הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 35

החל מספטמבר 2012

כשאלמוג בוקר שיתף בכאבו הגדול הבנתי שאני חייבת לנסות ולפעול, להראות שעוד יש מי שאכפת לו ואני קוראת- הצטרפו אליי

05/02/2020

על המסך שלי פתוחות עשרות כרטיסיות, בהן ארבעה טקסטים בשלבים שונים של כתיבה ועריכה.
אבל מאז שקראתי את הפוסט הכאוב של אלמוג בוקר אני לא ממש נושמת, וכל מה שחשבתי היום במהלך אינספור ה”ריצות לפני ניתוח שהוא לא ניתוח” זה
“אני רוצה הביתה. למחשב. אכפת לי. איכפת!”

לאחרונה אני מוצאת את עצמי במקום חדש, מבלבל ומציף- אני רוצה לצעוק ולצרוח ולא רק על עולמי הצר כביכול, של חולה מורכבת-נכה במשרה מלאה-מקבצת נדבות לעת מצוא-קול המטופל-האופטימית הניצחית שלא נכנעת וצועקת לכל העולם את מסעותייה בחיפוש אחר איכות חיים ובריאות סבירה.
אני מגלה שנמאס לי לשתוק בהרבה מעבר לנושאים שהגדרתי לעצמי לא מזמן, אני מבינה שאני לא יכולה יותר לשתוק כשארצי מולדתי הולכת לה פייפן.

אלמוג בוקר, צילום מסך מפייסבוק

“לאף אחד לא אכפת” אלמוג בוקר, צילום מסך מפייסבוק

ואני מבינה שהגיע הזמן גם להראות, לעשות.
כשקראתי את המילים הכאובות האלה נשבר ליבי, כי משהו בי יודע שיש אמת בדברים.
גם לי יש תחושה שמעבר לעשרות החברים שלי בפייסבוק לרוב העם לא אכפת.
נראה שיותר מידי מאיתנו באמת חושבים ששם בעוטף הכל יכול להמשך בשגרת מלחמה נוראית שכזו אבל כל עוד זה לא פוגע בנו, כאן מעבר לעוטף אין לנו מה לחשוב על כך או מה לעשות.
כמה סערה הארץ לפני חודשיים כשמדינה שלמה קמה לכמה שעות של אוירת מלחמה? כמה קיטרו על הכורח לבלות יום בבית עם הילדים, על הרעש הצורם הזה באויר?
וכמה מהר זה נגמר?
האם באמת הפכנו כל כך אפטים?
כל כך מנותקים מאחינו? האם המדינה שלנו כל כך גדולה שמה שקורה בה לא נוגע לנו אם הוא לא מתרחש בתוך הרדיוס של בית-עבודה- לימודים?
האם, כמו שאני שומעת שוב ושוב- אין מה לעשות וזה מה יש ודבר לא ישתנה?
האם שוב נשרוף עשרות מליונים על כלום? נחזור שוב ושוב לאותו מעגל בלהות וסיוט?
למה אנחנו, כולנו, מאילת ועד מטולה, מוכנים להמשיך ככה?

בחירות, אלבום פרטי

האם נשרוף שוב מליונים כדי לא לשנות דבר?

בדרום מלחמה.
בצפון הרחוק מאוד גם, אבל רק לפעמים.
בין קצות הארץ אנשים מתים בידיה של מערכת בריאות חולה עם סדר עדיפויות מחריד,
אנשים מתים בכבישים הלא מתחוזקים, בגלל העדר אכיפה וענישה מספקות.
נשים נרצחות כי אין תקציבים להגן עליהן, כשרבים מידי מאמינים שלהם זה לא יקרה, ולכן מתעלמים ממה שקורה להם מול העיניים.
ילדים ואוכולסיות מיוחדות נותרים ללא מסגרות או טיפולים כי אין מערכת רווחה פעילה, וזו שפעילה קורסת גם היא.

והדרום ממשיך להצבע אדום, ולא במרבדי כלניות ופרגים אלא בזרי בלונים ואזעקות בלי סוף.
ואנחנו, רוב העם, יושב ומצקצק בלשונו מול מהדורת החדשות, ואז ממשיך בחייו.

ואני שואלת את עצמי ואתכם – איך נראה לאחינו שאכפת לנו?
שהם לא לבד?
איך נשנה את שגרת הטרור הזו?
מתי נפסיק לשבת על הגדר ולבהות בשני צדיה בשעמום?

אין לי הרבה תשובות, בעצם אין לי כלל.
כרגיל- רק על עצמי לספר אני יודעת, ואני קוראת לכם, לכולכם להצטרף אליי במעשה אחד קטן, בתקווה שהוא יהיה רק אחד מרבים.
לפני יותר משנה החלטתי שאני רוצה להבין מה היא השגרה הזו, של “צבע אדום”והתקנתי את אפליקצית ההתראות האזרחית, לא זו של פיקוד העורף שנותנת תמיד מידע חלקי בלבד.
בכל פעם שנכנסת התראת צבע אדום- אני עוצרת את כל מה שאני עושה. אני לא יכולה פיזית לרוץ למרחבים מוגנים [בבית אין כזה ובמרחב הציבורי, כולל במוסדות הרפואה בהם אני מטופלת הם לא נגישים, שכן רוב המרחבים האלה הם חדרי מדרגות, או דורשים ירידה- רק בעזרת מדרגות]

"שיגרת צבע אדום" צילום פרטי

המסך שלנו רק משנה צבע, החיים של אנשי העוטף עוצרים לגמרי

אני יושבת ומביטה במסך הטלפון או הטלביזיה עליהם משודרת ההתראה ומחכה.
את כל פרק הזמן המוגדר כ”זמן הגעה למרחב מוגן” אני יושבת בשקט.
אני לא אשנה את העולם, אני לא אפתור את הסכסוך, אני יודעת.
אבל אכפת לי, ואני רוצה לדעת, ואני רוצה שחברותיי “שם” ידעו שאני איתן. בכל אזעקה ואזעקה.
שהשגרה שלי, כמו שלהן- נשברת שוב ושוב.

אני לא יכולה לצאת לרחוב להפגנות, אבל זה לא אומר שאין לי מה לעשות.
אני מאמינה שהשינוי מתחיל באדם אחד, אליו מצטרפים עוד אדם ועוד אדם.
בואו, הצטרפו אליי והראו לתושבי העוטף שאכפת לנו. שנמאס לנו.
שבלתי אפשרי שנישאר אדישים למשמע הכותרות המחרידות על מה שקורה במדינה שלנו.
כי אין לנו ארץ אחרת, גם, ובעיקר- כשאדמתנו בוערת.
ודי לנו לשתוק.

עוד מהבלוג של חיה מאור

תצוגה מקדימה

ואני, עני?

לפני שנה בדיוק כתבתי על איך זה לחיות מתחת לקו העוני במדינת ישראל של שנות האלפיים. הרשומה היתה קשה לכתיבה, נערכה אינספור פעמים וכמו שקורה בדרך כלל כשאני כותבת ומשתפת- היא הביאה איתה  המון...

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

נעמה יששכר היא לא הילדה שלי

לרוב אני נמנעת מלדבר פוליטיקה "הארד קור", זה טבוע בי מילדות, עת למדתי שיש דברים שיכולים לחרב חברויות ומערכות יחסים. עד לשנים האחרונות היה לנו ב"חבורה" הסכם שבשתיקה שפשוט-לא. לי אישית היה קל לשמר את ההסכם הזה שכן דעתי היתה...

תגובות

פורסם לפני 3 weeks

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה