הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 22

החל מספטמבר 2012

פוסט הפתעה, מעצמי לעצמי. תזכורת לימים שעוד יבואו, למערכות שכבר הוכרעו ולקרבות שעוד לא נוצחו

12/12/2018

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מרגישה במלחמה.
על המקום שלי בעולם, על נראות, על תפקוד.
מלחמה עם הגוף, מלחמה נגד הגוף.
מלחמה במורים מתייגים ובילדים מרושעים.
מלחמה בצבא [,מלחמה להכרה, מלחמה לבריאות, מלחמה על הבריאות..
מלחמה עם עצמי ועם נפשי על החיים ולמען החיים.
לאורך חיי היו אינספור מערכות, רבות הוכרעו לפני שבכלל הבנתי שמלחמה הוכרזה, באחרות סירבתי לקחת חלק.
היתה גם מלחמה עם האנשים שאמורים להיות הכי קרובים לי בעולם, מלחמה שבה יותר נכון לומר-שהנפתי דגל לבן ופרשתי ממנה. הכרזתי על אזור מפורז, על הפרדה טוטאלית.
כן, זה הפסד. אבל אני יודעת שבסופו של דבר במלחמה הקשה הזו הצד השלישי זכה, וזה כל שרציתי.
והיו גם לא מעט הפסדים.
הפסדים שגררו מלחמות נוספות בכל החזיתות האלו, וקרבות נוספים אחרי כל ניצחון.
היו הפסדים מרים, שכואבים גם שש שבע, גם עשר שנים אחרי.

אני בחיים היום כי נלחמתי, גם בעצמי.
אני הולכת היום, כי נלחמתי עבור עצמי בלי להבין שאני נלחמת או למה.
יש לי משפחה שאספה אותי לאורך הדרך, גם עליה נאלצתי להילחם לעיתים, ובעיקר- בשבילה.
פעם אחר פעם יצאתי חמושה רק בעצמי ובאמונה של מערכת התמיכה שלי,
פעם אחרי פעם, בסופו של דבר ניצחתי.
גם אם ניצחונות חלקיים, גם אם מזעריים ביותר- נצחונות.

אני חיה די בכבוד, לא ברווחה כלכלית אבל כבר לא חייבת עם הוצאה לפועל וצוי בית משפט כי נלחמתי על עצמאות כלכלית.
הפסדתי במערכות לאומרי שקר ומוליכי שולל ושיקמתי את ההריסות שהם הותירו אחריהם בעזבם את חיי.

בשבוע האחרון יצאתי לעוד מלחמה, מלחמה שאין לי מושג למה נכפתה עליי, מה היה הגורם לה ולמה בכלל אולצתי להילחם ככה.
כל מי שדיברתי איתו, אנשי שירות ומקצוע, חברים לצרה או המעגל התומך-
אף אחד מעשרות לא הבין.
אז ביום ראשון, שבורה מכל מיני כיוונים אבל נחושה יותר- הכרזתי מלחמה.

כאילו שככל שכואב יותר, ככל שהנפש צורחת ומחליקה במורד המדרון, כך אני מגלה שאני לוחמנית יותר.
קרבית, מורידה כפפות, לא מייפה או מקשטת יותר.
הייתי כנה גם כשזה כאב כמו שכואב למפקד שמאבד את חייליו הטובים ביותר.
הייתי בוטה כמו אחרוני הטוקבקיסטים, השתמשתי במילים שלא הכרתי וקראתי את עצמי שוב ושוב כדי לוודא שזו אכן אני ושהמילים האלו יצאו לי מבין האצבעות או מהפה.
הקשבתי לשיחות שניהלתי, שיחזרתי שוב ושוב, ניסיתי לזהות את הקול הזה שבוקע מהרמקולים ואמור להיות שלי.

ואני עדיין המומה, לא מבינה.
אין לי מושג למה איכשהו נראה שכל הניסים והנפלאות מול הממסד מגיעים דווקא אליי, והתשובה החלקית שלי לעצמי היא כי אני יכולה, וכדי שאחרים לא יעברו את זה אבל זה קצת יותר מידי קדוש מעונה בשבילי.
אני לא מצליחה לחשוב מה היה כל כך מסובך בעניין כל כך פשוט, סך הכל בדיקה שאלפים מופנים אליה בחודש בארץ.
אני לא מבינה איך זה שרשלנות של אשת שירות אחת ורופא אחד הצליחו לגרום לכל כך הרבה בלגן.
אני לא יודעת מה אמרתי, או עשיתי [חוץ משניי פוסטים ביום לפחות ואינספור תיוגים] שהיה צריך לערב את הדרגים הכי גבוהים באחד הארגונים הכי גדולים בארץ רק כדי שאחת, חיה, חולה מורכבת שמתייגת  את כל העולם מאז 2015 בערך תקבל את מה שהיא מתחננת לו.
אני מוצפת בכל כך הרבה רגשות שאני חושבת שכל שיטפונות השבוע האחרון הם נחל אכזב לעומת מה שעובר לי דרך הראש אל העיניים.

ואני גם קצת מחייכת לעצמי, כי אני שוב קולטת שהנה עוד מלחמה שבה הרגשתי מובסת והנפתי דגל לבן כדי לתת לעצמי להאסף ולהתרומם ובערך בו ברגע הגיעה הבשורה על ההישג, על הניצחון.
הנה עוד פעם שהרגשתי שאין לי מושג מאיפה להביא הלאה כוחות, שחשבתי שבאמת נגמרו לי כלי הנשק, המילים, וגם האנשים שיכולים לעזור לי.

ובדיוק ברגע הזה שבו אני צועקת מגג העולם שאני מתפטרת, שוברת כלים ויוצאת לשביתה-
ברגע שבו אני מתנתקת מהעולם הוא שולח אלי קרן אור.

וכמו בכל מלחמה, בכל מערכה, בין אם ניצחתי או הובסתי, כשהמוח מתפוצץ ואני רואה כבר מטושטש אני יושבת ושופכת את הכל אל המסך, של יציף את הסביבה ויטביע אותי.

ואני מברכת.
סופרת אשריי, משחקת עם פוליאנה.
ומחייכת בקצוות.

ואני שולחת את המילים האלו בשקט בשקט, ממש בלחישה אל הבלוג הקטן שלי. בלי לשתף, בלי לצעוק.
את התודה של היום אני לוחשת לעצמי, ומשאירה אותה מונחת בעדינות בעולם הגדול כדי שאוכל לחזור אלייה בפעם הבאה שארגיש שאני קורסת, להזכיר לי שאולי אפשר, מותר וכדאי להניף דגל לבן מידי פעם.
שזה יכול להביא הרבה יותר שלום ושלווה, ואולי אולי, גם קצת יותר בריאות.

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 5 months
תצוגה מקדימה

על הניסים ועל החיים

לילה, שקט, כולם ישנים. רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה. אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות...

תגובות

פורסם לפני 5 months

יום עייף

הטקסטט הזה עלה אתמול על הקיר שלי בפייסבוק, והזכיר לי שהמון זמן לא התייחסתי לתסמונת התשישות הכרונית שהיא חלק מאוסף המחלות שלי- חלק שלעיתים כמעט לא מורגש, בעיקר כשאני מצליחה לנהל משק אנרגיה נכון- ולעיתים משבית אותי ברמה...

תגובות

פורסם לפני 4 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה