הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 35

החל מספטמבר 2012

בלילה, בחושך, אני עולה באש כדי להכלות ומיד להיבנות מחדש. מילות פרידה מחלום, כאלו שאפשר לכתוב ולשחרר רק כשהכי חשוך, רגע לפני עלות השחר

05/07/2019

תקופה סוערת עוברת עליי, כשמשבר בן שנתיים מרים ראשו ומטלטל את הסירה הרעועה שהיא שלוות הנפש שלי וההשלמה עם דברים שלא חשבתי שאוכל אי פעם לקבל.
לאחרונה סגרתי לעצמי עוד דלת, יותר נכון- הגוף שלי טרק אותה, כל עולמי נרעד, ולקח לו זמן רב להתייצב שוב ולחזור לקצב הרגיל שלו.
כך מצאתי את עצמי צועדת עוד כמה מטרים בדרך להשלמה עם אחת העובדות הקשות ביותר שאי פעם נאלצתי לקבל.
אני יושבת בלילות בהם אין לאן לברוח ומחפשת איך להשקיט את הסערה, מחפשת את עצמי במילים, בסידור המחשבות לתוך פיסקאות וקטעים אסופים.
אני מחפשת את עצמי דרך רשומות ישנות ופתקים שנשמרו בכל פינה, במגרות, במחברות נשכחות ובתיקיות סודיות במעמקי הזיכרון הנייד שעובר איתי מדירה לדירה, ממגרה למגרה.
במקום למצוא את המילים שאני מחפשת אני נתקלת בהפך הגמור וזה די קורע את קרביי.

אבל, וזה האבל הכי חשוב שאני מבינה- ההבדלים האלו בין אז ועכשיו, השבר הגדול של ההבנה ה”חדשה”- הן אלו שאני צריכה כדי לבנות את עצמי ולהתרומם שוב.
כמו עוף החול שעולה באש, נשרף וכלה ורק אז צומח מעפרו, כך אני צריכה לקרוא ולאמץ את המילים, כדי שאוכל לשחררן ואצליח להתרומם ולעוף שוב, חופשיה וחזקה.
והדרך שלי להתרומם מעפרי היא לכלות את כולי באש הכי בוערת והכי חמה, בידיעה שכשהיא תכבה, העפר והאפר יתנו לי שוב צורה, והיא תהיה חדשה ומרהיבה עוד יותר.
אז אני מבעירה את האש הזו עם המילים שנכתבו אי שם בלילה לבן, דומה כל כך ושונה כל כך, באמונה שרק כך הן יכבו ויאפשרו לי לבנות את עצמי .
שוב.
Image by Mystic Art Design from Pixabay

לשיר זה כמו

05/12/2011
הכל התחיל מדיון אחד.
דיון על הורות עם מחלה  פיזית, עם נכות.
חלקנו בו רגשות ומחשבות שונות שנעו כמובן בין שתי האפשרויות העיקריות- הורות ואל הורות, כי להיות הורה זה יותר מללדת, והדיון התרחב לו מעבר להשלכות הפיזיות של הריון ולידה, הלאה -להורות עצמה .
למחשבות ולרגשות השונים בכל הקשור לנושא הכל כך רגיש הזה, של המשכיות, משפחה והורות.

היה לי מאוד קשה להשתף בדיון, והרגשתי שאם אני מתחילה לכתוב אני לא מסיימת גם מחר.
אז קיצרתי המון, התבשלתי קצת, גיגלתי קצת, והגעתי, איך לא, לפה.

את השירה גיליתי בשלב די מאוחר בחיי, תודות למורה אחת מדהימה לספרות ולחברה עוד יותר מדהימה שתמיד מצליחה לדבר איתי בשירים הכי מדויקים שיש.
לרוב, כשאני מנסה להביע את עצמי אני עושה זאת דרך  פזמונים, כשהשילוב של מילים ולחן הוא היוצר את המסר השלם שאני מחפשת.
אוסף ספרי השירה והפזמונים הישראלים שבספרייה שלי הוא אחד הכלים שתמיד יהיו שם לעזור לי למצוא את עצמי במילים, בין המדפים והדפים.

על המדף שלי נמצאים איך לא, המון ספרים של רחל .
תמיד נמשכתי אל המילים שלה
אל הפשטות שבה הביעה כל כך הרבה, פשטות שלפעמים מתחבאת בין מילים של עברית שהולכת ונשכחת.

אחד מהשירים הבודדים שאני יודעת כמעט בעל פה הוא “ספר שירי”:
 
צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

וכך גם “עקרה”.
הקינה הזו, העצב שבידיעה שהיא לא תהיה אם.
ואני יודעת אותו בעל פה.
ואני מדברת אותו,
אבל אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שאולי רבים מאוד קווי הדמיון ביננו.
שבגיל שלי היא כבר היתה חולה, וחיפשה את מקומה בעולם ובארץ. היא חיפשה תרופה, מרפא. היא חיפשה הקלה.
היא גם הייתה כל כך, כל כך בודדה.
והיא הייתה עצובה.
והיא אהבה את הארץ הזו, וגם גבר אחד או שניים,
ואת החיים, ואת השפה העברית.
ממש כמוני.

והיא כבר  ידעה שהיא לא תהיה אם.

אבל זהו השוני בינה וביני.
אני עוד אהיה אם.
מאז שעמדתי על דעתי, מאז שאני זוכרת את עצמי, זה הדבר היחידי שמעולם לא השתנה, שרק הלך וגדל בתוכי.
הרצון להיות אם, להיות מוקפת ילדים ומשפחה משלי.

הרבה עבר יש לי, כמו לכל אחד. עבר שעיצב אותי ואת העתיד שלי, דרך שהתפתלה ונשברה להרבה יותר פיתולים ועיקולים משיכולתי לתאר לעצמי.
קוים ישרים שנשברו בלי רשות והפכו את המסלול הכל כך ברור הזה של “לסיים תיכון-צבא-עוד לימודים -אולי טיול- להתחתן-להקים משפחה ולחיות באושר ועושר (יחסיים)” קצת יותר ארוך וקצת יותר קשה.
אבל אני יודעת שכל עוד האמונה שלי קיימת, יום אחד כל אלו יגיעו.
 שבעוד, נאמר, שלושים שנה אני אשב לכוס קפה עם הבת שלי בבית קפה קטן באמצע השבוע, ככה סתם כי יש לה זמן והיא מתגעגעת לאמא שלה קצת-
האמונה הזו, הידיעה הזו-הן שמחזיקות אותי.
אני נזכרת איך באשפוז “ההוא” נכנסה אליי לחדר בפנימית רופאה חמורת סבר, רצינית אבל מנסה לא להפחיד, ואמרה לי שתוך 24 שעות אני נכנסת לרשימת המתנה להשתלת כליה ולפרוטוקול דיאליזה.
זה אחד מאותם הזיכרונות האלו, שכל מה שצריך זה לעצום עיניים והם עומדים שוב חיים, מלאי צבע ונוכחות.
כך אני רואה אותה  עומדת מולי.
 בלי שם, כי אני לא חושבת שהיא בכלל אמרה לי, אבל עם המילים:
“לא, אין נשים שהחזיקו הריון עם פרוטוקול דיאליזה, והריון אחרי השתלה הוא לא משהו שאנחנו ממליצים כי זה מסוכן. ובכלל, קודם את צריכה לצאת מהמצב הקשה והטראומה ,אחר כך נדבר.”
אמרה, לחצה לי את הרגל במחווה של “יהיה בסדר” והלכה.
תוך 24 שעות המצב שלי התחיל להשתפר ושבוע אחר כך כבר הייתי בשיקום.
וכל שידעתי הוא שיש בי הרבה מעבר למטען גנטי חולה כזה או אחר- יש בי כל כך הרבה לתת ולהעביר הלאה.
אני מאמינה שהידיעה הזו היא שהביאה לשיפור המדהים במצבי, להתאוששות שלי. האמונה שאני אביא עוד המון אור ואהבה לעולם, והם יגולמו בילדהה משלי.

“… עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ.”

עוד הבדל אחד משמעותי יש ביני ובן רחל.
אני משתדלת כמה שרק אפשר שלא להתמרמר. כן, אני בהחלט מתפללת, וקוראת לילדה שלי שתבוא אלי, בזמן ובמקום שבהם זה צריך לקרות, ולא רק בחלום שהיה לי בטיפול נמרץ.

בת תהיה לי!
זהובת שיער, ירוקת עין.
נגה אקרא לה, נגה שלי.
אוחז בידה, ויחד נפסע אט
בשבילי הגן.
ילדה.
שלי.

נגה אקרא לה, נגה שלי.
רך וצלול הוא השם הקצר
רסיס נהרה
לילדתי זהובת התלתל
“נגה-”
אקרא.

bastien-jaillot-eJwSOguD1rE-unsplash

עכשיו אני יכולה להפרד מנגה שלי, ולהתחיל לבנות את עצמי, שוב.
חזקה יותר, צבעונית יותר, חיה יותר.

עוד מהבלוג של חיה מאור

תצוגה מקדימה

לבריאות?

בשנים האחרונות נראה שכל יום הוא "יום ה-" יש יום "המורה", "יום האישה", יש יום לשוקולד, יום לקפה, יש יום לסנדויצ'ים ויש … ובכן, מסתבר שהיום הוא יום הרופא בשנה שהיא שנת המיילדות הבנלאומית לקח זמן עד שקלטתי שהיום הוא מין יום...

תצוגה מקדימה

נעמה יששכר היא לא הילדה שלי

לרוב אני נמנעת מלדבר פוליטיקה "הארד קור", זה טבוע בי מילדות, עת למדתי שיש דברים שיכולים לחרב חברויות ומערכות יחסים. עד לשנים האחרונות היה לנו ב"חבורה" הסכם שבשתיקה שפשוט-לא. לי אישית היה קל לשמר את ההסכם הזה שכן דעתי היתה...

תגובות

פורסם לפני 2 months

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 1 year

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה