הבלוג של המרקיזה דה סד

hagipeleg

זוכת מדליית זהב באולימפיאדת הסרטנים הממאירים, צל"ש "המתגרשת המרגשת", עיטור העוז על כל הפעמים שאמרו לי שאני אמיצה. רוב הזמן סתם תסריטאית ואמא טובה.

עדכונים:

פוסטים: 7

החל מיוני 2017

בגן טרום חובה נחשפתי לאמת המטלטלת שיש בעולם ילדות שנולדו שקרניות.

הולי הובי

זה היה סיפור פשוט. ס’ שיקרה לרחל הגננת כשאמרה שלא היא לקחה לי את בובת ה”הולי הובי” אבל כעבור כמה ימים אמא של ס’ באה לגן עם הבובה כדי שס’ תחזיר לי אותה. מאותו היום כולם קראו לס’ ולא מעט באשמתי, “ס’ השקרנית” ואף אחד לא רצה לשחק אתה, כי היא ילדה שקרנית.

כשאמא שלי הבחינה שאני עדיין מוטרדת למרות שהסיפור נסגר והבובה חזרה, היא אמצה אותי אל ליבה ולחשה לי:

“מיץ, אל תדאגי, את לא כמו ס’, את אף פעם לא תהיי ילדה שקרנית.”

“איך את יודעת?” שאלתי.

“כי אני לא אמא של ילדה שקרנית” היא ענתה לי בחיבוק.

בגן חובה התחלתי להתאמן בשחייה והתחברתי עם נעמה, הבת של מיכה הדתי עם הכיפה מהבנק. אחרי האימון היינו יושבות יחד על הספסל ואוכלות כל אחת את הכריך שלה, ממתינות שיאספו אותנו. הכריך שלי היה השילוב היחיד שאכלתי באותה תקופה. שתי פרוסות לחם שחור אחיד ובניהן שכבה עבה של חמאה ופרוסות נקניק זול שתמיד נראה היה שיש בבדיחה שהוא עשוי מחתולים, שמץ פרוותי ושאריות ציפורניים, של אמת.

יום אחד נעמה שכחה את הכריך שלה וביקשה ממני שאחלוק אתה את הכריך שלי. ילדה אחרת הייתה יכולה להשאיר את הטרפה בתיק ולשקר בקלות שגם היא שכחה את שלה.

אבל לא אני. הייתי כל כך מפוחדת שבדמיוני ראיתי בברור את סצנת ארוחת שישי בה נעמה מספרת לכל המשפחה שלה שאני ילדה שקרנית כי החבאתי ממנה את הכריך שלי. הדמיון שלי נדד עד ליום ראשון בבוקר לסצנה בה מיכה, אבא שלה, סוגר לנו את החשבון בבנק. לא בגלל המינוס, אלא בגללי שאני ילדה שקרנית.

בחשש הוצאתי מהתיק את הכריך המשוקץ ואמרתי לה שאני לא יכולה לחלוק אותו אתה, כי יש בו גרסה זולה של גדי בחלב אמו.

תחילה היא הודתה לי שהזהרתי אותה ואני נשמתי לרווחה והתחלתי לאכול.

אחרי כמה ביסים היא הביטה בי בעיניים מורעבות של ילדה אחרי אימון שחייה ואמרה -

“לא כדאי לך לאכול בשר וחלב ביחד כי אלוהים יעניש אותך”.

“איך את יודעת שיש אלוהים?” אני זוכרת ששאלתי. היא שתקה רגע ואז סיפרה לי שבכל יום שישי אבא שלה שוכב על הספה והיא אוהבת לשכב לצדו כי תמיד באותה השעה הבטן שלו משמיעה קולות משונים. “תמיד באותה השעה ורק ביום שישי”. בפעמים הבאות הוחלף הנקניק בזיתים אבל נעמה מעולם לא שכחה שוב את הכריך שלה ואני לא כינתי אותה שקרנית למרות שהבנתי מההורים שלי, שהסיפור על הקולות בבטן של אבא שלה , מצוץ מהאצבע.

במקביל לאימוני השחייה חוויתי התמודדות כמעט יום יומית עם שתי שאלות מכשילות שאמא שלי נהגה להפנות אלי ושתיהן איימו לדרדר אותי אל תהומות השקר-

הראשונה הייתה “סידרת את החדר?” – “סידרת” בלשון עבר כי בפעם הקודמת שנשאלתי, נמנעתי מלשקר לה ועניתי -  “אני אסדר אותו עכשיו”.

השאלה השנייה הייתה “התאמנת לשיעור פסנתר?”

כאן המצב היה הרבה יותר מורכב כי התשובה “אני אתאמן עכשיו” טמנה בחובה את הציפייה לשמוע כמה צלילים מאחורי דלת חדרי הסגורה.

לכן, אחרי כל “אני אתאמן עכשיו” נכנסתי לחדר ונאלצתי לפנות את הבלגן שעל הפסנתר ולהניח אותו בזהירות, בערמה מסודרת על הבלגן שהיה לי על המיטה תוך השתדלות לא לערבב בין הבלגנים. אחר כך הייתי מחפשת את שקית התווים. שקית לבנה ועליה ריבוע כתום והדפס בשחור של הלוגו של מחלקת התקליטים של CBS. אחרי איתור השקית שגרם לשתי ערמות הבלגן להתבלגן, הייתי סוף, סוף מתיישבת ומנגנת.

זה היה פסנתר ישן ולא הייתה בסביבה אף אוזן רגישה שתשמע עד כמה הוא לא מכוון. האחרונה שניגנה עליו הייתה נעמי, אחותה הנערצת של אמא שלי, שעזבה את הבית לטובת לימודי משפטים בזמן שאמא שלי עוד שתתה מהברזייה ביסודי.

פסנתר שאמא שלי מעולם לא ניגנה עליו כי עוד כשהייתה ילדה כולם אמרו מעל לראש שלה, אך בטווח השמיעה שלה-

 ”לשרל’ה אין אוזן מוזיקלית”.

פסנתר מקולל שסיבך אותי בשקר הגדול והנורא שזרעיו נזרעו לקראת סיום גן חובה.

רחל הגננת מסיפור הבובה, הציעה לכל המיוחסים של הגן, הצברים בני הצברים, הנכדים של מייבשי הביצות בחדרה, ללמד אותנו פסנתר. היא אמרה שהיא בטוחה בכישרונם של כל אחד ואחת מאתנו כי “נבחרנו בפינצטה מבין ילדי הגן”.

אמא שלי כל כך שמחה לשמוע על הכישרון הגלום בי.

ההתחלה הייתה מבטיחה. בדיוק כמו שלמדתי לקרוא כבר בגן, באותה הקלות גם למדתי לקרוא את התווים. הם היו בשבילי בדיוק כמו אותיות, ידעתי לזהות את כל התווים בחוברת ולמצוא את מקומם המדויק בין קלידי הפסנתר ורחל אמרה לאמא שלי שיש לי אצבעות כמו של פסנתרנית.

לאמא שלי לא הייתה אוזן מוזיקלית אבל היא הייתה מורה מהוללת ללשון ורק כשהפכתי גם אני לאמא, הבנתי איך היא פספסה את ה”כמו” שהטיל את כל המחמאה, בספק.

בעוד היא התעלמה מה “כמו”, הספק הכה בי בכאב וללא כל הכנה, בזמן שצפיתי בתוכנית “מי בחלילית”.

באימה משתקת הבטתי בילדים בני גילי שלמדו לנגן בחליל ובאופן תמוה וסתום עבורי, בכל פעם שהמורה השמיע צליל סתמי, הם שמעו משהו שגרם להם להגיד “דו”, “פה” או “מי” והם אפילו פענחו את המסר המוצפן בתקתוק המטרונום.

הבנתי שמשהו דפוק אצלי ומרוב בושה מהגילוי שבטח יצער את אמא שלי, שמרתי אותו בסוד.

אמא שלי גידלה אותי על ברכי דרווין להתמודדות עם העובדה שגם אני, בדיוק כמוה, אצטרך לעשות ניתוח פלסטי באף. כל יום היא העמידה אותי בפרופיל כדי לבדוק בחשש את ההתקדמות. לפעמים אני חושבת שכל הסבל הגדול שבשמירת הסוד ולאן שהוא התגלגל היה נמנע, אם היא רק הייתה מודאגת מכך שאולי במקום את האף, ירשתי את האוזן הלא מוזיקלית שלה.

אבל זה לא קרה והמשכתי ללכת בכל יום שני, לשיעור נגינה בפסנתר.

צעדתי את כל הדרך מרחוב הלל יפה לרחוב רוטשילד ובחזרה, מטלטלת מצד לצד את שקית התווים בידיעה שאני שונאת את שיעורי הפסנתר ושכל קריירת הפסנתרנית שלי, מבוססת על שקר, שנים לפני שטורנס שיפמן בגילומה של קריסטן דנסט בסרט “מעודדות צמודות”, הגיעה לתובנה דומה אבל בתחום פחות אליטיסטי.

הלוך וחזור עם שקית התווים.

יום אחד בדרך חזרה מעוד שיעור, “קליפ”, “קלאפ” ניגנה שקית התווים על הירך שלי כשהרהרתי בפתרון לבעיית הפסנתר עד שאחרי שבריר שנייה של ריחוף באוויר, הוטחתי על הכביש החם כשלצדי נחתה שקית התווים.

הנהג הפוגע המשיך בדהרה לא מודע לתפנית שיביא בעלילת הפסנתר.

במיון אישרו שיצאתי ללא פגע ורק בריבוע הכתום של שקית התווים זוהו שריטות עמוקות. בחינה מדוקדקת של השקית הפצועה, הובילה את כולם למסקנה המרגשת ששקית התווים הצילה את חיי. ללא ספק, הגרסה החילונית לספר תהלים שספג כדור שכוון לליבו של חייל.

הבטתי במיאוס בשקית שהפכה קדושה ולמרות שידעתי שהחזקתי אותה ביד ימין והרכב הפוגע הגיע משמאל, החרשתי.

בשבועות הבאים מימשתי את הפתרון בו הרהרתי ברגעים שלפני התאונה.

דקלים ועדיה

בימי שני יצאתי מהבית כשבידי השקית המקודשת, אבל במקום ללכת לשיעור פסנתר, חציתי את הכביש ופתחתי את השער המוביל לבית הכי קסום בחדרה.

שורת דקלים גבוהים הקרינו סרטי שחור לבן אילמים על מרצפות השביל שעליו רצה גם אמא שלי כשהייתה קטנה.

ארמון מכושף בנוי מזיכרונות מתפוררים ובו גרה תמי, חברתי הטובה, שתמיד שמחה לקראתי ואף פעם לא שאלה למה הבאתי איתי את שקית התווים ואני לא הייתי צריכה לשקר לה.

bait V

שעורי הפסנתר נעלמו כלא היו כשרגמנו תפוזים עטויי עובש ירוק וקטיפתי במכשפות שהסתתרו בין עצי הפרדס שבממלכה של תמי. 

בין רהיטי העץ העתיקים שמלאו את חדרי הארמון היה גם אורלוגין בעל זקן קורי עכביש שכבר שנים לא קרא חצות לנסיכות שצריכות למהר לפני שיפוג הקסם וייחשף השקר.

עד שבאחד מימי שני, אמא שלי יצאה מהבית, חצתה את הכביש, פתחה את השער,  וצעדה על השביל המוביל לארמון תוך שהיא מבריחה לצדדים, צללי דקלים מפוחדים.

רחל המורה לפסנתר התקשרה לשאול לשלומי בחשש כי זה השבוע השלישי שלא הגעתי לשיעור פסנתר.

“מילא הכסף שנזרק לפח כשלא הגעת לשיעורים, אבל זה ששיקרת לי זה…” ושם נגמרו לה המילים. עיניה הוצפו בדמעות ואני שתקתי מפוחדת מהרגע שהיא תגלה את השקר האמתי, הסוד הנורא שהסתרתי מפניה כדי לא לצער אותה, הגילוי שגם לי, כמו לה, אין אוזן מוזיקלית.

בלילה התהפכתי במיטה, ניסיתי להבין למה כל כך חששתי לאכזב אותה בחוסר כישרוני כפסנתרנית ואיך זה שבזמן שהיא כל כך חששה שיהיה לי אף ארוך, הפכתי לפינוקיו.

בבוקר כשהיא העירה אותי, הבנתי שגם שנתה נדדה. היא התיישבה על המיטה שלי וליטפה לי את המצח בעדינות.

“מיץ, הפסקת ללכת לשעורי פסנתר כי פחדת להידרס שוב?”

בלעתי רוק והנהנתי. מבחינתי זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שבאמת שיקרתי לאמא שלי.

עוד מהבלוג של המרקיזה דה סד

יש לי סד חדש והוא ממש נוח. עכשיו רק נשאר שהאקדמיה ללשון תפרסם את העדכון ש"נוח" זו מילה נרדפת ל"מכוער"*

ציטוט מויקיפדיה : נוֹחַ נעים, מתאים. "היכן קנית את הנעליים האלה? הן נראות לי ממש נוחות". במשך שלושה שבועות המתנתי לסד...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

על מפגשים מעצבי חיים עם המוות ואיך פספסתי את ייעודי בחיים

אני חושבת שעד שהתחתנתי יצא לי להיפגש עם המשפחה שלי יותר בבתי קברות, מאשר בארוחות משפחתיות. מה שאומר שגדלתי על פחות "איפה את בסדר?" ויותר על "ניפגש ביום השנה".   האדם הראשון...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

דברי ימי המרקיזה דה סד

סַד מכשיר עינויים קדום עשוי מעץ שהיו נועלים בו את רגלי האסיר. לפעמים מנוצל ככותרת סקסית לטקסט נטול סקס. ככה זה כשלפעמים סד הוא רק סד. אורתופדי. הרגל שלי בוגדת בי. כמו בכל בגידה, גם לי צד במצב העכור...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה