הבלוג של חיה מאור

חלומות בריאים

חיה. את עצמי, את החיים, את כל החלומות הבריאים. כנה, לעיתים עד כאב. כואבת ללא סוף אבל עם הרבה יותר תקווה.

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מספטמבר 2012

החלק הכי קשה היה לתת לקטע הזה שם. ובכן, זה לא מכתב פרידה, זה ההפך. זה לא מכתב אבדני, זה ההפך. זה לא טקטסט קל, זה ההפך [נו, בלי ציניות? אני עדיין אני] זו גם לא “צעקה לעזרה” וגם לא ההפך. זו אני כרגע, ונמאס לי לשמור בבטן. זו אני,בטקסט הכי קשה שפירסמתי בחיי. והוא לא מפחיד אותי, הוא ההפך

27/01/2019

החלק הכי קשה היה לתת לקטע הזה שם.
ובכן, זה לא מכתב פרידה, זה ההפך.

זה לא מכתב אבדני, זה ההפך.
זה לא טקטסט קל, זה ההפך [נו, בלי ציניות? אני עדיין אני]
זו גם לא “צעקה לעזרה” וגם לא ההפך.
זו אני כרגע, ונמאס לי לשמור בבטן.
זו אני,בטקסט הכי קשה שפירסמתי בחיי.
והוא לא מפחיד אותי, הוא ההפך.

==================================

שנה.
שנה עברה מאז שנשברתי סופית ואישפזתי את עצמי במחלקה הפתוחה בנסיון אחרון לנצח את האווירון שטס לי מעל הראש ללא סוף עם הכיתוב “אני רוצה למות”.

התחננתי אז בפני כל איש מקצוע שפגשתי שיעזור לי להנחית את המטוס או לפחות להאט את מסלולו מעל ראשי וסביב חיי.

שנה מאז שרופא הסתכל לי בעיניים אחרי סופ”ש מהגהנום ואמר לי שעל אף שהוא יודע שאני פוחדת להיות לבד בבית כי אני לא סומכת על עצמי, על אף שברור שהמחשבות האבדניות שלי לא הולכות לשום מקום ושיש לי גם לא מעט תכניות מובנות ומסודרות להוציא אותן לפעול- על אף כל זאת הוא לא חושב שהוא יכול לעזור לי, ושאני משתמשת במחלקה ובאשפוז ככלי עזר שאני לא באמת צריכה, ממש כמו שאני לא צריכה עזרי הליכה ואני יכולה ללכת לבד בכוחות עצמי.

כמה סימליות היתה בעובדה שמקל ההליכה שלי נשבר באותו בוקר? שהוא קרס תחת העומס של לשאת אותי והפך בלתי שמיש?
בתור אישה שחייה הפכו סימלים כל כך בעשור האחרון לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
אז הודעתי לרופא שאם אין לו מה לעשות איתי עוד יום יומיים לא ישנו ושיחתום על מכתב שיחרור בבקשה ושלום.

מאז האשפוזים “ההם”, לפני עשר שנים בבית החולים שאני מסרבת לציין בשם ומנסה בכל יום חולף לשחרר את הכעס, הכאב והטראומה שנשארו בי, מאז ועד אותו רגע לא נכנעתי ליאוש.

תמיד חיפשתי עוד דרך, עוד פתרון.
חקרתי וחפרתי ומצאתי לעצמי מטרות חדשות, גם כשנראה היה שבאמת אין בכלל לאן להמשיך.

זו היתה שנה מטורפת.
שנה שבה החלטתי שאני משתפת את כל כולי, שאני לא מתחבאת ולא מסתירה.
אבל בתקופה האחרונה אני מגלה כמה אני לא משתפת, כמה דברים לא יעלו כך על הכתב לעולם, וגם אם הטקסט הזה היו לי אינסוף דילמות.

שנה שבה שפכתי את המלחמות שלי אל המסך, לפעמים עם הישגים כל שהם, פעמים אחרות עם כישלון וחרדות באשר להחלטות שלי .

היום בבוקר שוב התעוררתי מלילה קשה.
עוד חלומות נוראיים, עוד סיוטים.
כל הזכרונות שהופכים פלאשבקים, כל החרדות שהופכות שוב לכלב הענק והשחור חסר הפרופורציות,
כל הפיקפוק, כל התסכול, כל היאוש כולם הרימו ראש.

כלומר- לא ממש היום, אלא בתקופה האחרונה. אני יכולה לומר שזה התחיל בגלל טעות שלי ושל רופאי ובגלל טיפול תרופתי לא נכון שגרם להכל להתלקח שוב, וזה אולי יהיה נכון בחלקו.

אבל אני גם יכולה שוב להסתכל לעצמי בלבן של העיניים ולהבין שאני מנסה להוליך את עצמי שולל כבר שנה.

כבר שנה שאני אומרת שאם הממסד הרים ידיים אני יכולה לעשת אחד משני דברים- להוכיח שהוא צודק ושאין יותר דרך לעזור לי, ושבסופו של דבר חוסר הרצון וחוסר המטרה יהרגו אותי, או שהוא טועה.
שיש בי את הכוחות ושאני מסוגלת לטפל בעצמי בלי הממסד הזה, שויתר עליי.

שיש לי מספיק סיבות, אנשים וכוחות שיעזרו לי למצוא את הרצון לחיות.

רוב הזמן זה עובד, כרגיל בשבתות קצת פחות.
ערב ירד, ואני מגלה שאני פשוט לא רוצה ללכת לישון. כלומר- אני רוצה לברוח, לחדול ולהעלם, לכבות ולו לזמן מה. אני רוצה שמשהו יקרה כשאני אהיה מנותקת, שדברים יקרו ישתנו.

כן, אני יודעת שאני צריכה לעשות הכל בעצמי ושאחרת דבר לא ישתנה.

ואני יודעת שאין לי מה לברוח לשינה כי כשאני מנסה לעשות את זה , רוב הזמן זה יותר גרוע מלהיות ערה ועוד איכשהו לשלוט במחשבות ולנסות להחזיר אותן לקופסה שלהן.

אני פוחדת ללכת לישון.

אני רק רוצה לישון.

ישנתי כל כך הרבה השבוע, וזה לא עזר.
הייתי ערה כל כך הרבה, וזה רק מחמיר

ואני יושבת מול המסך, ושופכת את הכל ואפילו בוכה, ואני מבינה שאת הטקסט הזה אסור לי לפרסם, כי הוא יפחיד, הוא ילחיץ. הוא לא יובן.
הוא יפגע בכל כך הרבה אנשים, נשים, שנלחמים איתי ועליי בלי סוף.

ובמחשבה שנייה, שלישית וגם מאית אני אומרת “על החיים ועל המוות”- על החיים. שלי.
ומפרסמת אותו.
את כולו.

ושנה עברה.

ואני באותו מקום.
ואני רוצה להיות בכל מקום אחר, רק לא פה, עם הבכי, עם הכלב השחור, עם הדיכאון, היאוש, והתסכול, והעצב, והחיפוש המתמיד אחר כוחות, והנסיון לספר לעצמי ולעולם על מישהי אחרת שגרה בגוף שלי ולה יש כוחות ולה יש רצון והיא יכולה לחיות בלי לדעת איך זה לישון לילה אחד בזרעותיו של גבר, להרגיש בטוחה בכלל, או סתם לעצום עיניים בלי לפחד שמישהו יראה אותה בלי שהיא תדע. שמשהו נורא יקרה אם תעצום את עינייה, כמו שכבר קרה, יותר מידי פעמים.

שהיא באמת בסדר עם לגדל ילדים של אחרים.

שהיא ויתרה על הבת שלא תהיה לה לעולם.

ואני ממשיכה.
בלי להבין איך, או למה, בלי לדעת בשביל מה זה טוב, בלי באמת לרצות.

ואני לא רוצה יותר.
אבל אני הכי רוצה.
ודי.
דייי!

 את כל המילים האלה כתבתי אתמול בלילה, ובסופו של דבר נכנעתי לשינה.
יום חדש עלה, התמסמס לו ונגמר, והמחשבות לא עוזבות אותי.
על כמה כואב, וכמה לבד מרגיש, כמה הרגש הזה טועה ומטעה.
על כל מה שאני צריכה ויכולה לעשות, על כל מי שעומד סביבי ורק מחכה שאצייץ.
אבל השאלות ממשיכות להציף. איזה עזרה אני עוד יכולה לבקש?
מי יכול לקחת את הבור השחור הזה שפעור לי בחזה? מי יכולה למצוא בי את היכולת להיות נאהבת?

איך אראה את מה שעומד וצורח לי בפרצוף- שאני לא לבד. שיש כל כך הרבה שאוהבים ורוצים בי בחייהם. שלחיים שלי יש משמעות.

שבסוף אני אמצא לעצמי מקום, בית, חוף מבטחים.
שיום אחד אני אתעורר ולא אפחד עוד מהכל, מכולם, מעצמי.
האבדנות נמצאת בכל מקום מסביב, ואני מוצאת את עצמי צועקת על דמיות בסרטים או בספרים, נלחמת איתם ועליהם, אבל על עצמי זה כל כך הרבה יותר קשה.

אבל אני לא מוותרת.
לא על עצמי, לא על חיי.
לא על כל אלו שעוטפים אותי, על התכניות, על החלומות ועל האמונה בעצמי ובאור שבסוף יחדור את הסדקים.

אני צריכה רק לעבור עוד יום.
רק עוד יום.
ואחריו עוד אחד,
ולאט לאט להתעקש ולהרים עיניים אל השמש ואל האור שלה, ולתת לכל האור הזה למלא אותי, לחמם ולנחם.

יש משהו בלהיות “חולה שלא מגיבה לטיפול תרופתי” שמאוד מתסכל, מאתגר.
זה לוקח את מעט התקווה שמשהו או מישהו מבחוץ יוכל לתקן את מה ששבור בי.
יש בזה משהו שלגמרי יכול לרוקן, ולפעמים נראה שבאמת- אם אין לעולם המדע שום דרך יותר להקל עלי- לא בתרופות, לא בטיפולים ניסיוניים, לא בשיחות, אז איך אני יכולה לעשות את זה?

איך אני יכולה לטפל בי?
להחלים אותי?
והתשובה היחידה שאני מוצאת היא, ובכן-
ככה.

זה לא שאין לי ברירה, אלא להמשיך לחיות, זה לא שאני חיה עם כל השחור הזה כי מסובך יותר למות- זה כי אני רוצה.
כי יש לי ברירה תמיד, ואני בוחרת בחיים בכל פעם מחדש, גם כשהכימיה במוחי מנסה לעבוד עליי ולשכנע אותי אחרת.

אבל כנראה שכרגע הצורך שלי הוא לתת לבור להחפר עד סופו, כדי שיהיה בו מקום לכל האור והתקווה, השמחה, המטרות והאהבות שלי שיציפו אותו, ימלאו אותו על גדותיו ובכך יציפו אותי החוצה ממנו.

אז תמשיכו.
תמשיכו למלא לי את הבור גם אם לא אענה לכם,
או לא אגיב, או אשתוק.
גם אם אנתק לכם את הטלפון מהר מידי.

אני לא מוותרת עליי,
אל תוותרו עליי גם,
ואוטוטו הבור שלי יתמלא ואני אצוף ממנו אליכם עם עוד כוחות, ועוד חיוכים, ועוד הרבה ממני, מכל כולי.

עכשיו אני צריכה קצת לבכות, קצת להתחבא.
אבל רק לרגע, רק עוד קצת.
אל תלכו רחוק מידי, ואני אמצא את הדרך שלי חזרה, כי זו הדרך היחידה שאני מכירה ורוצה.

 דקה לפני שאני מפרסמת עולה בי עוד מחשבה, בקשה, ולא משנה אם היא הגיונית או נכונה- היא באה מתוכי.
והיא, כמה צפוי- פוחדת.
אני פוחדת שיש מי שלא יבין, שיש מי שיכעס עליי.
ואני מבקשת- זו אני.
אני חזקה, ואני לא הולכת לשום מקום, שחררו את הכעס, בטחו בי.
אני בטוחה בעצמי יותר מאי פעם, גם כשני יושבת מתחת לשמיכה בחדר חשוך ומוגף כולו.

אני מאמינה בי.
גם אתם.
נכון?

עוד מהבלוג של חיה מאור

על גוף, על נפש-על גופנפש

אלו המלווים אותי במסע שלי יודעים שכשאני נסערת, כאובה, מוצפת רגש ומטולטלת כולי אני מתישבת מול המסך ומתחילה להקליד. היום אני כל אלו ועוד קצת, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי לא לשבת ולשפוך אל המסך את כל מה שבוער בי ברגע שנכנסתי...

תגובות

פורסם לפני 4 months
תצוגה מקדימה

על הניסים ועל החיים

לילה, שקט, כולם ישנים. רק פוליאנה וחתוליה מסתובבים בבית עירניים לחלוטין, הם מחפשים אוכל ותשומת לב, אני מחפשת קצת שינה ומנוחה. אבל יש תקופות של נידנודי שינה, יש תקופות של כאב וחולשה כל כך רבים שבצורה פרדוקסלית משהו מונעות...

תגובות

פורסם לפני 4 months

משתמטת

כמעט 20 שנה שלא דיברתי על חווית הכמעט גיוס שלי. כתבתי עלייה די מזמן ושמרתי בצד, לכשירגיש לי נכון, והרגע הגיע כשקראתי פוסט על סיפור דומה שונה. גם החברות הכי טובות שלי מעולם לא שמעו את הסיפור המלא. פרט לאמא שלי, שהייתה שם מחוץ...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה