הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מספטמבר 2012

מחפשת מילים, מדברת אקטואליה מהמקום הכי אישי והכי חי, ונשבעת לעצמי להמשיך לעשות זאת- כל עוד נשמה באפי

19/06/2019

עד לפני שבוע בערך חשבתי שאני לא באמת יודעת, יכולה או בכלל זכאית לכתוב על נושאים אקטואליים, על כל מה שבוער ומבעיר לי את הפיד ומטנף את השיח היומיומי.
אבל למדתי לא מעט על עצמי בתקופה האחרונה, והגעתי לכמה החלטות באשר לכתיבה שלי ולדרך בה אני רוצה לבנות אותה ואת הבלוג שלי.
גיליתי שיש לי הרבה מה לומר ב”אקטואלית”, ושאני גם יכולה לעשות את זה מתוכי ומהמקום האישי שלי.

ובכל זאת, ב-36 השעות האחרונות אני מנסה בכל כוחי להתעלם ממה שבוער לי בנשמה, ממה ששורף לי את הפיד ומועך לי את הקישקע.

ניסיתי לברוח אל השיגרה שלי של טיפולים רפואיים, שיחות עם חולים וניצול הזמן הטוב וההקלה של אחרי הטיפול לעשייה משמחת וברוכה ובכל זאת כל הזמן היה לי רעש בנשמה.

ואז נגמרו המטלות והעיסוקים, נגמרה הבריחה והתיישבתי רק לשנייה לפני המקלחת.
הרמתי ראש אחרי שעה. שעה שבה קראתי אינספור מאמרים, פוסטים, ציוצים, ממים, דיונים שננעלים ויכוח של ארבעה כתבים (כולם גברים!) על הדרך הנכונה לסקר את הסיפור הזה, שהולך וגדל ותופס תאוצה של עשר מפולות שלג.

אני יושבת וחושבת לעצמי איך הדבר הראשון שראיתי אתמול  היה התייחסות לנושא בקבוצת ממים, ואיך התגובה העיקרית שם היתה “המשפחה מתחננת שתניחו. שתפסיקו לסקר. שלא תתחילו כדור שלג”.

ואיך בגורף מדינה שלמה מתעלמת.
ואני? מה אני יודעת?
אני מדברת פוליטיקה? אני עיתונאית? אני אם לילדה בגיל הזה או בכל גיל?
מה אני יודעת בעצם?
ובכן,

דבר אחד אני יודעת וקוראת מאתמול.
מישהו החליט לא לשמוע את תחינת המשפחה ולפרסם.
מישהו חשב שיש לו סיפור ולא אכפת לו מעבר לזה.
מכאן ועד שימוש ציני, מכוער, מחריד, פושע, מטריף ומטונף הדרך היתה קצרה.
ואני לא מדברת על צד אחד של המפה או על קבוצה אחת באוכלוסיה.
אני מדברת על כך שכו-לם תופסים פה טרמפ.
מי שטוען לאנטישמיות ופשע שינאה, מי שטוען שסיפורים עם אשם “יהודי” מושתקים, מי שמסביר שהוא שמח (כן, ניסיתי לומר שלא יכול להיות. מסתבר שיכול) ,מי שהתחיל עם תאוריות קונספירציה,
אני חושבת שרק אנשי הארץ השטוחה לא רתמו את הנושא לתועלתם האישית או לקידום האג’נדה שלהם.
עדיין.
וכולם, כולם שוכחים לדבר על מה שחולה בארץ, על מה שבסופו של דבר משנה:
מערך הטיפול והתמיכה לשורדות, יחס החברה אליהן, הניצול המכוער שכל מי שמסיבה כזו או אחרת מגיעה לכותרות וגם כל המאות שלא.

שאטרסטוק/ Antonio Guillem

ואז תפס אותי פוסט אחד שהזכיר לי למה אני כן.
למה אני צריכה, למה מותר לי- למה אני פשוט חייבת לצרוח את השנקל שלי.
כי  הבטחתי לעצמי שאני משמיעה קול. את הקול של מי שלא יכולה, של מי שלא רוצה, מסוגל, של כל אלו שלא יודעותים.
זו היתה אחת הדרכים שלי להישאר בחיים, כשלרגע חשבתי שאני כבר לא מסוגלת.

יש לי הרבה קולות בתוכי.
קול החולה הכרונית, המטופלת המורכבת, קולן של מתמודדות הנפש, צעקתם של החיים מתחת לקו העוני- כל אלו שהם , בסופו של יום, חלקים ממני
על חלק אחד מהם לא דיברתי ,גם לא עם אחיות נפשי ,אפילו לא עם הפסיכולוגית שלי במשך תקופת טיפול של ארבע ומשהו שנים. בעודי מקלידה את המילים אני נחנקת קצת כי אני קולטת שאני לא סתם מדברת את זה- אני צועקת את זה.
כי הבטחתי לעצמי, כי זו מטרתי החדשה לחיים וזו אחת הסיבות העיקריות בשלן אני קמה בבוקר.

אני חלק מהסטטיסטיקה הזו.
אני נפגעת, עוד בטרם מלאו לי שש או שבע. אני עדיין מסבירה לעצמי שזה לא היה נורא, ולא ממש, ולא אמיתי ולא “עד הסוף” ושאולי הוא לא ידע או לא התכוון ועוד אלף ואחת דברים. בשנה החולפת התברר לי שהצלחתי להסתיר את זה כל כך טוב מהעולם ואפילו לעתים –מעצמי.
אבל עם זה אני סוף סוף לומדת לחיות.

שאטרקסטוק / TheaDesign

אם יש דבר אחד, משפט אחד שתפס אותי בקישקע הוא זה המתייחס אל כל השורדות באשר הן ואל השימוש החוזר באמירה “זה רצח של נשמה”.
האמירה הזו בעצם רומזת לכך שכולנו, כל הנפגעות והשורדות, כל הלוחמות, כל הנשים שבנו או בונות את עצמן וכל אלו שלא מסוגלות לכך- שאנחנו מתות חיות.
חסרות נשמה.
ובכן, אם יש דבר שאני בטוחה בו ומאמינה בו, אם יש משהו שמחזיק אותי בחיים לאורך כל חיי הבוגרים זו האמונה האחת שיש לי נשמה.
ענקית, חמה, מכילה ומלאת אהבה לזולת, נשמה שרק רוצה לתת מעצמה ולפרוח עוד ועוד.
עברתי חוויות רבות בחיי, חציתי כמה וכמה מעגלי גיהינום רק כדי לצאת מהם חזקה מתמיד ובידיעה שנשמתי בי. חיה במלוא מובן המילה, בועטת, מאמינה בטוב, אוהבת עד בלי.
אז בבקשה, אם אתם רוצים לקחת משהו חיובי מכל הגיהינום הזה שהוא העיסוק הנוראי והמעוות בנושא הכל כך קשה מורכב וכואב הזה
אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד ממנו כדי לחזור על העבר ולא להמשיך את הזוועה הזו בעתיד הוא זה:
לא רצחו את נפשי, את נפשנו.
אולי ניסו, אולי אנחנו בעצמנו לפעמים חושבות שעדיף, אבל אנחנו בחיים.
יש נשמה באפנו, ולכל אחד מכם יש אפשרות להקל עלינו את חציית המעגל הבא של הגיהינום שלנו, אם רק תקשיבו.
לנו, למשפחות שלנו, למערכת שלא יודעת מה לעשות איתנו, שעומדת חסרת אונים ומשאבים מול מצוקתנו ומול הרצון הבלתי מתפשר שלנו לחיות.
תנו לנו את הידיעה שאנחנו כאן, בחיים. ושכל עוד נשמה באפנו, נעשה איתה את כל הטוב שרק אפשר.

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 8 months
תצוגה מקדימה

על הניסים ועל החיים

לילה, שקט, כולם ישנים. רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה. אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות...

תגובות

פורסם לפני 7 months

משתמטת

כמעט 20 שנה שלא דיברתי על חווית הכמעט גיוס שלי. כתבתי עלייה די מזמן ושמרתי בצד, לכשירגיש לי נכון, והרגע הגיע כשקראתי פוסט על סיפור דומה שונה. גם החברות הכי טובות שלי מעולם לא שמעו את הסיפור המלא. פרט לאמא שלי, שהייתה שם מחוץ...

תגובות

פורסם לפני 7 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה