הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מספטמבר 2012

“למה את מדליקה חנוכיה?”, היא שאלה, ואני התיישבתי לכתוב את התשובה

05/12/2018

“למה בכלל את מדליקה חנוכיה?”
היא שאלה, באמת בלי להבין.
כי חגים זה המון לבד, ועוד עם סופש.
והאזכרה של אבא,רגע לפני שמדליקים את הנר הראשון.
והמצב הפיזי הירוד, שנראה כהולך ומחמיר, הולך ומשבית אותי יותר ויותר.
הרי חנוכה הוא מועד שכזה שבו כל ערב הוא הזדמנות מפגש שנתי לקבוצה אחרת ואני.. לא ממש שם.
אני בבית.
ואני גם ככה נלחמת בחושך, בדיכאון שמנסה לחנוק ולקבור בלי לתת ללהבה הכי קטנה קמצוץ אויר לבעור.
אז למה?
כי אני צריכה להביא את האור אליי.
להדליק בכל יום נר, ועוד אחד.
לא לתת לחושך מקום, לא לתת לו לכסות אותי עד שאעלם.
הכי קל יהיה לומר שאני לא צריכה, ואני לא חייבת, ובשביל מה לי.
והכי קשה זה להתעקש.
למצוא בכל יום סיבה חדשה-
לצאת מהמיטה, לנשום, לתפקד
ל ח י ו ת.
כל יום נר נוסף, וכל יום אני מרגישה שניצחתי, שהחושך מעט נדחק הצידה.
כמו שחברה נהדרת אמרה לי –”מעט מין האור מגרש הרבה מין החושך”
נר ועוד נר.
עוד קצת אור עם כל נר.

אור וחושך- ציור באפליקציית שירבוט כשלא יכלתי להחזיק מכחול

אור וחושך- ציור באפליקציית שירבוט כשלא יכלתי להחזיק מכחול

כמה ימים לפני שהטקסט הזה נכתב, כתבתי על מסעות הצלב נוגדי הטיפול התרופתי לדיכאון, ובאותו השבוע  נתקלתי בשאלה על המחשבה התמידית הזו “אני רוצה למות” ואיך חיים איתה.

אני לא עוברת יום שבו המחשבה הזו לא מלווה אותי.
יש ימים שיותר, יש ימים שפחות.
ואני
רוצה
לחיות.
כן, גם כשהמחשבה הזו לא עוזבת ומתנגנת לי בלופ אינסופי בראש.
איך גם וגם?
לו רק ידעתי.
כל שאני יודעת הוא שאני לא אפסיק לרצות לחיות.
לא לשרוד, לא להתקיים-לחיות.
ואני לא אפסיק לחפש סיבות לכך.
ויש כאלו, לא מעט. אשריי שזכיתי, שהן לא מוותרות עליי.
והאור הזה, שמקיף ועוטף מזכיר לי שלחושך יש מקום, אבל מוגבל.
ושאם אדליק לי כל יום נר אחד-האור יקיף, יעטוף ויכניס את החושך לקופסה שלו.

אני חולקת את חיי ומשתפת ברגשותיי לא מעט, אבל זה תמיד מסביב, בערך, כך שרק מי שמכירה אותי וקוראת אותי כבר שנים מצליחה לראות ישר, דרך כל הבולשיט והמשקפיים הוורודות.
החודשים האחרונים היו לי סוג של גהנום, שאני משווה לעיתים לגהנום של “אז”.
הגהנום שהביא אותי אל מעבר להרי החושך ועיצב את חיי בשמונה וחצי השנים האחרונות. הגהנום לו קוראים הרופאים “נסיון אובדני”.

והנרות היום הם רק סמל אחד, קטן, לשוני הענק בין “אז” ו”עכשיו”.
אז לא הצלחתי להדליק גפרור.
לשתף, להעזר, לראות את מה שהיה לי, את מי שעמדו שם פרושות ידיים מנסות לתפוס אותי.
אז לא העזתי לומר בקול.
ואם חושבים על זה, גם אחר כך, כשכבר כתבתי משהו על קושי נפשי או על המאבקים שבנפשי זה תמיד היה עטוף.

היום אני אומרת שדי.
לא מתחבאת, לא מחפשת עוד דרכים לדבר מסביב.
יש לי חושך בחיי, קוראים לו דיכאון עמיד לטיפול תרופתי , עם עוד כמה מילים מפוצצות.
ויש עוד כל מיני אותיות שמציבות בפניי אתגרים, וקשה מאוד למצוא דרך לגרש את החושך ולטפל בדיכאון הזה.
ואני מרשה לעצמי לכתוב את כל זה כך פשוט כי אני מסרבת להיכנע ולתת לחושך הזה לנהל את חיי.
אני כותבת כי היום, סופסוף (ואל תשאלו למה היום, למה עכשיו)
אני בטוחה בפעם הראשונה מזה חודשים שבסוף יגיע יום כזה, שבו המחשבה “אני רוצה למות” לא תלווה אותי מבוקר ועד ערב.
ועד שהיום הזה יגיע , אני אמשיך לנהל עם עצמי ועם מערכת התמיכה המופלאה, המדהימה והחזקה כל כך שסביבי את השיחה על “בשביל מה אני חיה היום”.
ובכל יום, אני אעטוף את עצמי באור, ואני אמצא את הסיבות מחדש.
 ————————————————————————————————————-
הטקסט הזה כבר בן שנה.
כל מילה בו נכונה גם היום.
התחלתי לכתוב טקסט נוסף, על ניסים, על הצורך להאחז בהם ולשתף בהם בלי סוף ועל איך שמילה כל כך קטנה הפכה לסמל העיקרי של החג הזה.
לחיפוש אחר הוכחות ולחיזוק התקווה והאמונה.
ואז נתקעו לי המילים- הדף הלך והתמלא אבל אף מילה לא היתה לי נכונה.

אז חזרתי לטקסט הזה, והחלטתי לפרסמו שוב עם עריכה קלה כי על אף השוני בזמנים ובימים- הוא עדיין הכי נכון לי ללילה חסר השינה הזה ולתקופה האחרונה, שבה אני שוב מרגישה איך הדיכאון וכלבו השחור חוזרים ונוכחים קצת יותר- אבל אני מסרבת לתת להם יותר מידי מקום.
הטקסט הזה יזכיר לי שאני תמיד מצליחה להכניס את מעט האור אל תוך החושך הרב,
ולחיות.
להמשיך לחיות- תמיד באור.

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 4 months
תצוגה מקדימה

לאבד

את הרשומה הזו כתבתי במה שנראה לעיתים חיים אחרים. האישפוז עוד היה טרי בראשי, הייתי עדיין מרותקת לבית ולא מטופלת בשום צורה, פיסית או נפשית. אבל כבר ידעתי שאני רוצה לדבר את עצמי, לנסות לפתוח צהר לעולם המורכב של התמודדות עם...

תגובות

פורסם לפני 3 months

יום עייף

הטקסטט הזה עלה אתמול על הקיר שלי בפייסבוק, והזכיר לי שהמון זמן לא התייחסתי לתסמונת התשישות הכרונית שהיא חלק מאוסף המחלות שלי- חלק שלעיתים כמעט לא מורגש, בעיקר כשאני מצליחה לנהל משק אנרגיה נכון- ולעיתים משבית אותי ברמה...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה