הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מספטמבר 2012

על מילים, על נטילת אחריות ועליי, שמתעקשת לא להיות קללה של אף אחד בעולם

05/02/2019

“הוא ברח מגהה”
“רקדנו כמו חולי נפש”
“חתיכת מפגר”
“מה, הוא לא ידע? הוא אוטיסט??”

משוגעת, פסיכית, אוטיסט, מפגרת, חולת נפש, זקנה שמחכה לסיים את תפקידה כאן, זבת חוטם שמפזרת את הדי אן אי שלה בעזרת נזלת, יפת נפש-

בכל אלו נתקלתי בתקופה האחרונה בפיד שלי.
חברות טובות שלי כותבות על חויות שלהן ומשתמשות ב”חולי נפש” כשם תואר כל שהוא.
חברי כנסת מנסים ללעוג ליריביהם הפוליטיים בעזרת שימוש במילים שהם כנראה לא מבינים או לא מכירים את משמעותן האמיתית- ואיזה כיף להם שהם לא מכירים , לא חיים את העולם הזה בכל דקה מחייהם שהם מעזים לעשות זאת.

אני רווקה, גובהי 1.66.
יש לי עיניים ירוקות ושיער בגווני חום
יש לי כמה אבחנות פסיכיאטריות, רובן לא “מחלות נפש”- אבל השנה התווספה לי אחת רישמית כזו מהDSM כך שאני בהחלט חולת נפש.
-עם  עבר של אישפוז בגהה, לא סתם.
אני שמנה.
אני נכה ביותר משני מובנים, יש לי מחלות, ברבים, שהופכות אותי כזו.
כל המשפטים האלו מתארים אותי.

מילים3

כשהייתי ילדה, אפילו נערה, רוב התיאורים כאן  היו בעיניי קללות.
הן היו קללות נפוצות בכל מקום והשיח שהקיף אותי היה מלוכלך-לא סתם, הוא היה מטונף.
כשהגעתי לתיכון גיליתי פתאום שגם למוצא של הורי וסביי יש פתאום משמעות חדשה, שהיום הפכה קללה- כי להיות “אשכנזי” או “כורדי” היה קללה.

אני חושבת שהפעם הראשונה שהבנתי את משמעותן של מילים ואת העובדה שכל אחת מהן היא תיאור מצב קיים, אכן, אבל רחוקה מלהיות קללה, מילת גנאי או לעג היתה בתקופה בה נלחמתי על שפיותי בצל שאלת הגיוס שלי.
בין לילה הפכתי “משתמטת”- אפילו בעיניי חלק מבני משפחתי, פשוט כי הייתי חולה.

אי שם במהלך חיי, הרבה  אחרי הפטור מהצבא ,נתקלתי במושגים “טוהר הלשון” ו”לשון הרע”.
נראה לפעמים שאלו מונחים שלא כל הציבור מכיר ובזמנו חשבתי שהם שייכים רק לאנשים דתיים ושומרי מצווה, כי משם הם הגיעו אליי.

ואז התחלתי להתעניין קצת יותר.
שמעתי שיעורים של רבנים, קראתי מאמרים על שפה, ספרים על התעללות מילולית.
התחלתי להיות יותר מעורה באקטואליה וכמובן, כמו כל העולם- גיליתי את נפלאות הוירטואליה, הפייסבוק והכתיבה, והתחלתי להבין את כובד משמעותה של כל אות.

אני לא זוכרת מתי חל בי השנוי החד והברור הזה שהבין מהי קללה, מתי החלטתי שאני מפסיקה לקלל בכל קללה שהיא בקול רם, וגם , במאמץ גדול יותר- בתוכי.
התחלתי לחפש מילים שאין בהן פוגענות או הכללה כל שהיא כתחליף.
אני זוכרת את עצמי קוראת מאמר שלם על משמעות המילה “שנאה”- מאמר שבעקבותיו הפסקתי להשתמש בה בתיאור של רגשותיי, בגורף.
ההחלטה שלי להפסיק להשתמש במילה שנאה, כמו ההבנה שחולת נפש, מפגרת ו”ברחה מגהה” הן לא קללה הגיעו אחרי למידה.
אחרי ההבנה שכל אלו בעצם מתארות אותי, את כולי, ואני-
אני בנאדם. אני לא קללה של אף אחד!

מילים 1

ההבנה שלי באשר למשקל האדיר שיש לכל הגה שיוצא לנו מהפה הייתה קשורה לתהליך הרגשי והנפשי שעברתי-
רק אחרי שאובחנתי, והתחלתי לקבל טיפולים נפשיים ורגשיים, אחרי שלמדנו על הרקע שלי ועל חלק מהדברים שהפכו אותי למי שאני הבנתי מהי אלימות מילולית.
הבנתי כמה מילים שנאמרו לי בתור ילדה ונערה עיצבו את חיי ולצערי, ברוב המקרים- גרמו בעיקר נזק.
ואני רגישה.

מאוד.
יצא לי לאנפרנד אנשים, לעזוב קבוצות בטריקת דלת מטאפורית ולוותר על אנשים בחיי בגלל בחירת המילים שלהם.

כי כשאתם אומרים על אדם שהוא משוגע או כל אחד מהתאורים האחרים שהזכרתי אתם מדברים עליי.
כשאתם לועגים למישהו שהוא כנראה ברח מבית משוגעים ושואלים אם בגהה יש מיטה פנויה- אתם מדברים עלי.

הרי לא תנסו ללעוג לאדם כי יש לו עיניים כחולות, נכון?
בכל מילה שיוצאת לנו מהפה או המקלדת יש לנו כוח.
יש לנו את היכולת לבנות או לחרב, לחזק או להחליש, להרים או למוטט.

זה לא דורש הרבה מעבר לעוד חצי שניית חשיבה.
עוד שניית הפוגה,
עוד שתיים לניסוח.

גם כשאתם מנסים להבהיר מסר, כשכל שאתם רואים מול העיניים זו רק המטרה שלכם ולא משנה מה עומד בדרך אלייה-
אתם יכולים לעשות זאת בלי להשתמש בי או בחבריי ומשפחתי כעלבון.

כי כולנו אנשים, כולנו מורכבים מאותו חומר.

חלקנו חיים עם משא אדיר על הכתפיים, חלקנו נושאים סמנים פיסים למי ומה שאנחנו-
אבל הדרך היחידה שלנו לעשות זאת היא בגאווה, באהבה וברצון.

מצאתי את עצמי עוצרת את הכתיבה ומניחה את המחשב בצד.
כמעט שהתייאשתי מלאסוף את עצמי לרשומה אחת מלוטשת ובנויה.
משום מה דווקא ברשומה שכולה מוקדשת למילים אני מוצאת את עצמי מחפשת אותן, כמעט הולכת בתוכן לאיבוד- כי אני מנסה לחיות על פי כלל אחד שקבעתי לעצמי- להיות כנה עם עצמי ושלמה עם כל מילה שאני משחררת לעולם, בניסיון לשמור תמיד ובכל דרך על כבודו של כל מי שנתקל בי בכל צורת תקשורת.
כשאת מנסה לעשות את זה בנושא שבוער כל כך בעצמותייך ואת רק רוצה לשפוך הכל החוצה- שני הרצונות האלו מתנגשים בעוז.

ואז נתקלתי בצילום מסך של ינון מגל, נזכרתי שכל המטרה שלי בכתיבה היתה לומר למי שמנסה כמו ינון מגל להקטין ולהגחיך את המלחמה שלי להיות.
הטענות שחוזרות על עצמן מאז אתמול ש”אבל כולם אמרו, אלו רק מילים”-
הן זריקת פס, הן השתמטות. לומר לי שהסרוב שלי לראות בעצמי קללה הוא משטור שפה זה כל כך מגוחך וילדותי.
הנסיון לתרץ “כולם אומרים” או “נו, מה, זה רק בצחוק/דוגמה/כינוי/לא ברצינות/את רגישה/את מגזימה” זה פשוט התחמקות עלובה.

אני יודעת, אני תמימה, אופטימית חסרת תקנה. אבל כזו אני אמשיך להאמין שכל אדם יכול להיות נעים יותר, לחשוב ולהבין את משמעות מעשיו ואת ההשפעה של מילותיו.

לכן אני רוצה להאמין שמי מכם שיקרא את הפוסט הזה יבין כמה המילים האלו מכאיבות ולא הוגנות,
שכן אין אדם על פני האדמה שמגיע לו להיות בעצמו קללה-
ובחייאת, קחו אחריות.

כמו דף שקומט ונפרש שנית, לא תוכלו לחזור בכם.
גם אם תתנצלו או תנסו לתרץ, גם אם תשליכו את האחריות על אחרים, הנזק הוא שלכם בלבד ואין שום דרך למחותו.

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 4 months
תצוגה מקדימה

על הניסים ועל החיים

לילה, שקט, כולם ישנים. רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה. אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות...

תגובות

פורסם לפני 3 months

משתמטת

כמעט 20 שנה שלא דיברתי על חווית הכמעט גיוס שלי. כתבתי עלייה די מזמן ושמרתי בצד, לכשירגיש לי נכון, והרגע הגיע כשקראתי פוסט על סיפור דומה שונה. גם החברות הכי טובות שלי מעולם לא שמעו את הסיפור המלא. פרט לאמא שלי, שהייתה שם מחוץ...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה