שמחה

כל הגשם הזה.

הטיפות שיורדות ותערובת של כפור ולחות מגניבה לי אל הלב זיכרונות של תנור נפט שחור-לבן וקליפות תפוז מונחות עליו .

מטשטשות את ריח הנפט ומחזקות את ריח הילדות.

בית צבעוני ואחר.

המון מהכל, וקצת מעט מדי ממה שכדאי שיהיה.

שקט ורעש. בטוח ולא.

ובתוכי, כמו גוזל מפרפר, השמחה.

מאחורי הבית חורשת עצים, כשפורחת בורוד פיות ומלאכים, אני נסיכה, עץ אחד הוא המלאך, הוא פורח בלבן.

רק הוא, לבדו. ואני.

ואני שמחה.

בתוכי מוגנת השמחה.

זה לא לגמרי חוקי, ואני מבינה היטב שכדאי לי לשמור אותה לעצמי.

לפעמים היא מתפרצת, מלווה באומץ ואופטימיות, טוב כי כמה אפשר?

והיא מלווה אותי, בקשה במוזר בבלתי מתקבל על הדעת.

והיא מפזרת לי מתנות, אוצרות קטנים, והיא עורכת מסיבות צבעוניות של הפתעה בלב שלי.

אנחנו חולקות  סודות, ורוקמות רקמת חלומות, בית ועציצים בחלון ואיש וילדים וכלב.

יש לה מנגינה וצבע וניחוח משלה.

והיא חזקה, לעיתים יותר ממני.

והיא מעצבנת לפעמים, כשרציתי להתייאש לוותר היא לא נותנת.

היא מצחיקה אותי היא משתמשת בי כדי לשמח אותי.

איך שהוא בסופו של דבר אני משתמחת..

דקה לחצות. בחוץ מבול.

בפנים אוצרות ישנים מגדול ונוחר דרך מתבגרת יפיפיה, בר מצוואי נרגן ואחד שהיום גיליתי שיודע לקרוא (כמה חיכה לרגע!!)  ועוד אחת הפתעה של שמחה מתיקות שמנמנה.

והכלבה, קוראים לה שמחה. והחתול, שמפליץ.

וחצות ודקה, וכבר יום אחר.

ושום דבר מיוחד, רק גשם וגשם בחוץ.

כבר אפשר לצאת מהארון, כבר מותר להיות שמחה בגלוי? ברבים?

סתם ככה פשוט כי כבר אין לה מקום בפנים?

כי כבר חייתי, ועשיתי וכאבתי, כל כך.

כי כבר די לי במסתור.

כי יש על מה (פעמוני גשם כחולים..)

כי היופי, באופן קלישאי ובנאלי כל כך, באמת באמת נמצא בדברים הקטנים.

כי היא באמת.

כי אני באמת יודעת להיות שמחה!