Saloona

בתחילת השבוע נערכה בתל אביב אליפות הבריסטה הישראלית ע"י איגוד הקפה הישראלי ובחסות חברת תנובה. בריסטה הוא האדם הנחמד שמכין לכם את הקפה על הבר בבתי הקפה ובמסעדות, בבוקר או אחר הצהריים, כשאתם ממש צריכים את הנוזל השחור והריחני הזה בגוף שלכם. למרות שכביכול מדובר בלחיצת כפתור במכונה מקצועית, לבריסטה השפעה רבה על טעם הקפה

בימי תפארתם של פופאי ואוליב העליזים סופר בשבחו של התרד וערכיו התזונתיים (בעיקר תכולת הברזל שלו). אותנו הילדים הכריחו לאכול תרד, כדי שיהיה לנו כוח, כמו פופאי, להציל את אוליב מידיו של בלוטו או לחילופין לסחוב על הגב את ילקוט בית הספר. לא זוכרת שזה השפיע עלי אז לאכול את העלים הללו, אבל את הסרטים

אפשר לרוץ איתו, לקפוץ איתו… טוב, לא בדיוק, אבל בלנדר מוט הוא סוג של אלוף בריסוק, חיתוך וקיצוץ. בינינו, לכמה מכם יש את מיטב מכשירי החשמל, היפים, המותגיים והמשוכללים ביותר, שעומדים במטבח ללא שימוש, כמו פילים לבנים, תופסים מקום יקר על השיש וצוברים אבק? אפילו ההיא, מהפרסומת, שמחבקת את המיקסר שלה, גם היא תהסס אם

יום העצמאות ה-64 של מדינת ישראל עומד בפתח, מעבר למשוכות ימי הזכרון. בשבילי מדובר במשוכות די גבוהות, כמי שרגליים ארוכות ועור עבה אינן חלק מהמפרט הגופני שלה. לאחר כמה ימים של משיכת אף וניגוב עיניים, אני מתקשה לעבור באופן מיידי לשמחה שאחרי. איכשהוא לדמעות ולעצב קל לי יותר להיסחף (מודה, אני גם "מתה" על השירים

יש משהו שמאוד מושך אותנו בדג הסלמון. סלמון, אגב, ולא סלומון, כפי שעדיין רבים קוראים לו. איכשהוא גם במקרה הזה היינו רוצים לשייך אותו אלינו, כאילו היה קרוי על שם שלמה המלך. משהו בכתמתמות שלו הבלתי טבעית מושך אותנו אליו. אחרת, למה דווקא הוא, דג צפוני ולא ים-תיכוני בעליל, כל כך פופולרי כאן? דג הסלמון

פסח הוא חג מאתגר לשומרי הכשרות שאינם אוהבים תחליפים לחמץ שלהם. בכלל, תחליפים הם תמיד "דגל אדום" בשבילי, שיותר מרמזים על ה"אין" מאשר על ה"יש". לא, אני לא נהנית מפיצה על בסיס מצה או קרואסון שוקולד על בסיס קמח תירס. לכן, כשאני נאלצת לוותר על מרכיבים מסוימים אני שמחה להשתמש באחרים, שהם פחות שכיחים לאורך

מחר נחגוג את ליל הסדר ואני יודעת שאתם יודעים שיישארו שאריות למכביר מארוחת הסדר. מזל שאפשר להמשיך ולאכול את השאריות הנפלאות הללו ביום למחרת. סעודת ה"דיי אפטר" היא סעודה חשובה ביותר בעדות רבות. ראשית, זו ההזדמנות שלנו להיות עם "הצד השני", במסגרת תורת החשבונאות המשפחתולוגית. היא גם חשובה, שכן אפשר ליהנות שוב (לא לעוד הרבה

הנה שנה עברה, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ והאביב הגיע. הלבלוב והפריחה מסביב הם הסימנים המעידים יותר מכל על השינוי. המטפס שעמד ערום בשלכת החורף שלו, יתכסה כולו בעלים ירוקים ורעננים תוך שבוע-שבועיים והפרחים של השזיף ורדרדים ועדינים ועוד רגע קט כל העץ יקבל שמלת עלים סגלגלה. אבל יותר מהכל: ריח הפריחה המטריף

כשאני בפריז, אני משתדלת למצות את כל המטבחים שקשה למצוא בארץ, בנוסף על זה הצרפתי. נכון, היום יש כבר מגוון גדול מאוד של חומרי גלם שאפשר להשיג בארצנו הקטנטונת ובכל זאת, מסעדה יפנית אמיתית עוד קשה למצוא (בטח שלא במחירים שפויים) ועל טיבטית בכלל אין מה לדבר. ברור שהדבר נובע בראש ובראשונה מכך שאין לנו

הכי כיף להגיע לפריז בהפתעה. האמת, הכי כיף להגיע לפריז גם בלי הפתעה. האמת, הכי כיף להגיע לפריז, נקודה. תערובת של הרגשת חמימות של בית (בשבילי) עם התרגשות של עיר גדולה. פריז בשבילי הוא אי של שפיות, כזה שמוכיח לי שוב ושוב שיש גם חיים אחרים, מעבר לאגן הים התיכון. פתאם דברים אחרים נראים חשובים:

בימים אלה, רגע לפני שהאביב מתדפק על חלוננו ובחוץ קריר ויש עדיין הבטחות לגשם, מתחשק בערב משהו שיחמם את הנשמה ואת הגוף. לפעמים זה יכול להיות מרק אבל היום אני מבשלת קדירה צמחונית. הוצאתי כל מה שהיה במקרר וגם מחוצה לו ושיכול לענות על ההגדרה הזו: בצל, כרובית, ברוקולי, שומר, גזר, שורש פטרוזיליה, שורש וגבעולים

"אני פורים, אני פורים שמח ומבדח"? מודה, אני לא אוהבת את החג הזה. שונאת כשמכריחים אותי לחייך. בכלל שונאת כשמכריחים אותי לעשות משהו. חוץ מזה, אני חוגגת יום הולדת בפורים וזה עניין רציני, נכון? ולהתחפש זה תיק כשאני והפרפקציוניזם שלי מתקשים למצוא את התחפושת המושלמת. והגשם שתמיד הורס את התחפושות. בקיצור, יש חגים שאני אוהבת

שימו שש עשרה נשים סביב שולחן ארוך בחדר אחד. תוסיפו לזה ארוחת בוקר. עכשיו, כשהן שבעות ומחייכות, תפרידו אותן לזוגות, לשיחה טט-א-טט, על יצירתיות, סדרי עדיפויות, ידע, משפחה, נשיות. מנסיון שלי ארוך השנים, ב-99 אחוז מהפעמים זה נגמר בסוף בנושא המרתק של הורדת שיערות ברגליים. תודו שאני צודקת… טוב, לא הספיק לנו הזמן הפעם ובכל

שבוע הבא פורים ובאוירת ההתחפשות הכללית אצלי בבית (כי הרי בימינו מתחילים בבתי הספר את הפורים הרבה לפני הזמן, "יום הפוך" וכד’), החלטתי להתחפש למי שלא מבשלת. קשה לי להימנע מזו שאוהבת לאכול, אז לא ממש ארד נמוך עד לפאסט פוד, אבל למה שלא אתחפש לכזו שמבשלת בעזרת הויזה? האמת, לא בדיוק תחפושת מקורית, כי

יום האם, אשר חל ב-ל’ בשבט (מחר!!), הוא מועד שחיכיתי לו כל כך כשהייתי ילדה. שרשרת מאטבים מלופפים בניירות עיתון צבעוניים? סיכות עם לבבות מפימו? זר פרחים? ברכות מצוירות בטושים? רציתי הכל! אז איך זה יכול להיות שדווקא כשנעשיתי אם בישראל, בשם איזה שהוא סוג של שוויון, החליטו לשנות את האירוע ולחגוג במקומו את "יום

אני הרי גרגרנית ותיקה ובכל זאת, מזמן לא התרגשתי מיום כזה, ששילב מראות, טעמים וריחות מהצפון ופגישות עם אנשים כשרוניים שאוהבים את מה שהם עושים. הערה מס’ 1 לפרוטוקול: זה הולך להיות פוסט עמוס פרטים ותמונות. הערה מס’ 2 לפרוטוקול: במקרה שאני משתפכת יותר מדי או שאתם מריירים על המקלדת, זכרו שהזהרתי מראש. עכשיו אפשר

חג האוהבים, הלא הוא הוולנטיינ’ס דיי, הוא אחד מהימים הנעימים הללו בשנה. מרוב שכל השנה רצים (אבל לאן?), לא תמיד אנחנו מצליחים להראות לאלה שאנחנו אוהבים את מה שמרגישים. היום הזה נותן אישור לעצור, להגיד כמה מילים טובות ולהראות במעשים. כידוע, אהבה לא חייבת להיראות/להיעשות רק כלפי בן או בת זוג. לא פחות מזה חשוב

ט"ו בשבט, הלא הוא ראש השנה לאילנות, נקבע בדיוק במועדו כדי לסמל התחלה של שינוי, פריחה או הבשלה שחלים בצמח לאחר עונת הגשמים. כשהייתי תלמידת בית הספר היסודי היינו יוצאים בט"ו בשבט לשתילה ביער בן שמן. אבל אצלי בגינה אני שותלת צמחים כל השנה, לפי העונה ומזג האויר. בשתילה באופן כללי יש משהו תרפויטי, אבל

הבטחתי שהפעם יהיה פוסט מזין קצת יותר מזה הקודם והבטחות צריך לקיים… עוד אחד מהטרנדים החזקים של 2011 (כמו ששמתם לב, אם קראתם את הפוסטים האחרונים שלי, אני מכסה את כ-ו-לם. עד האחרון) הוא הקייל (Kale). עדיין קשה למצוא אותו בכל סופרמרקט, אבל אני בטוחה שבקרוב הוא יהיה נפוץ יותר (ככה זה עם טרנדים). בינתיים,

כל הרשת מלאה במתכונים לקרמל מלוח – ממתקים, רטבים, גלידות, מה לא. להמליח מנה מתוקה (ולא בקורט) היה נשמע לי כמו תופעה שרק אמריקאים, שאוהבים חמאת בוטנים עם ריבה, מסוגלים. גם רות רייצ’ל כתבה על הקרמל המלוח, כטרנד שתקף את ארה"ב בשנה החולפת, אבל מה שהטריף לי את החושים היתה התמונה הזו של נייג’לה לוסון. נדלקתי!

רבים טוענים שתבשיל הבשר "צ’ילי קון קרנה" איננו מקסיקני כלל ומקורו בכלל במדינת טקסס. טקס או מקס, כנראה שהיתה השפעה הדדית לגבול בין המדינות. בכלל, יש לומר "קרנה קון צ’ילי", כי מדובר בתבשיל בשר עם פלפל חריף ולא להיפך (יודעים מה? במחשבה שניה, אני לא בטוחה. השתמשו בשם שאתם חושבים שיקח את מירב תשומת הלב

החוק הראשון של ניוטון אומר שגוף ישאף להמשיך באותה מהירות (או להישאר במצב מנוחה), כל עוד סכום כל הכוחות הפועלים עליו הינו אפס. איזה מזל שגם מועדון הטועמות קרא את הספר הזה עוד בתיכון, מגמת פיזיקה אי שם בשנות השמונים (אופס. הסגרתי) ולפיכך ממשיך לפעול ולנוע בחלל, ללא הפרעה ובלי סוף הנראה לעין. הכוחות הפועלים על

הגרגרנית וזו שלא סוגרת ת’פה יצאו לבלות במסעדה בוכרית. ככה יצא שהרווחתם בפוסט אחד גם ביקורת על המסעדה וגם מתכון (גם אצלנו מבצע 1+1). אנחנו מבטיחות שעוד רגע תהיו מאוד רעבים לאיזו ארוחת בוכרית. יש לזה כמה פתרונות… הביקורת של זו שלא סוגרת ת’פה: ארבעה אנשים התכנסו במסעדה בוכרית אי שם בדרום תל-אביב. חוץ מאחת

אין כמו לפתוח את השנה החדשה בפרגון לבלוגרית מצוינת שכותבת על אוכל. לרגל הוצאת חוברת המתכונים, שהיא 100% יצירה שלה, החלטנו לבדוק מי הנפש העומדת מאחורי הבלוג "בצק אלים", הלא היא מאיה מרום. שתי גרגרניות שכמונו, התכנסנו ב"בייקרי" לקרואסון קטן והתחלנו לדבר. ויש גם שוונץ מסכם שווה בסוף. הגרגרנית: מתי התחלת לכתוב בלוג? מאיה: התחלתי

אני מנסה לשחזר את כל מה שעבר עלי  השנה, כאישה, כאמא, כבת, כבת זוג, כאזרחית, כבלוגרית, כאכלנית ועוד ועוד כובעים שאני חובשת. מה חשבתי בתחילת השנה והיכן אני עומדת כעת בחיים. האמת, היו השנה לא מעט רגעים מדכאים, אירועים שאינם משרים שלווה. כאלה שגרמו לי להיאנח, לנוע בחוסר שקט בכיסא, אפילו לצאת החוצה מהבועה ולהפגין. קרו

אין ספק שמסעדת יפו-תל אביב, המסעדה החדשה של חיים כהן היא אחד ה-מקומות ה-חמים שנפתחו פה לאחרונה. זה ניכר הן בזמן ההמתנה לשיחה בטלפון והן באפשרות להזמין שולחן ועוד על הבר של המטבח, כפי שביקשתי. אבל כל זה היה כבר מאחורינו. הזמנתי מקום לשמונה וחצי בערב וחצי שעה קודם לכן התקשרתי לזוג אחינו הספונטניים למסטינג,

"אמא, דייזי התקשרה וביקשה שתגשי אליה לקטוף קלמנטינות", כך מסרו לי הילדים, כשחזרתי הביתה בצהרי יום שישי. שוב? הפירות שעל עץ הקלמנטינות הזה החליטו, באופן די צפוי, האמת, להבשיל בבת אחת. ומה עושים עם עץ מלא קלמנטינות? קוראים לשכנים לעזור. כך מצאתי את עצמי על הסולם, קוטפת קלמנטינות. "תקטפי עוד, תעשי מיץ"‘ צעקה לי השכנה

הנה עוד אחת מעובדות החיים: על הזוגיות יש לעבוד. אני בטוחה שאני לא מגלה פה משהו חדש לאף אחד, אבל חשוב להזכיר לעצמנו מפעם לפעם שדרושה פה השקעה. עבודה מהסוג הזה אין פרושה סבל, חלילה. בטח ובטח כשמדובר בנו, שרק מחכים שמישהו יציע לנו בילוי משותף. וכשהציעו, קפצנו על ההזדמנות. ועוד בעיר הקודש! העיר הזו

לפני כשבוע גיליתי את נפלאות הבישול המקסיקני היוקטאני (יוקטאן היא מדינה בדרום מזרח מקסיקו). חברת "טרז פזוס", אשר מתמחה בייצור מאכלים מקסיקניים טריים (בבעלותם של רענן סלומון ואיתמר דוידוב, אקס "פיטנגו") הזמינה לארץ את השף אולגה פריאס. מה אני אגיד לכם? גם יפה, גם אופה וגם חכמה – מסתבר שהשף עוסקת לא רק בפן המקצועי