הבלוג של לייזה פאנלים

לייזה פאנלים – יומן מסע קטן של עקרת בית גדולה

מגדלת בעל, 4 ילדים וכלבה שעירה מאוד במרחבים הפתוחים והאינסופיים של תל אביב. משרבבת קללות בשקט שהילדים לא ישמעו. מאוד אוהבת לבשל ואוטוטו חוזרת להתעמל. הכנסו לבלוג החדש שלי lizapanelim.com

עדכונים:

פוסטים: 110

החל ממרץ 2011

הוא מזמין אותי לתערוכה שלו ואומר שאני יכולה להביא את מי שאני רוצה. אני מזמינה אותו לאכול איתנו ביום שישי. הילדים לא יאמינו שבאטמן בא לקבלת שבת.

20/11/2011

עקרת בית מוזנחת או בשמי הנפוץ יותר: עצם בלתי מזוהה, או בקיצור עב”מ, אף פעם לא תשב לשתות קפה ולקרוא עיתון במקום שמכירים אותה.
השתגעתי?
עב”מית תשב איפה שבאמת לא מזהים אותה ולא שואלים שאלות כמו:
“את לא מרגישה טוב?”
“את נראית גמורה…”
“רואים שלא נתנו לך לישון בלילה”
אני יודעת שאני נראית סמרטוט למה להזכיר לי שוב?
רק תנו לי לקרוא עיתון בשקט. להתנתק. בלי הפרעות מסביב  כדי שאוכל  אח”כ לחזור הביתה להמשיך בעָבְדוּת

אחרי השוק, עושה חנייה בבית קפה של הפרסי.
רק זקנים מהוּהִים וקולניים יושבים שם מוציאים את הקופסאות אוכל שלהם ונהנים מהצוּזָעמֵן.
התפריט דל וברור.
יש קפה שחור מבושל, תה ויסוצקי רגיל עם לימון או נענע, וכשרוצים משהו מתוק הוא מורח לחם שחור עם שוקולד השחר.
לפעמים יש רוגעלך ובורקס ותמיד יש עותק אחד מכל עיתון
אצל הפרסי אני מרגישה אסתר המלכה. פשוט מלכה.
הזקנים מחייכים וממשיכים בשלהם. הפרסי מכין לי שחור נהדר ונשיקה של לחם עם שוקולד השָחַר ומגיש לי את העיתון כאילו הוליווד נחתה אצלו .
פינוק אמיתי

“אפשר?”
קול גברי עמוק שואל
“בטח בטח” אני עונה.
רואה רק את האצבעות הלופתות את העיתון – והן מטונפות.
מרימה את הראש ולא מאמינה…
האצבעות המלוכלכות עם הציפורניים השחורות שייכות לאלון אבוטבול, השחקן.
אני בשוֹק שנפל עלינו כוכב ויותר בשוֹק מהציפורניים.
“יש לו אוכל טעים, לפרסי?”
הוא שואל אותי
“הוא לא פרסי הפרסי” אני עונה ומסדרת את המוּזנָחוּת שתהיה יותר ראויה “הוא פולני קמצן, אז קוראים לו ככה”.
“אני מת מרעב חייב לאכול”
“לא המקום!” אני חותכת.
“את יודעת, את באיזשהו מקום מזכירה את אשתי, אתן דומות”
“וואלה?” אני מסמיקה מהמחמאה.
“בואי, את חייבת לראות את הציורים שלי הסטודיו פה ליד”
“מה? אני לא מאמינה. אתה מתחיל איתי?”
“השתגעת?” הוא מבטל אותי עד כדי עִילבּוּב.
“מה קרה לך? מה פתאום? את באמת מזכירה אותה.
בטח גם לך יש ים ילדים ובטח את פה כי רק פּה יש לך שקט ולא רואים אותך ובטח את מקטרת על זה שאת עובדת נורא קשה.
יש לי תערוכה עוד יומיים והיא נשארה באמריקה ונראה לי שאת ביקורתית לא פחות ממנה.
אז בואי רגע ותגידי את דעתך”.
אני משתכנעת.
יוצאת מהקפה של הפרסי עם שחקן קולנוע מהוליווד. וכיאה למעמד, מרכיבה את משקפי הג’קי אונאסיס שלי.
יש אומנות בלופטים בדרום תל אביב. בדי קנבס ענקיים מתוחים, שפורפרות של צבעים מריירות על פלטות עץ. מכחולים במיני גדלים מפוזרים בכל מקום.
מבינה למה הידיים שלו כל כך מטונפות.
“לא ידעתי שאתה מצייר , איזה יופי. כמה צבע, כמה עצב”.
“כן” הוא אומר “צבע ועצב- תודה!”
אנחנו מדברים על אומנות ופרנסה, על אמריקה, על חינוך וילדים. אני בוצעת לחם מאחת השקיות שלי מפוררת מעל גבינה בולגרית עם עגבניה וזיתים שחורים ומגישה לו.
בפה מלא הוא מספר לי שהיום בדיוק הבת שלו בת שתיים עשרה. ומחר לשתי הקטנות שלו יש יום הולדת ולא הן לא תאומות, אחת בת תשע והשנייה בת שבע.
3 בנות באותו יום כמעט. איך עשיתם את זה? למי חוגגים?
“מזל שהבן נולד באפריל”. הוא צוחק
“חייבת ללכת. נהיה מאוחר. עוד מעט צהריים…”.
הוא מזמין אותי לתערוכה ואומר שאני יכולה להזמין את מי שאני רוצה.
מזמינה אותו לאכול איתנו ביום שישי.
“הילדים לא יאמינו לי שבאטמן בא לקבלת שבת”
“לא הגזמת בכלל”. הוא מחייך “אני לא משחק בסרט את באטמן”
“מה זה משנה?” אני מגחגכת
“שים מסכה – ביג דיל”.

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה