הבלוג של הדס אסט

hadusky

נעים מאוד :) אני הדס, כותבת ומצייצת בפייסבוק / טוויטר מזה מספר שנים. לרוב אני אוהבת לכתוב הומור, מדי פעם רצינית, אבל תמיד זה בא מהלב והבטן. מנסה כאן את הקונספט של פוסטים ארוכים יותר, מקווה שתהנו!

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מיולי 2014

מדינת ישראל אובססיבית על נושא הביטחון המדיני, אבל מה עם ביטחון אישי לאזרחים? הפריצות לבתים הן בגדר תופעה ויראלית נפוצה ומפחידה ונראה שלא עושים מספיק על מנת לטפל בה.

“תקציב הביטחון”, “המצב הבטחוני של מדינת ישראל” – כמה עיסוק יש בנושאים האלו? המון.
כמה כסף מוקדש למשרד הביטחון? המון.
האם אני מרגישה בטוחה? לא.
ולא כי אני מתגוררת באיזור כמו עוטף עזה. אני גרה ביישוב באיזור השרון ולא מרגישה בטוחה – ואין שום קשר ל”מצב הבטחוני”.
אני לא מרגישה בטוחה כי בכל רגע נתון מישהו רוצה לפרוץ אלי הביתה, למרחב האישי שלי, לפרטיות שלי, ולגנוב לי רכוש.

סיפור טרי על חדירה פלילית לפרטיות

חברה טובה שלי מתגוררת בבית פרטי במושב בשרון. בשבוע שעבר, יום חמישי, התעוררה בבוקר מבולבלת מאוד, לא הבינה מה קורה סביבה עד שפתאום נפל האסימון – מישהו פרץ לביתה ברביעי בלילה, סימם אותה וגנב לה חצי בית, בין היתר את המחשב עליו יש את כל מה שקשור לעבודה שלה.
יש לה פלאשבקים מאותו לילה – היא התעוררה כשהוא נכנס, לכן היא זוכרת דמות שעמדה שם, אבל הסם שהתיז עליה עשה יופי של עבודה, מה שנתן לו את כל הזמן שבעולם לחטט בחפציה האישיים ולקחת כל מה שעולה על רוחו. אני לא יודעת אם זה יותר טימטום או יותר רוע – אבל גם על החתול הוא התיז מהסם.
מבחינה פיזית, אותה חברה חוותה יומיים מאוד קשים שכללו בחילות והקאות מהשאריות של הסם בגוף (גם החתול הקיא וכך למעשה אנחנו יודעים שהוא קיבל מנת סם). מבחינה נפשית – היא מפורקת. איך אפשר שלא? היא גרה לבד, מישהו נכנס אליה הביתה, סימם אותה כנראה בסם אונס ועשה מה שהתחשק לו. אפשר לומר תודה שהוא היה ממוקד בגניבה והתחשב בקורבן, כי באותה מידה הוא היה יכול גם לאנוס אותה על הדרך ואולי אף לשסף את גרונה. מי יודע?
התחושה הזו של חוסר האונים, שמישהו יכול להיכנס לך לתוך הטריטוריה ולעשות כרצונו – מוציאה מהדעת! איך אפשר להרגיש בטוחים ככה? הידע הזה שמישהו היה לך בתוך הטריטוריה וחיטט לך בחפצים האישיים – מאוד מטריד. התחושה הזו היא במובן מסוים תחושה של אונס. נכון שלא היה כאן “אונס” לפי ההגדרה המילונית, אבל כן הייתה כאן חדירה חמורה לפרטיות יחד עם פגיעה פיזית. הרגשה שחיללו אותך ואת כבודך. חוסר אונים. חוסר ביטחון.

הביטחון שלנו – בידיים של מי?

מזה מספר שנים שאנחנו גרים בבית במושב, לאחר תקופה של בטחון יחסי בדירה במרכז העיר.
למעשה רוב חיי גרתי בבית פרטי במושב. מעולם לא הרגשתי ממש בטוחה, תמיד היה סיכוי שמישהו יפרוץ, יקח את המפתחות של האוטו ויסע (קרה מספר פעמים) או שירים גם איזה תיק, מחשב או טלוויזיה על הדרך (גם קרה). מגורים במושב בהכרח כוללים את הפחד הזה. פריצות לבתים זה חלק מהדיל של איכות חיים כנראה. אם אני רוצה לגור בבית (יחסית) שווה, עלי לקחת בחשבון שמישהו מבחוץ ירצה לחלוק עמי את המעט שיש לי, ירשה לעצמו לחדור לפרטיות שלי ולהצטייד בשלל כאוות נפשו.
לפיכך, הבתים שאני מוכנה לגור בהם בהכרח כוללים סורגים. ממש לא מזיז לי שזה נראה פחות יפה ואסתטי ויכול להזכיר מגורים בכלא. הסורגים נותנים תחושת בטחון יחסית, הפורצים כנראה יעדיפו לחסוך לעצמם עבודה ולהיכנס לבית הסמוך בו לא השקיעו בסורגים (בדיוק כפי שקרה לשכנים שלנו בבית הקודם).

פריצות לבתים

הבית הנוכחי שלנו כולל סורגים על כל החלונות, אזעקה ואפילו מנוי במוקד. במושב הנוכחי יש סיורי אבטחה של המושב, כך גם היה במושב הקודם. ובכל זאת אני לא מרגישה בטוחה. מתעוררת מרעשים בלילה, נביחות של כלבים, קופצת מאזעקות בבתים אחרים, כל יציאה מהבית מלווה בחשש שכשנחזור נגלה שמישהו חרש לנו את הסלון. פחד אמיתי שנובע מ…חוסר ביטחון!

אז או שלקחתי את כדור הבילבול, או שאני מבינה נכון – הייתכן שבמדינה אשר משקיעה את רוב כספי הציבור בביטחון התושבים – אי אפשר לחיות בביטחון, לא משנה באיזה איזור? זה לא קצת אבסורד?
אולי אני באמת מבולבלת אולי משוגעת, אבל אם בן אדם כבר נכנס אלי הביתה, האם לא קיים הסיכוי שחיי עומדים בסכנה במקרה כזה? נראה לי שכן.
אז למה מדינת ישראל לא באמת דואגת לבטחון התושבים? למה הם רק מדברים על זה ובפועל כולם פה מתים מפחד?

אם כבר מישהו נכנס אלי הביתה, סימם אותי, חיטט ברכושי האישי ולקח כל מה שחסר לו, אז מעבר לכעס והעלבון עולה השאלה “למה הוא עשה את זה?”.
והתשובה ההגיונית היא “כי הוא היה צריך”.
אנשים מגיעים למצבים בהם הברירה היחידה היא פשע. אם מישהו הגיע למצב של לגנוב מאחר – הוא כנראה הגיע למצב של חוסר ברירה.
נראה כי במדינה בה מושקע רוב התקציב בביטחון (מדומה) והרבה פחות ברווחת התושבים – יותר מדי אנשים מגיעים למצב הזה. אנשים פה אין להם מה לאכול, נמצאים במלחמת הישרדות יום יומית כנגד יוקר המחיה העצום, עד שקורסים. ובמקרים רבים הקריסה מידרדרת לפשע, כי פשוט אין ברירה.
קשה לי לכעוס ב- 100% על אנשים שמידרדרים לפשע. אם אין לילדים שלך מה לאכול – כנראה שאף רכב סיור או סורג ימנעו ממך לממן להם את הארוחה הבאה. במקום מסוים ועם כל הכעס והעלבון, אני חשה חמלה כלפי הגנבים, שהגיעו למצב כזה של אין ברירה.

וכידוע, במדינתנו שסובבת סביב ה”אני שר / ראש ממשלה, לפיכך אני עושה מה שבא לי”, לא דואגים ליוקר האוכל, יוקר הדיור ויוקר הנשימה. לא באמת עוזרים לאזרחים לגמור את החודש. התחושה היא שדואגים לתחזק צבא וממשלה מלאים בכסף על חשבון האזרח הקטן שנזרק הצידה.
ומה עם המשטרה? לא נראה לי שיש צורך לפרט עד כמה הגוף הזה מתעסק בקקה במקום באכיפה (למשל כמויות המשאבים האדירות שמוציאים על “עברייני” קנאביס, למשל בזבוז ניידות של משטרת התנועה על איזורים בטוחים עם אזרחים למופת במקום באיזורי ה”מערב הפרוע”, ועוד ועוד…).

והביטחון? מי הוא? איפה הוא? מתי יהיה לנו כזה? מי יודע.

 

למעוניינים לקרוא עוד ממה שכתבתי, בנושאים קצת אחרים, מוזמנים אל “הבלוג הירוק של הדס

עוד מהבלוג של הדס אסט

תצוגה מקדימה

כך פרצתי את הנורמות החברתיות ושברתי את מעגל המטריקס

כשהייתי קטנה, אחת השאלות איתן נאלצתי להתמודד הייתה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" ובכן, היות שאהבת בעלי חיים היא חלק בלתי נפרד מהדי אן איי שלי, התשובה תמיד הייתה "וטרינרית!" היום אני בת 34 (עוד מעט 35 אבל ששש... לא מדברים על...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

הכתיבה שלי ואני יצאנו לדרך

יש את המשפט הזה שתמיד נאמר בנגיעות יאוש ותקווה "העבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו". ובכן, אני מוכרחה להסכים באופן עקרוני. אם הייתה לי את האופציה להעביר את חיי בלה לה לנד, שטויות וכיף - הייתי עושה את זה. מי לא בעצם? אולי אלה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה