הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מספטמבר 2012

מהו נס? למה אנחנו מחפשים כל הזמן ניסים? האם אפשר להאמין בלי לדעת במה? מנסה לענות, בעיקר לעצמי

07/12/2018

לילה, שקט, כולם ישנים.
רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה.
אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות מהגוף את הדבר לו הוא זקוק- שינה ומנוחה אמיתית.

אז אני מנצלת את הערנות המלאה הזו ואת הראש שטס במאה עשרים קמ”ש וחוזרת לאחד ממנהגי בתקופה בה הייתי מרותקת לבית והעברתי לילות לבנים רבים מספור-
אני כותבת.

הרעיון לפוסט הזה מתגלגל לי בראש כבר כמה ימים, כששמתי לב שרוב קידומי המכירות , התוכן השיווקי והכללי של החג סובב בעיקר סביב ניסים.

בכל מקום מבקשים לשמוע על סיפורי ניסים בהקשרים שונים, בהתאם למוצר או לאופי הקהילה, מנסים למצוא דרך ייחודית לקשר סיפור של אירוע שקרה בצורה כזו או אחרת לפני מאות שנים למאה ה21

כשהיום מתארך לעוד לילה לבן אני סופסוף מוצאת זמן לענות לעצמי על השאלה “למה?”
למה בכל מקום מחפשים ניסים?
איך זה שהחג הזה הפך לסמל של תקווה ואמונה יותר מכל חג אחר?
יש לנו חגים לרוב, לכל חג יש סמלים קבועים שמנסים לחבר אותנו לערכים מבוססי היסטוריה ואמונה-
ואני לא מדברת על דת, לא בדיוק.
כמה ימים שאני חופרת בעצמי להבין מה אני שואלת, ועוד לא הצלחתי לנסח את השאלה, אבל
בחנוכה הזה, בחג האור- אני חושבת שמצאתי תשובה חלקית לשאלות שאני לא מצליחה לשאול.

Photo by Rohan Makhecha on Unsplash

Photo by Rohan Makhecha on Unsplash

כולנו מחפשים ניסים, כדי להיתלות בתקווה. כדי לדעת שמעט מין האור מגרש הרבה מין החושך.
אנחנו מחפשים סמלים, הסברים, סיבות והוכחות לכך שיש משהו מעבר ליום יום.
מעבר לקשיים, מעבר למציאות המתישה.

אני אישה של סמליות, של הקשרים.
כששואלים אותי אם אני מאמינה- אני עונה שכן.
כששואלים אותי במה- אני עונה שאין לי מושג…

ואז אני מנסה להסביר לעצמי:
בי- אני מאמינה.
בחצי הכוס המלאה- אני מאמינה.
בכוחות שלי שתמיד ישנם, גם כשאני לא מצליחה להגיע אליהם, לגעת בהם ולהשתמש בהם- אני מאמינה.
בכך שבכל יש סדק, כדי שיפרוץ מתוכו האור תמיד- אני מאמינה.
באנשים שנאספו סביבי ובנו לי משפחה שתמיד תלך איתי, שלא תוותר עליי לעולם, באהבה האינסופית שלהם אליי ובכוח שלה לתת לי עוד כוח- אני מאמינה.

ובניסים?
בקסמים?
בסיבות נסתרות שמכוונות את חיי ומתוות את דרכי?
עד לפני כמה שנים התשובה החד משמעית שלי היתה “לא!”

ואז כמעט שאבדתי.
ומאותו רגע בו נגעתי במוות והחלטתי שמגעו לא נעים לי ואין לי כוונה להפוך חלק ממנו-
מאותו רגע התחלתי להאמין גם בניסים.

תשע השנים האחרונות בחיי מלאות נסים שאי אפשר להסביר.
את החזרה שלי לחיים, את ההחלמה של הכליות, את ההצלחה של השיקום -
את העובדה שבכלל קיבלתי שיקום בסופו של דבר-

יש רק דרך אחת להגדיר.

לכן כששואלים אותי “מהו הנס הקטן שלך?”

אני עונה שאין.
כי אין אחד, ואף נס הוא לא קטן.
ואני מגלה שאמנם אני כל הזמן מחפשת את התקווה והאמונה שלי, אבל אני לא צריכה ללכת רחוק כדי לחפשן, ואני לא צריכה לחפש הרבה, כי הן בכל מקום.

כי החיים שלי, כל יום ויום בהם- הוא נס.

בלילות חסרי השינה האלה לרוב מצב הרוח שלי צונח, מתגלגל לו במדרון תלול- ולא רק בלילות.
כמו הרבה אחרים החגים משליכים אותי לסערת רגשות, לשמחה מהולה בקצת עצב, להרהורים וזכרונות.

ביהדות מציינים כל שמחה ברגע אחד קודם של עצב, כמו שבירת הכוס לפני החופה.
כדי להזכיר בכל זאת מה את שאין, נעלם, עודו חסר, וכדי להעצים את השמחה על מה שכן.

החיים שלי מלאים ברגע העצוב הזה לפני כל חג.
הדבר הזה בו אני מאמינה בלי לדעת מהו דאג שתמיד רגע לפני האור- יהיה הכי חשוך.
כך זה מאז שנולדתי ערב ליל הסדר אל תוך השבעה על סבתי.
כך זה גם בשאר החגים- סבי נפטר ערב פרים, אבי בנר הראשון של חנוכה.
כל שמחת חג מהולה, וזה דבר שאני בוחרת לאמץ אל חיי בצורה בה פוליאנה גיבורת ילדותי ובגרותי היתה רואה אותם:
בכל דבר עליי אדמות יש טוב, ככל שקשה יותר למצוא אותו, כך מציאתו יותר מספקת ומחזקת.

בכל פעם שאני מוצאת על מה לברך בין דמעה לכמעט ויתור האמונה שלי בדבר הלא נודע הזה מתחזקת.
האמונה שלי בטוב, בתקווה, בחיים.
האמונה שלי בעצמי ובכל האור העוטף אותי וסודק כל חומה, עצומה ומבוצרת ככל שתהיה.

ומתוך האמונה הזו ודרך החיים שבחרתי לי- אני אומרת:
אין ניסים קטנים.
יש נס.
אחד-
החיים עצמם.

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 4 months
תצוגה מקדימה

לאבד

את הרשומה הזו כתבתי במה שנראה לעיתים חיים אחרים. האישפוז עוד היה טרי בראשי, הייתי עדיין מרותקת לבית ולא מטופלת בשום צורה, פיסית או נפשית. אבל כבר ידעתי שאני רוצה לדבר את עצמי, לנסות לפתוח צהר לעולם המורכב של התמודדות עם...

תגובות

פורסם לפני 4 months

יום עייף

הטקסטט הזה עלה אתמול על הקיר שלי בפייסבוק, והזכיר לי שהמון זמן לא התייחסתי לתסמונת התשישות הכרונית שהיא חלק מאוסף המחלות שלי- חלק שלעיתים כמעט לא מורגש, בעיקר כשאני מצליחה לנהל משק אנרגיה נכון- ולעיתים משבית אותי ברמה...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה