הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מספטמבר 2012

על ביטחון, על העדרו ועל חזרתו לחיי, במגילה ארוכה שכמו תמיד מיועדת לעצמי באותה מידה אם לא יותר מאשר לעולם כולו

29/01/2019

כמה משפטים ופתגמים יש היום על דברים שהם לא יותר מזיכרון רחוק?
כך עם האסימון, נותרו רק משפטי מפתח שיזכירו את קיומו, ועד היום לא נמצא תחליף ל”נפל לי האסימון”.

היום האסימון שלי נפל בקול צילצול כל כך חזק שאני חושבת ששמעו אותו בכל הארץ.
כשהדיכאון שלי שוב הרים ראש בכל כוחו ועוזו חיפשתי הסברים, טריגרים, סיבות שיקלו עליי לדחוק אותו חזרה לקופסה הקטנה שאני יכולה לשאת איתי לכל מקום.
גם אחרי שחשבתי שהבנתי את רובן- הוא נשאר, עיקש וגדול, כל כך גדול ורועש.

ואני- ממשיכה לחפש.

בשבוע שעבר נפל לי אסימון אחד, לא ממש גדול וגם לא ממש חדש, כמו אלו שהיו נקשרים בחוט כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם שוב ושוב- הצלחתי לחדד לעצמי חלק מהחרדות ומהקשיים של התקופה האחרונה.

הבנתי שחסרה לי תחושת ביטחון בסיסית.
שאני כל הזמן בהיכון, שמשהו יקרה, שמישהו יקרה.
על הקושי שלי לעצום עיניים בחדר שיש בו עוד אדם כתבתי לא פעם, ונאלצתי להתמודד איתו בסיטואציות קשות עד בלתי אפשריות, בין הבדיקות לאישפוזים שלי, בין התרופות שרק בעזרתן הייתי מצליחה לישון שעה שעתיים, בין כל תרגילי הדמיון המודרך, המיינדפולנס והפתרונות היצירתיים האחרים- חשבתי שדי הצלחתי להשתלט עליו, על הפחד הזה.

אבל לאחרונה גיליתי שזה לא נגמר שם.

שגם בבית שלי, או אצל חברות,
שלא משנה איפה אני- אני כל הזמן פוחדת. לא תמיד אני יודעת ממה, אבל ההבנה הזו, עצם ההכרה בתחושות כבר הקלה עליי.
ואני מסתובבת בעולם מנסה לעטוף את עצמי בחומות ומגנים, בין אם בעזרי ההליכה שהם מעבר לצורך הפיזי גם חוצצים אותי מהעולם ומפלסים לי בו דרך, בין אם בשכבות של בגדים ושמיכות, בין אם מאחורי המון המון מילים- אני מנסה להתגונן, לשמור עליי מהעולם וגם מעצמי.

ובתוך כל הפחד השואב הזה אני משתדלת להמשיך בשגרת חיי, על אף שהיו הרבה מאוד דברים ששותקו ע”י הפחד הזה ומנעו ממני תפקוד בתקופה האחרונה, על העירוי השבועי לא ויתרתי.
זו שיגרה, זו מעט הקלה, זה גם מעט זמן שיש לי לנהל קשרים ישירים עם חולים ואנשי מקצוע, מעבר למסך.
וזה שומר עליי באמצע סולם הכאב ומאפשר לי להמשיך ולנהל את חיי בדרך לכל המטרות שקצת אבדו  לי לאחרונה.

בין גל הפיברו האדיר של החודש האחרון והדיכאון עם החרדות המשתקות שלו הגעתי היום במצב , איך נאמר, לא ממש מזהיר למרפאה.

הגעתי מוכנה לעוד סבב של מאבק למצוא ורידים, לאי הנוחות, לאורות החזקים ולרעש הבלתי פוסק של המכשירים בחדר, וכמו ילדה קטנה הזכרתי לעצמי שברגע שזה נגמר, ואחרי שאצליח להגיע הביתה שלמה- אני אוכל לברוח אל מתחת לשמיכות, ונכון שמתחת לשמיכות בבית אני עדיין רדופה ומפוחדת, אבל אני בבית שלי, בלי מסכות, בלי צבעי הסוואה.

אבל משהו היום היה שונה.

אני כותבת לא מעט על הצורך של חולים במחלות שקופות, בעיקר במחלות כאב כרוני- פשוט להראות.

לקבל הכרה, לדעת שהאדם שמולנו רואה את הקושי שלנו, מודע לו, מבין ומקבל אותנו כמו שאנחנו.
שכואב לנו, באמת. שיש סבל, ושאי אפשר לפטור אותנו בכלום.
אני רואה את זה לא מעט אצל חבריי החולים, שלפעמים נאנחים בקול רם קצת יותר כשיש איש צוות באזור, או מרימים קולם כי הם מרגישים שלא שומעים אותם.
אני רואה את מי שמבקש לו קצת יותר תשומת לב, ומנסה לתת גם מעצמי, כשאני מסוגלת.
היום בקושי יכלתי לדבר בקול רגיל.
לא שמתי לב, אבל דיברתי מעט יותר בשקט, והייתי קצת יותר מרחפת ,”פוגית”.
עד שהתיישבתי על הכורסה כבר הייתי שטופת זיעה קרה, והאחות שחיברה אותי למוניטורים נשארה לידי עוד דקה, שוחחה, הציעה שאקח משכך כאב לפני שמתחילים את הטיפול, ואמרה, בלי לשים לב אני חושבת, את אחד המשפטים הכי מכילים ששמעתי לאחרונה:
“בואי נוריד אותך מעשר, את לא צריכה להגיע לשם. בואי נקל עלייך כבר עכשיו”.
תראו מה זה- העיניים שלי דולפות רק בעצם כתיבת המילים שלה , החזרה עליהן.

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על סולמות וכאב, וגם העזתי לבקש מהצוות שיקרא.
המשפט הזה היום- הדאגה, הצורה בה האחות ראתה אותי, זו פשוט מתנה בשבילי.
לא היה צריך לשאול אותי לרמת הכאב שלי- ראו אותה, ואני אפילו לא חשבתי שאני בעשר, כי עשר זה …

וזה לא נגמר שם.
הרופא, רופא חדש שלא מכיר, אבל הספיק לו לראות את הנזק משבוע שעבר כדי שיטרח ויביא מכשור.
שהיה כל כך עדין ומרגיע.

האח, שכבר מכיר אותי כל כך טוב ויודע שאני צריכה שריון, ושאני מכינה לי את הצעיף להתכסות בו ברגע שאפשר, וניגש וכיסה אותי .
ואחר כך הביא לי כוס מים, כי נראתי לו חיוורת.

וישב, ושאל אותי מה השתנה משבוע שעבר שנראיתי קצת יותר טוב, ושאל איך אפשר לעזור, והצליח להצחיק אותי.

הרגשתי בטוחה.
שם, על הכורסה שאחראית ללא מעט התקפי חרדה, בסיטואציה מלחיצה תמידית, בתוך בית חולים, כשכל מה שיש מסביב זה טריגרים-
הרגשתי מוגנת.

ידעתי שכל מי שנמצא סביבי רוצה להקל עליי, לטפל ולעזור.
ידעתי שרואים אותי, ממש אותי, על כל מי שאני, ועל עם כל מה שאני- נתנו לי מקום, נתנו לי מרחב להיות אני.

והצלחתי לחזור הביתה, ולאכול משהו, וזחלתי למיטה בהנחה שאין סיכוי לישון אבל כן לנוח.
קצת תרגילי מיינדפולנס, קצת הרפייה, קצת מנוחה.

התעוררתי אחרי שעתיים.

בלי לזכור את החלומות [יש!]
עם פחות צמר גפן בין האזניים,
ועם חצי טון פחות על הכתפיים, לראשונה מזה שבועות.

ולא באמת הבנתי איך או מה, רק שקל לי יותר.
ואז משפט אחד שכתבה לי חברה, הפיל לי את כל האסימונים למקומם ברעש אדיר.

מידי פעם אני גוללת לעצמי את הקיר שלי בפייסבוק.
קוראת את עצמי אחורה, בודקת, מנסה להבין וללמוד את עצמי ואת העולם. אפשר לראות את התנודות שלי במצב הרוח ובמצב החומר כמו במוניטור ממש, רואים את העליות, את הירידות.
רואים את הקושי שלי, רואים  מתי אני מתפוצצת בתוכי כל כך שאני פחות בוררת מילים, מתי אני משתבללת ובורחת מהמילים שלי עצמי ומתי ההפך- מתי אני מנצלת אותן ככלי טיפולי.

והקוים האלו, בימים האחרונים, זה ציור כל כך חד וברור.

ואני יודעת שיהיה עוד ירידות, כי זו אני, רכבת הרים.
ואני יודעת שיהיה קשה ושיהיו חרדות, ויהיה חוסר תפקוד- אבל בסל הכלים שלי יהיה עוד כלי.
יהיה היום שבו הרגשתי בטוחה ומוגנת בתוך בית חולים, בחדר טיפולים, מוקפת ע”י אנשי מקצוע.

ואני מצליחה לקחת נשימה, אחת עמוקה שכזו, וזה שווה הכל.

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 4 months
תצוגה מקדימה

על הניסים ועל החיים

לילה, שקט, כולם ישנים. רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה. אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות...

תגובות

פורסם לפני 4 months

משתמטת

כמעט 20 שנה שלא דיברתי על חווית הכמעט גיוס שלי. כתבתי עלייה די מזמן ושמרתי בצד, לכשירגיש לי נכון, והרגע הגיע כשקראתי פוסט על סיפור דומה שונה. גם החברות הכי טובות שלי מעולם לא שמעו את הסיפור המלא. פרט לאמא שלי, שהייתה שם מחוץ...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה