הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 30

החל מספטמבר 2012

“את מאושרת? את בכלל יודעת מהו אושר?” שאלת מליון הדולר, והנסיון שלי לענות עלייה דווקא בשיאה של תקופה שאמורה להיות רחוקה מאושר

19/11/2019

אֹשֶׁר
תחושת שמחה והתעלות הנובעת מהגשמת רצונות ומהגעה למצב ששואפים אליו.
באנגלית: happiness.
הרגשת סיפוק ושביעות רצון; רווחה; שמחה

-רגע לפני שנרדמתי לשינה טרופה של חלומות צלולים קראתי פיסקה בספר הנפלא של תמר קפלנסקי “על מקום המצאה”.
את הספר הזה קצת קשה לי לקרוא בגלל אלף ואחת סיבות אבל אני לא מוותרת, בתור מי שהקריאה הייתה חייה, בתור מי שבלעה ספר ליום ולפני שמלאו לה 12 הועברה לספריית המבוגרים כי כבר לא נותר לה מה לקרוא באגף הנוער, אחד הדברים הכי קשים לשאת במורכבות הזו של המצב הרפואי שלי הוא הפגיעה הקוגניטיבית והקושי לקרוא “כמו אז”.
אז אני קוראת לאט יותר, קוראת במקביל, מסמנת לעצמי משפטים ופסקאות כדי שלא ייעלמו לתוך ענן הגבינה שהוא המוח שלי, ולא מוותרת על האושר הזה שהוא לשקוע בספר כל כך שגם כשהוא מונח הצידה הוא ממשיך לחיות בתוכך.
(ו-וואו, כמה שהגר שמקום המצאה עוד לא לגמרי ידוע לי נשארת לי בראש. אושר!)
הפיסקה האחרונה שקראתי וזחלה אל חלומותיי היתה שאלה שרבים שואלים עצמם- ה”אם את מאושרת?
מתי בכלל היית מאושרת פעם אחרונה?”

כצפוי, זו שאלה שמעכה לי את הקישקע.
האם אני זוכרת מתי פעם אחרונה בשנה הזו הייתי מאושרת? וקודם?

אז עצמתי עיניים ושאלתי את עצמי את אותן שאלות בתוספת השאלה הגדולה מכולן- מהו בעצם אושר?
לקח לי בדיוק חצי דקה עד שהראש התמלא בחיוכים, באינספור רגעים בהם מצאתי את עצמי יושבת ומחייכת, חיוך גדול שכזה, עם שן שבורה ועיניים בורקות ותחושת “כן, עכשיו טוב”.
השאלה והתשובות לה נכנסו לי כל כך לקישקע , שהשינה הייתה לא שינה אלא מסע בזמן, בו חיוכים, צחוק, הישגים ו-כן, אושר-התערבבו בבכי, תסכול, יאוש וגם בפעם האחרונה והמאוד קשה בה למשך חצי שעה בערך כל מה שהיה לי בראש הוא איך אני גומרת את החיים האלה ואת הסבל שלהם.
-מה שנקרא בשפה מקצועית “תכניות” ו”מחשבות קונקרטיות” ויכול היה בקלות לשלוח אותי למקום האחד שלא מצליח לשמור עליי בחיים- המערכת שאמורה לעשות את זה.

חיוך של שן שבורה זה אושר

חיוך של שן שבורה זה אושר.  סלפי אהוב במיוחד.

התעוררתי בצונאמי של רגשות.
שאלות ותשובות, זיכרונות ותהייה- האם בכלל אדם במצב בריאותי כל כך מורכב ומתסכל כשלי יכול להיות מאושר בכלל?
כי הרי כל הזמן יש כאב, כל הזמן משהו לא בסדר. הגוף צורח, נלחם, מנסה לצרוח לעזרה, וכל הריצות, הסבל, הכאב, הפחדים והחששות האלה מכלים את כל האוויר הקיים, כל תחושה או רגש חיובי, לא?
נזכרתי בשיחה עם הרופא במיון לפני עשרה ימים, שיחה שפשוטו כמשמעו- גמרה אותי.
רוקנה אותי לחלוטין, שברה אותי וכמעט עלתה לי בחיי- לו משהו במעמקי מוחי היה שוכח מהו אושר וכמה הוא נוכח בחיי גם עכשיו.
ה”רופא” הזה קיבל את פניי בפרצוף עסוק, שאל שתיים שלוש שאלות וקבע “אבל חייכת כשנכנסת אליי לחדר, אז לא באמת כואב לך”.
(וזה היה החלק הקל של השיחה הזו, שיחה שחשבתי שתניב רשומה או כתבות על האבסורד שבה ועל מצב מערכת הבריאות שלנו, אבל היתה קשה מדי להתמודדות כזו)
ואני?
צוכה ובוחקת. כי אני תמיד אחייך, ותמיד מתעקשת למצוא את הטוב וכן, אני אמות בנסיון להיות מאושרת, רצוי בעוד איזה עשרים שנה או יותר.

המילון מגדיר “אושר” כתחושת שמחה והתעלות, הגשמת רצונות.
וכשמפרקים את ההגדרה הזו מגלים כמה אושר יש לכל אחד בכל יום בחייו.
כי כשאני מצליחה לשטוף כלים, לבשל לעצמי סיר פירה ו”לעשות ויש” שהבית יהיה נעים לזמני חוסר התפקוד שלי וה”חולי” שלי-הצלחתי, השגתי מטרה.
כשאני יוצאת ממקלחת טובה ועושה לעצמי מניקור עם כפפות פינוק- והחיוך מתפשט פשוט כי זה מריח טוב ורך לי בנשמה- אני שמחה.
כשאני מציירת ושופכת את עצמי אל הקנבס בצבע חי- אני מרגישה התעלות ששמורה לדבר הזה, “יצירה”.

יצירה-זה אושר

יצירה-זה אושר. מתוך אלבום היצירה הענק שלי.

זו הגשמת רצון לחלוק ולתאר, לשתף ולפרוק קצת מהנשמה החוצה לעולם
כשאני מקבלת תגובות לכתיבה שלי, כל אחת מעלה חיוך על פרצוף רטוב, שיודע שהוא נאהב- אני מאושרת.
כשילד קופץ מאושר “יש, חיה ישנה אצלנו היום!” ואחיו כמעט שובר את המיטה בצרחות “זה חיה” כשאני ניגשת לומר לו בוקר טוב, כשאחותם הגדולה מדברת איתי על נינג’ה ישראל,כשצמד אחר מזכיר אותי בברכות האשיות של ערב שבת, כשאני מבלה שש שעות ברכב בנסיעה לא קלה ועם התקף עויתות קשה אבל עם אחיות נפשי-לחופשה ראשונה אחרי חמש שנים ,עם מוזיקה משובחת ונוף קסום- ותחושת ההתעלות הזו שאין מילים שיתארו אותה,
כשאני יושבת על שפת ים בזריחה ויודעת שנגעתי בחיים אחרים לרגע, ושהמילים שלי שינו משהו.

אהבה של ילד זה אושר,כשהוא מחפש את היד שלך כנחמה- זה כל כך הרבה אושר

אהבה של ילד זה אושר,כשהוא מחפש את היד שלך כנחמה- זה כל כך הרבה אושר. צילום פרטי.

כשאני יושבת עם מוזיקה בפול ווליום וצורחת איתה עד שהחתול מתחרפן ומצטרף,
כשהמילים שנאצרו בתוכי שבועות מקבלות צורה ונפח,
אפילו כשאני נכנסת לחדר האישפוז בבית לוינשטין וכל הפינה הזו שהפכה למקום מגורים זמני עוטפת אותי באהבה וצבע, כשיום הולדת בבית חולים הופך ליום אביב מושלם של אנשים אהובים, אוכל משובח ואינספור חיוכים-
אני מאושרת.

ככה מרגישה העתלות. זריחה לחוף הים האדום-צילום פרטי

ככה מרגישה התעלות. זריחה לחוף הים האדום-צילום פרטי

גם בבית לוינשטיין יש רגעי אושר. המיטה שלי באשפוז הארוך.

גם בבית לוינשטיין יש רגעי אושר. המיטה שלי באשפוז הארוך.

אושר נקי, טהור ואמיתי.
האושר שלי הוא לא דבר אחד ענק, הוא לא מטרה שחותרים אליה בלי לראות את הדרך.
האושר שלי הוא כל יום שבו אני יכולה לקום, לצאת,לנשום.
האושר שלי הוא האנשים שמרכיבים את חיי.
האושר שלי הוא הכאן והעכשיו, והוא זה שמעביר אותי את הסבל, את הכאב, את תחושת הכמעט עילפון והוא זה שמנחית את המטוס החג מעל ראשי עם הכיתוב “אני רוצה למות”.
פעם, במה שמרגיש חיים אחרים אמרה לי חברה “יו, כמה קל לרצות אותך!”
ולא ידעתי אם זו בעצם מחמאעליבה, בחרתי לראות רק את המחמאה ולזכור את המשמעות שלה.
כי האושר שלי הוא בחיים עצמם, וכל זמן שאמצא את תחושת ההתעלות הזו, את השלווה, את החיוך האחד ביום- דבר לא יקח ממני את האושר שלי גם כשמרגיש שהחיוך הזה לא יחזור עוד.
כל שאני צריכה הוא לעצור שניה, לנשום עמוק, ולזכור.
ואיזה מזל שיש לי היום כל כך הרבה דרכים לשמר את הזיכרון , שנפגע גם הוא כחלק מהמכלול הבריאותי שלי.
את הרשומה הזו אני כותבת בדיוק בשביל זה- כמו מאות התמונות מהחופשה באילת, עשרות הסרטונים של הילדודיה שמקיפה אותי, עשרות הפוסטים המתוייגים #פוליאנה או #אשריי.
להזכיר לי (ולעולם גם) שהאושר מקיף אותי.
שהוא בכל מקום, בכל רגע ורגע- גם כשהעולם חשוך, קר ומאיים.
האושר נמצא בכל, רק צריך לזכור להסתכל עליו, לא “לחפש” כי הוא שם, ולפעמים פשוט שוכחים להסתכל עליו.

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

על הניסים ועל החיים

לילה, שקט, כולם ישנים. רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה. אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות...

תגובות

פורסם לפני 1 year

משתמטת

כמעט 20 שנה שלא דיברתי על חווית הכמעט גיוס שלי. כתבתי עלייה די מזמן ושמרתי בצד, לכשירגיש לי נכון, והרגע הגיע כשקראתי פוסט על סיפור דומה שונה. גם החברות הכי טובות שלי מעולם לא שמעו את הסיפור המלא. פרט לאמא שלי, שהייתה שם מחוץ...

תגובות

פורסם לפני 12 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה