזה עלה אתמול על הקיר שלי בפייסבוק, והזכיר לי שהמון זמן לא התייחסתי לתסמונת התשישות הכרונית שהיא חלק מאוסף המחלות שלי- חלק שלעיתים כמעט לא מורגש, בעיקר כשאני מצליחה לנהל משק אנרגיה נכון- ולעיתים משבית אותי ברמה...

תגובות

פורסם לפני 2 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה