הבלוג של לייזה פאנלים

לייזה פאנלים – יומן מסע קטן של עקרת בית גדולה

מגדלת בעל, 4 ילדים וכלבה שעירה מאוד במרחבים הפתוחים והאינסופיים של תל אביב. משרבבת קללות בשקט שהילדים לא ישמעו. מאוד אוהבת לבשל ואוטוטו חוזרת להתעמל. הכנסו לבלוג החדש שלי lizapanelim.com

עדכונים:

פוסטים: 110

עוקבים: 721

החל ממרץ 2011


עם השנים שעוברות אני מגלה פגמים במַסָה המהלכת – כאילו בּי.
ואני לא מתכוונת רק לקמטים ועוד תּוּפינְי זִקנה מעוררי אימה מהסוג החיצוני הנָחוּת,
אלא דווקא סדקים בפנימיות המהממת שלי.
ולא במובן הטוב של המהמם, אלא במובן המקומם.
שמתי לב לדבר מטריד – עְינִי הפכה צרה!
רציתי שזה יקרה למתּניים שלי, שיחבקו אותי בנשיות מדוגמת,
אבל לא!
הפכתי קנאית.
והקנאה, באה במארז 1+1 עם שעמום:
לוקחת ילדים, מחזירה ילדים, מאכילה ילדים, רוחצת ילדים, צוחקת ילדים, צועקת ילדים
כולי מוזנחוּת, ריחות טיגון ואקונומיקה, אבודה בריקנות שבעקרות.
מה לעשות עכשיו? – כביסה? כלים? אולי קניות?
כן, גם לעקרת בית גדולה יש במזווה השופע תכונות קטנות וקטנוניות.

אז אני שומרת על עצמי ומְמָגרֶת את מוקדי הקנאה שלי באמצעות ה Kin A 500.
ה Kin A 500 הוא משמיד קנאה רב עצמה בעל הגנה כפולה.
או בשמו ההמוני “הדשא של השכן – יבש ומסכן!”
כוונה:
“אנחנו נוסעים לתאילנד” מנפנפת לי באדום בוהק השכנה
“לא חזרתם עכשיו מחופשת סקי באלפים?” אני מחדדת קרניים
“נו? זה היה כאילו לפני חודש. חוצמזה, לא נהנתי בכלל כי לא לקחתי עזרה, הפעם אני גם לוקחת אוֹפְּר וגם לילדים חבר. אני ממש, אבל ממש זקוקה לשקט!”

לחיצה אחת על ה Kin A 500, וההקלה מיידית:
“יו, איזה מסכנה, רחמים! עם כל הכסף הזה והיא לא יכולה להיות דקה עם המשפחה שלה.
איזה עליבות… גם עוזרת? וגם חבר לילדים? תיכף גם תיקח מאהבת לבעלה.
הלו, זאת חופשה משפחתית, למה לטרוח? תסעי לבד – בושה !!!”

באסיפת הורים בבית ספר אני מקנאה בזאת ש”נכנסת” במערכת החינוך:
“אוי, תנוחי” היא אומרת למחנכת “את לא צודקת, והדרך שלכם לא מקובלת בכלל” היא פוסקת בלי טיפת יראת מורים.
“וואו, איזה אומץ, איזה תעוזה, איזה ביצים” אני לוחשת לסוסים שלידי.

נשימה עמוקה, שתי טיפות מה Kin A 500 ומיד זה עוזר:
“יו, איזה מסכן בעלה, רחמים! כמה אגרסיביות ובוטות באישה אחת, בטוח שהיא הגבר בבית ומחליטה על הכל. הלו, תיכף לא יהיה לך עם מי לעשות ילדים, תיזהרי שלא תסרסי אותו לגמרי – בושה!!!”

אפילו היום, בשעות אחר הצהריים, אני מוצאת עצמי מקנאה באמא של איתמר,
איך היא חורקת בלמים מול שערי המתנ”ס, ובהחלטיות מעודנת נפרדת מהגור ודוהרת הלאה אל מחוזות נשגבים .
השיער – האיפור – הלבוש – הנעליים – אפילו המבט שלה כל כך מוקפד ויושב במקום.

אין בעיה, מורחת קצת Kin A 500 ופוף:
“יו, איזה מסכנים, רחמים! היא בטח מתעסקת רק עם עצמה כל היום, משקיעה לפחות שלוש שעות יומיות בחיזוּק הלוּק, ובנוסף, מטפחת קריירה מסחררת – אין, אין, בטוח הטיפּוּח בא עם קיפּוּח!
הלו, תראי איך את מזניחה את כולם – בושה!!!”

בינתיים, החושך ירד והרוח קרה. מחכה שהחוגים של הנצמדים יגמרו. קונה קפה ומתיישבת עם הכוס החמימה על ספסל שקט בגינה מיותמת. לוגמת טיסות אקזוטיות למקומות רחוקים, עבודות של אנשים עסוקים.
באור פנס בודד, זוג מתבודד מאחורי עץ עבות מתנשק בלהט גִיצִי, תשוקה של התחלה שכבר לא אחווה.
ושוב קצת מקנאה ולא יכולה להפסיק להסתכל על האש הבוערת.
תוך כדי סגידה לתאוות הגוף אני מזהה פנים.
רגע, שכה אחיה… זאת לא ההיא, אמא של איתמר עם… מי זה? לא… לא מצליחה לראות. חשוך והעץ מסתיר…
הלב מפרפר חטאים אסורים, מהר… מה לעשות? לרוץ משם בְּטיל? להמשיך לשבת ולשקוע באייפון כאילו כלום?
ובהחלטה שמושפעת מאוֹבְר צריכת סדרות משטרה, אני קופצת ומתחפרת על ארבע מתחת לספסל.
“ידעתי, אני ידעתי… לא סתם היא משקיעה בעצמה כל כך הרבה, איזה בוגדת, גועל הנפשות… זה ברור”
מתחת לספסל בחושך, צפופה, מחוצה, מרגישה את האדמה הקרה
מרגיעה את עצמי שאחכה רק כמה רגעים ואז ארוץ משם בלי להסתכל.

לא יודעת מאיפה ואיך הם הגיעו, מגפי ugg מתיישבים על הספסל שכולי תחתיו.
“אמאל’ה, מה אני עושה? מה עושה?”
המגפית שלמעלה, מציתה סיגריה, לוקחת שאיפה, ואז משחררת נפיחה אדירה – ישירות לנחיריים שלי.
הצילו, אין… אני מתעלפת… הריח נוראי…
משתנקת, משתעלת ונחנקת, מנסה להימלט ולהיחלץ מהמחבוא.
המגפית צורחת, נבהלה מההתרחשות המאיימת שמתחת לתחת שלה, ובשלוף מהיר יורה גז מדמיע ממושכות על פניי.
“תפסיקי, תפסיקי” אני צועקת ומתחננת מוכּת עיוורון.
היא עוצרת, מציצה עלי מלמעלה ושואגת:
“גיברת, את נורמלית? הורדת לי את הלב לתחתונים. מה את עושה שם? חשבתי שזה סוטה, תגידי, אין לך חיים?

רגע. דקה .הפסקה.

זולגת על הספסל דמעות גז, מתקשרת סומא לבעש”ט בקריאות “הצילו, בוא מהר”
מישהו מציע עזרה.
“תודה, אבל הבעל שלי בדרך” אני עונה בלי להביט.
איזה אישה נחמדת מגישה לי טישו ואומרת:
“הי, הילד שלך בגן עם איתמרי שלנו, נכון? מכירה את יואב, בעלי?”
מרימה מבט ספוג, מסתכלת עליהם ומחייכת נכלמת.
כן. ההורים של איתמר…
איזה זוג אוהב.
איך הקנאה מעוורת
וכמה הגז מדמיע ומדמיע…


קציצות קינואה לקנא – רחמים:


2 כוס קינואה מבושלת (זה קצת פחות מחצי כוס קינואה יבשה)
100 גר’ מוצרלה מגוררת
2 כרשה מבשלים יחד במים עם מלח  -  מועכים יחד לפירה גבשושי  או בבלנדר לפירה נעים (יש חוטים לכרשה, לא להבהל.זה נהדר)
1 בצל קטן קצוץ דק + שן שום מרוסקת
3 כפות קוואקר
2 ביצים
פטרוזיליה קצוצה דק
מלח ופלפל
מערבבים את כל הטוב הזה יחד לעיסה אחידה, שחוטי הכרשה לא יבהילו, יוצרים קציצות וטובלים במעט פירורי לחם. מטגנים בשמן עמוק רגיל עד הזהבה.(או אפוי  מסדרים על נייר אפייה , בתנור ב-200 מעלות עד השחמה)

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה