הבלוג של חגית אריאלי שיינפלד

פרות קדושות

ברוכים הבאים לעולמי. לא תמצאו כאן דבר חדש. אבל אולי תגלו את עצמכם דרכי. וזה לא מעט. מי אני? סטודנטית נצחית של החיים, מטפלת באיורוודה (רפואה הודית מסורתית) אוהבת אדם, חובבת טיולים ומשוררת בהתהוות. (צילום: ג'ני ביק)

עדכונים:

פוסטים: 7

החל ממרץ 2019

“אנשים לא קוראים שירה היום” אמרה לי חברה קרובה, “זה בזבוז של זמן וכסף מבחינתך להיכנס לפרוייקט הזה”. אבל אני חשבתי שדווקא בעולם מהיר, תזזיתי, רצוף בגירויים, שבו הזמן הוא משאב נדיר, קל יותר לאנשים לקרוא מילים ספורות שיהדהדו עמוק בפנים, מטקסטים ארוכים שאולי יישכחו במהרה. שבועות הזה אני מרגישה שהביכורים שלי משמעותיים במיוחד.

05/06/2019

אם הייתי חיה בעידן אחר, כמה אלפי שנים לאחור, הייתי קרוב לוודאי עולה השבוע לבית המקדש להביא את ביכורי אדמתי. את פירות נפשי ותשוקתי. מלאי עסיס מחשבותיי וסיפוריהם של אנשים שפגשתי בדרך.

אם מישהו היה מספר לי לפני שלוש שנים שיום אחד אוציא לאור ספר שירים, הייתי חושבת שהוא אינו מכיר אותי. שהוא מדבר על אישה זרה לו. כי עד לפני זמן לא רב לא הייתי אישה של מילים. הייתי בעיקר אישה של שתיקות.

שתיקה יכולה להיות מעלה גדולה כשבוחרים לעסוק במקצועות של טיפול, כמו שבחרתי אני (מטפלת באיורוודה – רפואה הודית מסורתית) אבל אחרי שמקשיבים, שותקים ומוצפים באינפורמציה וגם בים אינסופי של רגשות, נשאלת השאלה איך מתמודדים עם זה? איך מעבדים את כל המידע והתחושות שעולים בי מתוך ההקשבה למטופלים, שלא פעם מהווים שיקוף של חוויות שחוויתי אני. איך משלבים בין קירבה לריחוק. איך מוצאים את הדרך לא להיטמע בסיפור הפרטי של האדם מולי ולהפוך אותו לחוויה שלי. איך מגלים אמפטיה בלי להיות מעורבים. ואיך לא נותנים לכאב שמרגישה שכל כך הרבה אנשים חווים – להפוך לכאב הפרטי שלי.

תנו לכוחות ולכישורים שבכם קרקע לצמוח

תנו לעצמכם לצמוח (צילום: אלבום פרטי)

 

בהתחלה לא ממש ידעתי. רב המטפלים ששוחחתי אתם הציעו לי לבנות סביבי חומת הגנה וירטואלית, שתחצוץ בין הלב שלי ללבבות סביב לי. אבל גיליתי שהעור שלי דק מדי וחדיר ואין לי שום רצון להיות קהת חושים. ודווקא כשאני מתמללת את המחשבות, הרגשות ותפיסות העולם שלי, הם מאפשרים לי לעבד את החוויות ולבחון את הדברים מנקודת מבט אחרת.

 

היו לקול. לא להד

היו לקול. לא להד (צילום: לילך ברעם)

 

ופתאום אותיות התחברו למילים. ומילים התחברו למשפטים. ומשפטים התחברו לשירים, שהפכו את הנשמה שלי לקלילה יותר. רגישה במובן הטוב של המילה. ובעיקר משוחררת יותר. משוחררת מן הצורך להתעמק במה אנשים יחשבו או יאמרו. כי המילים נבעו ממני כמו מעיין. כמו נביעה אינסופית וביקשו להשמיע את הקול שלי דרך הסיפורים האישיים שפגשתי וחייהם נצטלבו בחיי.

ואט אט נולד לו ספר הביכורים שלי - שירים מן הבקתה, שהיווה תחנה משמעותית במסע הריפוי של בלוטת התריס שלי.

 

מסע אל האהבה

שירים מן הבקתה – ספר הביכורים שלי (צילום: אלבום פרטי)

 

הספר הזה הוא סוג של ניצחון עבורי. הוא מסייע לי לסגור מעגל עם הילדה והנערה השתקנית שהייתי. לתת מקום לאישה שאינה חוששת לבטא את הקול שלה בעולם ולפתוח את התריס לריפוי עבורי ועבור אחרים שכמותי (מתוך הבנת הקשר בין צ’אקרת הגרון לבלוטת התריס).

אם הייתי חיה בעידן אחר, כמה אלפי שנים לאחור, הייתי קרוב לוודאי עולה השבוע לבית המקדש להביא את ביכורי אדמתי. את פירות נפשי ותשוקתי. מלאי עסיס מחשבותיי וסיפוריהם של אנשים שפגשתי בדרך. בינתיים אסתפק במחשבה שהשירים שלי יזרעו את הזרעים להתבוננות של אנשים אחרים באהבה, בזוגיות, במערכות היחסים שלהם ואולי גם בעצמם כדי לגלות שהאהבה המשמעותית ביותר נמצאית במקום הכי קרוב להם – בתוכם.

מחיר האהבה /חגית אריאלי שיינפלד
הָלַכְתִּי לָרוֹכֵל וּבִקַּשְׁתִּי לִקְנוֹת אַהֲבָה.
אֵיזוֹ אַהֲבָה תִּרְצִי, הוּא שָׁאַל.
אֵיזוֹ אַהֲבָה יֵשׁ בַּמְּלַאי? תָּהִיתִי.
יֵשׁ אַהֲבָה עַל תְּנַאי וְאַהֲבָה אַפְּלָטוֹנִית,
אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בַּדָּבָר וְאַהֲבַת נֶפֶשׁ,
אַהֲבָה עִוֶּרֶת וְאַהֲבָה נִכְזֶבֶת,
אַהֲבָה חָפְשִׁית וְאַהֲבָה חוֹנֶקֶת,
אַהֲבָה לֹא מְמֻמֶּשֶׁת וְאַהֲבַת חִנָּם,
לְכָל אַהֲבָה יֵשׁ תָּג מְחִיר.
כַּמָּה תִּרְצִי לְשַׁלֵּם עַל אַהֲבָה?
אֵין לְךָ מָה שֶׁאֲנִי מְחַפֶּשֶׂת, עָנִיתִי,
וְהָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ קְצָת אַהֲבָה עַצְמִית

 **הספר “שירים מן הבקתה” יצא לאור בהוצאת שופרא לספרות יפה, בעריכת אילן שיינפלד ונמכר בחנויות הספרים הנבחרות.

 

עוד מהבלוג של חגית אריאלי שיינפלד

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 5 months
תצוגה מקדימה

איך הפכתי את הפחד לחבר הכי טוב שלי

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתנסיתי בחוויה הזו. זה היה לפני קרוב לעשור. בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי בחדר אחד קטן עם אישה זרה לי. האינטימיות בחלל הקטן כל כך הרתיעה אותי עד שברגעים הראשונים הרגשתי סוג של...

תצוגה מקדימה

תרקדי כאילו אף אחד לא מסתכל עלייך. זו רק את ואלוהי הקצב!

"תרקדי כאילו אף אחד לא מסתכל עלייך" מלמלתי לעצמי תוך כדי שאני נעה בחדר בחשש. ברגעים הראשונים לאחר שנכנסתי לאולם, עוד טרם תחילת השיעור, הרגשתי כמו נטע זר. מסביבי יכולתי להבחין בנשים וגברים. צעירים ומבוגרים. רקדנים ואנשים...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה