הבלוג של השחורה

hash-chora

"שחורה אני ונאוה כשושנה בין החוחים..."

עדכונים:

פוסטים: 2

עוקבים: 0

החל מאפריל 2017

מוטי רכן מעליי ונע קדימה ואחורה, הוא היה בעננים, אז לא ידעתי אם להגיד לו
שהוא מזיין לי את הצד של המפשעה.
     ”תרדי לי.” ציווה ומשך את ראשי מטה.
    “בסדר, אני יודעת לבד.” שחררתי את ידו והמשכתי.
    “את אוהבת למצוץ לי, כלבה?” גנח לעברי.
הרמתי את ראשי ממפשעתו “אתה הנמצץ הכי טוב שהיה לי by far”
מוטי תפס אותי בחושניות של בן שבע-עשרה והתהפכנו למיסיונרי.
     ”איפה לגמור לך? על החזה? על הפנים?” התנשף על צווארי.
     ”בפריז, יא קמצן.”
     ”את לא אוהבת את החדר?”
     ”החדר בסדר. תמשיך. גם לפופיק לא תגיע.”
מוטי נעצר.  ”אני רוצה שתלקקי לי את החור של התחת” התנשף והסתובב
על ארבע עם הישבן למעלה.
     ”מה?”
     ”תלקקי לי את החור של התחת.” אמר בכניעות ופישק את פלחי ישבנו.
     ”טוב, אני אנסה.” העברתי את לשוני על פי הטבעת שלו. נסבל. כמוהו.
     ”מה את עושה? אני רוצה שתגידי מה את עושה.”
הוצאתי את לשוני מישבנו. “מלקקת לך את החור של התחת?” היססתי.
     ”נכון מאד, את מלקקת לי את החור של התחת” הסכים.
יש הסכמה. אפשר להחזיר את הלשון. מוטי גנח בהנאה. נראה לי שהוא בכה קצת.
ואז יצא לו פלוץ קטן. יצא לו פלוץ. הבן זונה הפליץ לי על הלשון.
     ”אתה הפלצת לי בפה עכשיו.”
     ”נכון. אני רוצה שתגידי לי את זה. מה עשיתי לך?”
     ”הפלצת לי בפה יא אידיוט.” פערתי עיניים.
     ”נכון מאד. הפלצתי לך בפה. זה מה שעשיתי.” הוא מבסוט. האידיוט מבסוט.
     ”אני יודעת.” הסכמתי. “יש לי קצת בעיה עם זה.”
     ”את לא אמרת שזה מפריע לך.”
     ”אז מה, גם לא אמרתי שיש לי הרפס.”
     ”יש לך הרפס?!”
     ”לא, אידיוט.” השתקתי אותו. שתקנו. “לא נראה לי.”
התלבשנו במבוכה. “איך הזמן עף. שנלך לישון?” שאל באופן נסבל.
     ”נלך לישון.” הסכמתי.
נשכבתי והסתובבתי לכיוון הקיר. מוטי חיבק אותי חזק כשרגלו משוכלת עם רגליי וידו על החזה שלי.
עצמתי עיניים בכח. לא נרדמת. מוטי כבר נוחר ולי יש טעם של חרא בפה. הקיר טוב אליי.
פקחתי עיניים. אני לא ארדם. עצמתי שוב את עיניי והנה אמא שלי, מחבקת אותי חזק כשרגלה
משוכלת, ישמרני השם, עם רגליי וידה על החזה שלי.
     ”אמא, מה, מה את עושה פה?”
     ”מה, מה עושה? מחבקת אותך, טיפשונת.” לחשה לי באוזן.
     ”אבל למה ככה? כאילו איכס.” הקאתי לצד השני.
     ”למה איכס? את מעליבה אותי, ילדה מתוקילה שלי.” לחשה יותר עמוק לאוזני.
המיטה הפכה לדרגש צר ועקום. לא נוח פה ואין מקום לשתינו, אבל היא? מתעקשת.
ממשיכה לחבק אותי, יד על החזה, רגל בין רגליי, מזיעה עליי, נוחרת.
     ”אמא, יא מסריחה”
     ”אבל אני אמא שלך, וסירחון עובר בגנים, אז כנראה שגם את.”
גל של סירחון עלה ממני, הרמוניה ארומטית של סירחון שנמשך לזיעה.
     ”אני אוהבת אותך מסריחולה שלי.” נחרה אימי לאוזן השנייה. הרגשתי רטיבות
לחה וצמיגית מתנשפת על אוזני ואז הנאצים רדפו אחרי.
ברחתי בבוקר ונכנסתי למונית ללא נהג שהזמנתי בסמארטפון.
     ”כבר חשבתי כולן פרות בעיר הזאת.” קיבל אותי הסדרן בצג הדיגיטלי. “וגם היפות לסביות, אוהבות נשים,
אבל נשים שהן כמו גבר, שאת לא יודעת מה זה, גבר או אישה? שלא יקרה מצב, נגיד את עם מישהי, נוגעות והכל,
וכבר עומד לך הזין, ואז את רואה, זאת בכלל גם יש לה זין! אנשים עם שדיים וזין וזקן וגרבון, איך תדע? מקודם
נכנסקוקסינל עם שדיים, כמו של אישה, אבל ישר זיהיתי שהשד הוא פוריימיקה, לא אמיתי, למה אני קורא
אנשים. עכשיו מה?” ירק אליי מהצג, “זה משכב זכר! השד שלך רואים שהוא אמיתי, אחד קטן יותר,
את רואה? גם הפטמות לא לאותו הכיוון, אז ישר זיהיתי שאת בלי זין, אני רואה שזה צמוד שם, אז
ידעתי שאת בסדר.”
כיביתי את המוניטור ובחנתי את עצמי.
אני מגעילה. חייבת מקלחת. אין לי מי שאבקש ממנו להדליק את הדוד.
אני וודאי אעלה לדירת היחיד שלי שבקומה השנייה, חשבתי לעצמי, משאירה אחריי,
בטיפוס מיוזע של כל מדרגה, שובל משתרך של סירחון מבאיש. אני אכנס הביתה, מטונפת,
ואדליק את הדוד. לבד, רק אני.
ואז אשב, מתבוססת בטינופת ובבושה של עצמי. ממתינה לדוד שירתח, מלאה בזיעה, לחות
ושנאה עצמית. אני אשב חסרת אונים אל מול אורו האדום של הדוד. מרצד בשקט אדום וקר,
כאילו לוחש לי “יא מעפנה, גם ללחוץ על כפתור לא יודעת.” אני אגיב לדוד בהרמת גבה מתנשאת
     ”יאללה, יאללה, גם כן דוד.” אבל אני אדע בפנים שהדוד צודק.
     ”אמרתי לך להביא טיימר, מטומטמת.” ירצד הדוד בארשת וולטאז’ מונוטונית.
     ”אתה לא אבא שלי. ובחיים, בחיים! לא תהיה דוד שמש.”
הריח. השכנים מגיפים את החלונות. אולי המים כבר חמים מספיק? לא, עוד לא. אני ארגיש דביקה ומושפלת.
חצי שעה לפחות. אני אכין לי בינתיים פיג’מה על המיטה, אבחר בקפידה.
     ”זאת עם הסנופי. חמוד לך. לא שזה משנה, יא שמנה” ירצד הדוד .
זה יעביר שלושים שניות מתוך חצי שעה של המתנה מתוך עשרים ושמונה שנה. זמן מבוזבז.
מעולם לא הרגשתי כל כך בודדה.
IMG_7999

עוד מהבלוג של השחורה

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 1 month

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר