הבלוג של המורה גאולה

hamorageula

בגיל 40, כשאיבדתי את אבא שלי, הבנתי שאני חייבת למצוא לי מקצוע אמתי, להניח לחלטורות, לחלומות הגדולים שבדרך, לאומנות, לרפואה משלימה, לאימון, להנחיה, למיסטיקה והלכתי ללמוד הוראה. החינוך ללא ספק זורם בדמי ועבר בירושה, אבל מה... +עוד

בגיל 40, כשאיבדתי את אבא שלי, הבנתי שאני חייבת למצוא לי מקצוע אמתי, להניח לחלטורות, לחלומות הגדולים שבדרך, לאומנות, לרפואה משלימה, לאימון, להנחיה, למיסטיקה והלכתי ללמוד הוראה. החינוך ללא ספק זורם בדמי ועבר בירושה, אבל מה שגיליתי בדרך, אתם חייבים לשמוע...

עדכונים:

פוסטים: 2

החל מיוני 2015

קמתי מוקדם, נעלתי נעלי ספורט, חבשתי כובע ויצאתי לטיול שנתי. מה שקרה אחר כך כבר לא היה בשליטתי. יצאתי מהארון, התגלו פני האמתיות. פוסט בהשראת מצעד הגאווה.

13/06/2015

שתי בנות מתבגרות, שני תארים, שלוש שנים וקצת בהוראה, ושני ימים של סבל מתמשך בטיול שנתי אחד שהביאו אותי לחשוב…

6 בבוקר, המונית צופרת לי בחוץ, חחח, טוב שהגיעה, העירה אותי.

לא סובלת לקום מוקדם.

בגיל 40+ עם בעל בוגר ושתי בנות עצמאיות בתיכון, אני יכולה להרשות לעצמי לישון טוב. בבית הספר סידרתי לי מערכת כזו שהשעה הראשונה שלי תהיה 9:00.  פתאום נפל עליי הטיול השנתי. השכמה מוקדמת, מונית שעושה איסוף לכל המורות הספורטיביות שיוצאות לצעוד בשבילי הארץ מלוות תלמידי חטיבה נלהבים, מחכה בחוץ כדי להביא אותנו בביטחון ובזמן אל נקודת האיסוף בתחנת האוטובוס שליד בית הספר המקיף שלי.

לא קל לבחור בגדים לטיול. הגוף כבר לא מוכן להגיב טוב לכל בגד ויש התנגדות נחרצת לנעלי הליכה נוחות. מה ללבוש לעזאזל? השמלות ונעלי הפלטפורמה, לא יחזיקו מעמד אפילו בנסיעה באוטובוס, בטח לא בנחל עמוד. בג’ינס ונעלי ספורט אני נראית כמו דרדסית עגלגלה שיוצאת לקניות בעיירה נידחת בארה”ב. בעצם כל מכנס שאלבש יאבד מחינו כשיפגוש את נעלי הספורט שקניתי במיוחד לטיולים האלו. לא כל אחת יכולה להסתובב עם נעלי ספורט בפומבי. טייץ. יכול להיות שזה יעבוד. זה הרע במיעוטו. אני ושאר תלמידותיי בטייץ, מצא את ההבדלים. לבשתי אחד, ארזתי עוד אחד, ואז הגעתי לשלב של הכובע. נו באמת. כמה נמוך אפשר להגיע? איזה כובע יכול להציל אותי מההופעה הזו? לקחתי מצחייה. תחבתי עמוק בתיק הגב. אולי אצליח להימנע ממנה. חייבת תיק גב. אי אפשר לקחת בקבוק מים 2 ליטר, סנדוויצ’ים, חטיף אנרגיה, נייר טואלט, פלסטרים, תיק איפור, ארנק, טלפון, יומן המורה, מחברת וכלי כתיבה, בתיק צד קטן ולצעוד. חייבת תיק על הגב. אני ודורה.

יצאנו ב9:00, לא מבינה למה קובעים ב7:00 ויוצאים ב9:00, כל הצוות וכל התלמידים הגיעו בזמן, כולם מתרגשים, מתכוננים לאחת החוויות שישאירו רושם של שנים על חייהם. בדקתי מים, כובעים, נעלים סגורות (למה שרק אני אסבול) , אישורי יציאה מההורים שהגיעו באיחור, החרמתי שני רמקולים ונרגילה, ואת כל זה הספקתי עד 8:00. למה מחכים?

שעתיים נסיעה לצפון. 7 פעמים ספרתי את התלמידים וכל פעם יצא לי מספר אחר. ועוד לא התחיל הטיול. ביקשתי לחגור. ביקשתי לא לאכול באוטובוס (כיון שהלכלוך המצטבר על רצפת הרכב לא ניתן לתיאור). הם ביקשו מוסיקה. הנהג הדליק את הרדיו. אחת הטעויות אם לא ה… תחליף תחנה, שים מזרחית, שים גלגל”צ, קח דיסק שהבאתי, מה זה הרעש הזה? ביקשתי לכבות את המוסיקה. הדליקו רמקול וחיברו לנייד. הייתי בטוחה שהחרמתי את כולם. לא העזתי לבקש שישירו “אחינו הנהג”.

11:00 הגענו לנחל. חום אימים. חייבת לשים את הכובע. הפנים שלי אדומות ועוד לא התחלתי ללכת. מצטלמים. תמונה כיתתית. הכל מתועד. לא אוכל להתכחש לזה. מתה לסיגריה. 5 שעות הליכה במים, באדמה, בין סלעים וגבעות, בין נערים ונערות, צוחקת מהבדיחות הנמוכות, סופגת את השפה העשירה (הכל מתחיל בז’) משתדלת לא להחליק, מחפשת עם הבנות מקום מרוחק לעשות פיפי, מלמדת אותן לעשות את זה בטבע, לא מעזה לעשות בעצמי, מתאפקת. מחמיאה לבנים על כל מחווה ג’נטלמנית שהם מגלים, עוזרים לבנות היפות לעבור מכשולים, (וגם ליפות מבפנים, לאחר שאני מבקשת), אחד נותן לי יד במקומות שקשה לעבור, שני לוקח ממני את התיק. מרגיעה אמא היסטרית שהתקשרה כבר שלוש פעמים לבדוק אם הילד לקח את הריטלין, מזכירה להם לשתות הרבה, מנסה לגשר בין המקובלים ואלו שפחות, מצלמת אותם שיהיה למצגת של סוף שנה, מעודדת את האחרונים שהנה אנחנו כבר מגיעים לסוף ומתפללת שאני צודקת.

17:00 מגיעים לחניון. מפרקים ציוד מהאוטובוס. צריך לעזור להם עם הרכבת האוהלים, לוודא שלכולם יש שק שינה, לא לכולם יש. פתאום אחת נזכרת שאין לה עם מי להיות באוהל, השני רוצה להיות רק באוהל של הבנות. התיקים מפוזרים, שקיות של חטיפים מתפקעות בפיצוצים קלים, השרותים המרוחקים מתמלאים בריחות מופלאים ומיליוני מטענים נדחקים לשקעים מאולתרים בצד עמוד חשמל אחד יציב וגבוה. בתכנון: הכנת ארוחת ערב משותפת. יש מטבחון שטח, יש סירים, יש ירקות, פסטה, אורז, שניצלים. אין טבחים, אין סו שף, אין שוטפי כלים. לקח לי מעט זמן להבין מי מופקד על הזנת התלמידים המורעבים שצעדו כל היום ונשנשו פיתה עם זעתר. בכוחות מחודשים מוותרת על מקלחת ושרותים, על קפה וסיגריה, על שנ”צ וממהרת יחד עם חברותיי לצוות, לפקח על הכנת האוכל. אז זהו. שלא. זה לא פיקוח. זו עבדות. יש קומץ תלמידים נהדרים שמצטרפים לעשייה, מקלפים, חותכים, מתבלים, עורכים שולחנות פיקניק ומכינים מיץ פטל. הייתי רוצה לחשוב ששאר המטיילים שלנו עסוקים בניקיון הגוף, הסביבה והכנות לשינה. בימים  שונים במקומות אחרים יכול להיות אפילו שהיו מארגנים מדורה ויושבים סביבה לשירה בציבור. לא כאן. הבנות עסוקות בעגיל שבפופיק, הבנים עובדים על יישור הבלורית עם המחליק החשמלי. לא ידעתי שיש כל כך הרבה מילים שמתחילות בז’. השמש מתחילה להתעייף והאוכל מצליח לקבל צורה של צלחת. לרגע הכל מרגיש נעים, נחת.

21:00 יוצאים לפעילות לילה. עוד לא החלפתי בגדים. עוד לא ישבתי. הרגליים נפוחות, השיער מדובלל, הלילה עוד ארוך. התלמידים שיצאו לטיול רק בשביל להיות בלילה ביחד, מתבקשים לעמוד במעגל, עם כל ההורמונים המשתוללים ולהיות בשקט. זה לא הולך להיות קל. תוך רבע שעה הצלחנו לארגן מעגל. תוך שעתיים סיימנו את הטיול הלילי, אני עם שברי הליכה, והבטן שלי עושה קולות מוזרים.

12:00 בלילה. התלמידים מתבקשים להיכנס לאוהלים, כיבוי אורות. חשבתי ללכת לישון. מסתבר שההילולה רק מתחילה. צחוק פלרטטני ומתגלגל מתערבב עם צרחות של נערות חתוליות המגרגרות בדרמטיות. בנים מתגנבים לאוהלים של הבנות, התגנבות יחידים לשרותים ולמקלחות, טלפונים ניידים מזמרים מוסיקה מבולבלת,  לזה אבדה גרב ולהוא נעלמה נעל. פותרת בעיות, מבריחה יתושים, מרגיעה געגועים, משתיקה, מסדרת, מעודדת, משדלת, מבדרת, מנמיכה, מבררת, מגשרת, מספרת, מתאפקת, מסרקת, מחפשת, מוצאת, מתה לקצת שקט.

03:00 שקט.

5:00 רעש.

6:00 ארוחת בוקר. אותו סיפור של הערב. העיניים לא נפתחות לי. התכווצות שרירים בכל הגוף. מיתרי הקול חלודים. לא התקלחתי. צריך לארגן את כל הציוד ולנקות את האזור.

9:00 יוצאים לשטח. 50 מעלות בצל. אין צל. לב של הר געש. אפילו לא יודעת איפה אנחנו. יש מדריכה שמסבירה על הפעילות הוולקאנית, זה מאד מעניין… נדמה לי שאני במדבר אבל הכל שחור. מצאתי עץ דק ודליל. נעמדנו תחתיו אני ועוד כמה בנות רגישות. אין לי אויר. הרגליים רועדות. הפנים אדומות. אני עדיין בשליטה. דורשת הקשבה מכולם. מתחילים להתעופף סביבי חרקים ירוקים דמויי קרציות. פתאום אני קולטת שאני בתוך קן של קרציות מעופפות. באמצע ההדרכה הבנות לידי מתחילות לצרוח. אבל לא שמעו אותן. כי הצרחות שלי עלו עליהן. היה צריך אוטובוס כדי להחזיר אותי מאיפה שברחתי. ז’ אני אני חוזרת לשם. (התחלתי לדבר כמו התלמידים שלי). עד כאן. זה הגבול שלי. מה עשיתי שזה מגיע לי? על מה חשבתי כשהחלטתי להיות מורה? למה לא מזכירים טיולים במכללות לחינוך? לא סיפרתי בראיון העבודה שיש לי פוביה, אולי זה העונש שלי?

11:00 הטיול ממשיך. כולם מסתכלים עלי אחרת. הבנות הרגישות בהערצה (כנראה על הדציבלים הגבוהים בעת משבר) הבנים ברחמים. הצוות בעין עקומה. איבדתי את העשתונות. יצאתי מהארון. גיליתי את פני האמתיות. אני לא רק מורה. אני בן אדם.

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של המורה גאולה

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה