הבלוג של המרקיזה דה סד

hagipeleg

זוכת מדליית זהב באולימפיאדת הסרטנים הממאירים, צל"ש "המתגרשת המרגשת", עיטור העוז על כל הפעמים שאמרו לי שאני אמיצה. רוב הזמן סתם תסריטאית ואמא טובה.

עדכונים:

פוסטים: 7

החל מיוני 2017

 

ד’ תשרי האחרון היה יום השנה השלושים ושניים לפטירתה של אמא שלי .

עוד באוגוסט תכננתי את הכתיבה וידעתי איזה קישור של שיר יחתום את הפוסט.

באופן מודע לא מצאתי את הזמן וברחתי מהחובה הנושפת בעורפי. הבנתי שלא אצליח לספר סיפור. רק פירורים.

כשחגגתי בנובמבר עשר שנות אימהות עדיין חששתי מהכתיבה.

בכל פעם שאני אומרת לבת שלי לסדר את החדר אני תוהה האם זו המורשת הכי עמוקה שאשאיר בין קפלי הזיכרון שלה, בדיוק כמו המורשת שהותירה אמא שלי בי. זיכרון הגירוש לסידור החדר הוא תמיד הראשון לצוף כל אימת שאני נזכרת בה. משימה איומה בשל כמויות הבלגן שהחבאתי מתחת למיטה ובנפש המבולבלת שלי.

 והנה כבר נר חמישי של חנוכה ומחשבה צורבת ואפלה מתגנבת למקלדת. אין לי זיכרון של הדלקת נרות בחנוכה. רק אנחנו, המשפחה הגרעינית, כאלו שהגרעין הזה יבש עוד לפני שהיא עזבה אותנו.

בשנים האחרונות לחייה, ימי בית הספר היסודי שלי, חיינו ביחד ולבד. אבא שלי עבד רחוק וחזר בסופי שבוע והאחים של שלי למדו בשדה בוקר וחזרו בכל סוף שבוע שלישי. כבר לא היה למי להכין סיר טשולנט או פשטידות תרד עם גבינה. הזיכרון הכי ברור שיש לי משולחן האוכל העגול, הוא ישיבה תוך בהייה באגרטל שעמד עליו ובו פרחים יבשים שנקנו בירח הדבש שלהם שנשכח מזמן, בעוד אמא שלי מוציאה לי כינים וביצים בעזרת המסרק הסמיך והשנוא.

f

היא נפטרה כשהייתי בת שלוש עשרה וחצי, רגע לפני הארבעים ואחת שלה.

אני כבר בת ארבעים וחמש וחצי ואת רוב חיי חייתי בצל חסרונה.

רגע לפני שמלאו לי שלושים ואחת נפטר אבא שלי, נביא זעם רגיש.

האבל שלי עליו נשאב אל החור השחור שהיא השאירה אחריה. חור ששאב כל מה שהזכיר בית.

הם לא זכו לפגוש את הבת שלי והיא כבר בת עשר.

IMG-1775

IMG-1774

השבוע כדי לתקן ריב קטן היא קנתה תפוחי אדמה כדי שנכין ביחד לביבות וזו הסיבה שלפעמים כשהיא צועקת עלי בקול חזק כדי שכל הרחוב ישמע היא ממלאת אותי בתחושת הצלחה. את מרבית הידע שלי באימהות ספגתי ממנה. יום אחד היא תקרא את הפוסט הזה ותוכל לדמיין אותי בוכה בזמן הכתיבה.

לא קל לי לכתוב על אמא שלי.

בכל פעם שאני כותבת עליה, נדמה לי שאני שומעת מן “קרחצן” של חוסר נוחות מכיוונם של אלו שהכירו אותה יותר ממני כאמא/ מורה/ חברה/ גיסה/ אשה מצחיקה עם לשון חדה.

ואולי ה “קרחצן” הזה הוא רק הד רחוק של הריבים שלא רבנו.

כשנולדתי המותג “שרה’לה” כבר היה קיים וזיכרונות הילדות שלי עוצבו בצלו. כך קרה שלא זכיתי לשאוג עליה במלוא הגרון את כעסיי כי היא אמרה לי שעל אמא לא צועקים ואני האמנתי לה בדיוק כמו שהאמנתי שאחד האחים שלי ימות כל פעם שהם הלכו מכות כברקע הדהדו צעקותיה “אתם עוד תהרגו אחד את השני”. העובדה שהאחים שלי שרדו את המכות ואף חצו את גיל חמישים, נתפסת אצלי כמקריות משמחת מאד. הם צעקו עליה, אבל ראיתי בזה זכות השמורה רק לבנים.

והיה גם הגב. לפחות פעמיים בשנה הוא נתפס וריתק אותה למיטה לכמה ימים. הפעם הראשונה שזכורה לי הייתה בקיץ, סמוך למעבר מהגנון של עברייה לגן של רחל שושני. חששתי שהיא לא תוכל לבוא איתי לגן ביום הראשון והיא מיהרה להרגיע אותי והבטיחה שתבוא בזכות כדורי הקורטיזון שקבלה כדי לשחרר את הגב התפוס. בחוש ההומור השמור רק לה היא הוסיפה שהיא חוששת מהשפם שיגדל לה בעקבות נטילת התרופה. לשימוש בקורטיזון יש תופעות לוואי ואחת מהן היא באמת שיעור יתר בפנים, לנשים. בגיל שלוש וחצי, דמיינתי “מוסטש” גדול ומאיים מהסוג שכל גבר בשנות השבעים התהדר בו.

לשווא ניסיתי לדמיין אותה מכסה את פניה במטפחת שתסתיר את השפם. זה היה חסר סיכוי. לא היה בי האומץ להציע לה מטפחת, עד כדי כך הערצתי אותה וחששתי ממנה. היא הייתה האדם הכי חכם שהכרתי ולא רציתי שהיא תגלה שאני טיפשה, בכל זאת הייתי בת שלוש וחצי ולא תינוקת בת שנה שלא מבינה כלום בעולם המבוגרים. לשמחתי השפם המובטח לא גדל.

לראשונה ראיתי אותה בוכה כעבור שנה. נכנסתי למטבח בזמן שהיא הכינה קציצות וגיליתי את עיניה דומעות בשטף ונשימתה נקטעה בניסיון להחניק יבבה. נבהלתי עד כדי כך ששאלתי ללא מעצורים למה היא בוכה. היא ענתה תוך שהתאמצה לחייך אלי, שזה כואב להכין קציצות. הבטתי באמא הגיבורה שלי הנלחמת בכאב הנורא שהותיר הבשר הקצוץ בידיה וחששתי מהיום בו אהפוך לאמא ואצטרך גם אני להכין קציצות.

היא אהבה אותי וקראה לי מיצי ולקראת כיתה א’ חיברה לי אלפוני מנוקד שיפיג לי את השעמום הצפוי מדנה שקמה ונמה בעזרת שורות מחץ כמו “לשרה יש חררה, לדינה סקרלטינה ורק מיכל מרגישה יוצא מן הכלל”.

בכיתה ב’ כבר הייתי ילדת מפתח למופת שמחממת ארוחת צהריים בטוסטר האדום ומטביעה אותה בקטשופ לצלילי אופרת הרוק “טומי” הפתיח של “חתול בשק” כי בגילי המתקדם כבר מאסתי ב”לבת ולבן וכל המתעניין”.

היא מעולם לא בדקה אם הכנתי שעורי בית או חיפשה מבחנים בילקוט שלי. בזכותה למדתי שיעור חשוב בביולוגיה על הזמן הנדרש לכריך לחם חום אחיד עם גבינה וזיתים לגדל עובש קטיפתי ירוק עם כדורי פרווה לבנבנים.

העובש הירוק מקנאה כיסה גם אותי כשראיתי את האימהות של החברות שלי שולחות אותן להכין את שיעורי הבית לפני שהן שיורשו לשחק איתי. האימהות היו מתנצלות בפני על ההמתנה. הן היו בטוחות שאם יצאתי מהבית והגעתי אל הבנות הסוררות שלהן, זה בזכות זה שגמרתי להכין את השיעורים, סידרתי את הילקוט ועברתי בהצלחה את מסדר היציאה לחברה. בעיניים כלות צפיתי בחברותי שוקדות על המחברות בידיעה שאת שיעורי הבית שלי אכין לבד, בלילה, במיטה.

אני חוזרת וקוראת את השורות האחרונות ונזכרת בילדה שנשלחה למדף המילונים ולזה של האנציקלופדיות שמתחתיו כדי לבדוק עבורה תשובות לתשבץ ההיגיון עליו שקדה. היא לא יכלה לקום מהמיטה כי זה דרש פינוי של ערמות ספרים, מבחנים ועבודות לבדיקה, קופסת סיגריות מונטנה ומאפרה. כך בלי משים לימדה אותי שבשביל להשכיל צריך לדעת איפה ואיך לחפש את התשובות.

שנאתי להכין לה קפה.

ריחו של הקפה הנמס שחבר בראקציה כימית לשני כדורי הסוכרזית הלבנים בעת שמזגתי את המים הרותחים לספל החרסינה הכחול של “נעמן” או לזה העשוי זכוכית חומה, עורר בי בחילה שפרשתי בפשטות ילדותית כשנאה כלפיה.

אבל לעיתים, כשהבאתי לה למיטה את הקפה, היא הזמינה אותי לפנות לעצמי פינה במיטה כדי שאשב ואקשיב לה מקריאה חיבורים של תלמידים נערצים. בינתיים עד שאגדל ואחכים כמוהם, זכיתי בהערכתה לכתב ידי שהיה יפה משלה והיא הפקידה בידי דפי שכפול תכולים בהן חרטתי עבורה בכתב יד מעוגל את השאלות למבחנים בלשון וספרות שתדפיס ותחלק לתלמידים שלה. היא סיפרה להם שזה הכתב שלי ושאני זו שציירתי בקצוות הדף את פרחים קטנים שיעודדו אותם במבחן.

כישוריי אלו בשלוב עם זלזולה הברור לבית הספר בו למדתי, אותו בית ספר יסודי בחדרה בו היא למדה, הביאו לידי כך שהייתה לי זכות חתימה בשמה ובשם אבא שלי. זה לא כלל מכתבים בשמם מהחשש הסביר שאלו יכללו שגיאות כתיב וטעויות בתחביר, בהן אני עדיין מתברכת.

היא לימדה אותי לזלזל בעיר חדרה על כל תושביה, מלבד כמה ברי מזל כמוה, שזכו לגדול בחדרה בימים שזו הייתה עדיין מושבה. לא נותרתי תלויה באוויר כששמטה תחתי את מדרכות חדרה המוכרות כי במקומן נסענו לימי כיף בתל אביב, שבזכותה מעולם לא נראתה לי זרה ומאיימת.

צפיתי בתל אביב מלמעלה בביטחון כשחיפושית פרת משה חייכה אלי במרומי ה”מאירלנד”  וצביקה פיק עשוי שעווה הוציא מאמא שלי נחרת בוז קולנית כדי שלא אסטה מדרך הישר של טעמה המוזיקלי האנין.

משם מיהרנו במיני סוברו החבוטה לשוק הפשפשים לקנות לי שמלות מבדים הודיים במגוון בוגר של חומים שקופים, שהביכו אותי והמליכו אותה כבעלת טעם ייחודי.

היא לימדה אותי לאהוב את תל אביב וכשנפטרה ועזבנו את חדרה לקיבוץ משמרות נמכר הבית הריק שבו ארוחות משפחתיות היו נדירות, כמו גם הדלקת נרות בחנוכה.

במחשבה עליה בהקשר של בית עולה זיכרון נפלא מהביקור הראשון שלנו באחד משבעת פלאי תבל, כשפתחו את דיזינגוף סנטר. מסע בלתי נשכח של אמא ובת שצלחו יחדיו את המבוך המסתורי על שפע מפלסיו. חוויה ראשונית ויחידה של גילוי משותף בה ההינו לכמה שעות שוות.

בזכותה דיזינגוף סנטר הוא המקום בו לעולם ארגיש כאלו שבתי הביתה.

בונים את דס

וזה הקישור לשיר.

https://www.youtube.com/watch?v=d0NxhFn0szc

שיר הנושא של הסרט “מונטנגרו” בו צפתה בקולנוע “חוף” בחדרה וביום למחרת מיהרה לחנות התקליטים “רפופורט” לרכוש את התקליט. היא הייתה בת שלושים ושבע בדיוק כמו לוסי ג’ורדן. אני הייתי בת העשר וכמו שאר בני גילי בראשית שנות השמונים, כבר הבנתי יותר ממילה או שתיים באנגלית.

The Ballad Of Lucy Jordan
Shel Silverstein

The morning sun touched lightly on the eyes of Lucy Jordan
In a white suburban bedroom in a white suburban town
As she lay there beneath the covers dreaming of a thousand lovers
Till the world turned to orange and the room went spinning round

At the age of thirty-seven she realised she’d never
Ride through Paris in a sports car with the warm wind in her hair
So she let the phone keep ringing and she sat there softly singing
Little nursery rhymes she’d memorised in her daddy’s easy chair

Her husband, he’s off to work and the kids are off to school
And there are, oh, so many ways for her to spend the day
She could clean the house for hours or rearrange the flowers
Or run naked through the shady street screaming all the way

At the age of thirty-seven she realised she’d never
Ride through Paris in a sports car with the warm wind in her hair
So she let the phone keep ringing as she sat there softly singing
Pretty nursery rhymes she’d memorised in her daddy’s easy chair

The evening sun touched gently on the eyes of Lucy Jordan
On the roof top where she climbed when all the laughter grew too loud
And she bowed and curtsied to the man who reached and offered her his hand
And he led her down to the long white car that waited past the crowd

At the age of thirty-seven she knew she’d found forever
As she rode along through Paris with the warm wind in her hair

עוד מהבלוג של המרקיזה דה סד

יש לי סד חדש והוא ממש נוח. עכשיו רק נשאר שהאקדמיה ללשון תפרסם את העדכון ש"נוח" זו מילה נרדפת ל"מכוער"*

ציטוט מויקיפדיה : נוֹחַ נעים, מתאים. "היכן קנית את הנעליים האלה? הן נראות לי ממש נוחות". במשך שלושה שבועות המתנתי לסד...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

על מפגשים מעצבי חיים עם המוות ואיך פספסתי את ייעודי בחיים

אני חושבת שעד שהתחתנתי יצא לי להיפגש עם המשפחה שלי יותר בבתי קברות, מאשר בארוחות משפחתיות. מה שאומר שגדלתי על פחות "איפה את בסדר?" ויותר על "ניפגש ביום השנה".   האדם הראשון...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

דברי ימי המרקיזה דה סד

סַד מכשיר עינויים קדום עשוי מעץ שהיו נועלים בו את רגלי האסיר. לפעמים מנוצל ככותרת סקסית לטקסט נטול סקס. ככה זה כשלפעמים סד הוא רק סד. אורתופדי. הרגל שלי בוגדת בי. כמו בכל בגידה, גם לי צד במצב העכור...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה