הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 33

החל מספטמבר 2012

היום יום הרופא, ואני מנסה להבין מהי משמעותו של יום שכזה

10/01/2020

בשנים האחרונות נראה שכל יום הוא “יום ה-”
יש יום “המורה”, “יום האישה”, יש יום לשוקולד, יום לקפה, יש יום לסנדויצ’ים ויש …

ובכן, מסתבר שהיום הוא יום הרופא בשנה שהיא שנת המיילדות הבנלאומית
לקח זמן עד שקלטתי שהיום הוא מין יום שכזה, ואז קלטתי שהפיד שלי מלא באיחולים וברכות, שתכניות האקטואליה הרכות מלאות סיפורים של רופאים ומטופלים ושאכן, יום חשוב היום.

שאני אפספס הזדמנות לכתוב על בריאות, רפואה, חולי מורכב וכרוני?
ובכן…

אני יושבת  ובוהה במסך ותוהה מה כבר אפשר לומר בשש מאות עד שבע מאות מילים על מה שהוא בעצם החיים שלי מאז שאני אדם בוגר?

אפשר לומר תודה לכל אותם מלאכים שהקדישו את חייהם למען אחרים, העושים לילות כימים בניסיון להביא מזור והקלה, בחיפוש אחר תרופות והקלה לסובלים.

אפשר להשתפך בסיפורים רבים, על “הרופא ששינה את חיי” או על “הרופא שלא ויתר עליי”.
(אבל זה הרי לא יגמר בשבע מאות מילה, וגם לא בשבעה מליון.)

אפשר גם לנצל את ההזדמנות לעשות את ההפך- לספר על אלו שחטאו לשבועתם, במכוון או מרוב עומס, על אלו שצילקו ופצעו.
(וגם זה לא יגמר בשבע, מאות או אלפים…)

אפשר להכניס את כל הסיסמאות הקבועות על “מערכת הבריאות הורגת אותנו”, או לספר על איך זה להיות נכה במשרה מלאה שפוגשת אינספור רופאים (במשרה מלאה פלוס).

ואפשר לתהות למה בכלל צריך כזה יום.
למה אין “יום המטופל”?

-יש חודשי מודעות, יש כנסי הסברה, אבל אין יום אחד ומיוחד, נכון?

Image by Gerd Altmann from Pixabay

Image by Gerd Altmann from Pixabay

אני יושבת מול המסך, מנסה להחליט איך להתייחס ליום הזה, קצת מתבאסת שהייתי שקועה כל כך בלהיות חולה שלא שמתי לב שהיום הוא היום של אלו שיושבים מולי בכל ביקור או ביקורת, מרגישה תחושת החמצה, כי אם הייתי שמה לב הייתי אולי שולחת הודעת ווטסאפ לרופאת המשפחה המדהימה שלי שהחליטה לבטוח בי ולתת לי גישה ישירה שכזו אלייה, כי אני כל כך מורכבת ושבורה, וזה המעט שהיא יכולה לעזור ביום יום- לתת לי אוזן קשבת ועין קוראת?
(ההודעה האחרונה שלי אלייה היתה עם קישור לבלוג, כדי לשתף אותה באיך זה להיות מאושרת עם או על אף כל החולי הזה.)

או שהייתי מביאה קצת שוקולדים לצוות במרפאת הכאב בביקור השבועי שבעצם פיספסתי השבוע כי הייתי, ובכן, חולה מידי?
הייתי יושבת לכתוב מספיק מוקדם כדי לתפוס את חלון הזמנים “הנכון” לחשיפה ולקוראים של שישי?
הייתי אולי …

מה?

אם יש משהו שלמדתי בעשור האחרון, הוא שלא צריך.
לא צריך לחכות ליום מיוחד, לא צריך לשמור לרגע מסויים.
שכדאי וצריך לומר תודה בכל יום ובכל מפגש, על כל חוויה, גם על הפחות טובות, שכן הן אלו המלמדות ביותר.

ישבתי היום לקפה עם אחות נפשי, שהיא גם אחות מיילדת. היא שיתפה אותי בהווי הפנימי ובחילופי הדברים של אנשי הצוות המגובש, בהזדמנות שהם קיבלו לפרגן הדדית-כל המקצועות המרכיבים את “מערכת הבריאות”.

ובתוך כל המחשבות האלה שמציפות אותי ללא מענה חד משמעי או רעיון מגובש למאמר כתוב כל הזמן מהבהב לי רגע אחד מהחודש האחרון.

אני נמצאת כרגע בעיצומו של הליך בירור במרפאה ציבורית באחד מבית החולים הכי גדולים בארץ.
לפני חודש עברתי במרפאה הזו בדיקה פולשנית שדרשה השגחה וניטור. כחולה מורכבת שמגיעה גם עם תסמונת פוסט טראומטית קשה על רקע אישפוז קשה אני מגיעה לבדיקות שכאלה בחרדות ולפעמים בילבול, שלא לדבר על כאובה ומודאגת, כצפוי מכל אדם המגיע לבירור רפואי.
הרופא שקיבל אותי לבדיקה ראה מין הסתם באותו יום עשרה או אולי עשרים חולים, אבל כשהייתי בחדר הוא התמקד בי.
ענה על שאלות, הסביר, ניגש לקרוא שוב ושוב את הניירת -עשה הכל כדי שיהיה לי כמה שיותר קל.
לאחר שהבדיקה הסתיימה ולאחר שהתאוששתי הוא לקח אותי הצידה והסביר לי את התוצאות והממצאים בתנאים…לא אופטימליים, שכן אין לו חדר קבלה או זמן בכלל לעשות זאת- הוא אמור לתת לי מכתב שיחרור עם תוצאות הבדיקה ולשלוח אותי לרופא המפנה.
אבל הרופא הזה מצא את הזמן ואת הפינה השקטה במסדרון והסביר לי, ענה וקצת עודד.
וזהו, הלכתי הביתה לעכל את מה שאמר ולחכות להמשך הבירור- היו לפני עוד בדיקות לעשות ויותר מחודש עד הביקורת אצל הרופא המטפל שלי.
שבועיים לאחר הבדיקה הזו חזרתי לאותה מרפאה לעוד בדיקה, בשעת צהריים מאוחרת.
ישבתי וחיכיתי לתורי כשלפתע עצר מולי רופא בחלוק, ושאל “איך את מרגישה היום?”
-לי עצמי לקח חצי דקה להיזכר שזה אותו רופא.
הוא ראה בשבועות האלה מאות חולים, ועדיין, הוא זכר אותי ומעבר לזיכרון הוא עצר.
חצי דקה  של עמידה במסדרון עבור רופא במשמרת זה נצח- אבל הוא עצר. הוא באמת התעניין.

וזו בעיני מהותה של רפואה.

לראות את האדם שמולך, לא עוד פרוצדורה, או עוד מקרה, עוד מסך מחשב וטבלה למלא.
מכל עשרות הרופאים שראיתי השנה אני לוקחת איתי את דר סטיבן, שמצא עבורי חצי דקה ועוד חצי דקה, ודאג לי, כאדם.
מי יתן ולכל רופאי יהיו אורך הרוח, המסירות, תחושת השליחות ואהבת האדם.
מי ייתן ורק אתכם אזכור, ורק עליכם אחשוב בבואי לשתף מחוויותי כנכה במשרה מלאה במערכת שכנראה יותר חולה מכל מטופליה.

ושנהיה בריאים.

 

עוד מהבלוג של חיה מאור

תצוגה מקדימה

ואני, עני?

לפני שנה בדיוק כתבתי על איך זה לחיות מתחת לקו העוני במדינת ישראל של שנות האלפיים. הרשומה היתה קשה לכתיבה, נערכה אינספור פעמים וכמו שקורה בדרך כלל כשאני כותבת ומשתפת- היא הביאה איתה  המון...

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

על הניסים ועל החיים

לילה, שקט, כולם ישנים. רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה. אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות...

תגובות

פורסם לפני 1 year

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה