הבלוג של HadashulA

קרועה

חובבת שטויות רצינית. שחקנית ויוצרת.

עדכונים:

פוסטים: 15

החל מנובמבר 2013

26/01/2014

ובכן, שוב אני חולה. (בכתיבת שורות אלה, אני כבר בדרך החוצה משם אבל אל תהיו קטנוניים תשתפו פעולה). כאב גרון ואף נוזל מספיקים כדי להמעיך אותי. מספיקים כדי לאיים על חומות המגן והפיגומים שאני בונה בעמל רב יום יום, שעה שעה. האיש הקטן שבתוכי עובד קשה כדי להחזיק את הגוף הרובוטי הענק מבחוץ. והחולי, במחי חיידק או וירוס אחד, גורם לסדקים בחומה. העור סביב האף נסדק והאדמומיות שולטת.

אני שוכבת מובסת מול הווירוס וחבורתו שה”רפואה המודרנית” מצילת החיים לא יודעת להילחם בו. (כבר יודעים לגדל אוזן על עכבר אבל להילחם בצינון – זה לא) ומתחברת לאינפוזיית תה עם דבש, לימון וג’ינג’ר, למיץ בצל בדבש ואף הגעתי ללגימת גוגל מוגל. ואז צפים להם הקשיים “הקטנים והפשוטים”. להיות בנאדם מבוגר זה בודד. אי אפשר לרוץ לאימא שתיתן לי נשיקה והכול יעבור במגע קסם, שתגיש לי אוכל על מגש ותלטף אותי ותגיד לי שהכול יהיה בסדר. אני כבר ילדה גדולה מסתבר. צריכה להתמודד לבד. אני מערסלת את עצמי בשמיכת הפליז רוויות כדורי הבד ומנסה לחשוב מחשבות חיוביות. לעשות קואצ’ינג לתאי הדם הלבנים שילחמו ביתר שאת! אבל, זה לא ממש מצליח. אני עדיין במצב סמרטוט. מתגנבת אלי ההרגשה כי בעולם המודרני אי אפשר לנוח. החיים רצים מהר ואם ישבתי לרגע אחד על סלע בצד הדרך להסדיר נשימה, העגלה כבר המשיכה לנסוע בלעדי. זה נראה כאילו אני מאבדת את המומנטום, אני “מפסידה” משהו שקורה שם “בחוץ”.

חוק מרפי הידוע של החולי הוא שדווקא כשאתה הכי צריך חום ואהבה – כולם מתרחקים ממך. אם כך מה שנותר לי לעשות הוא לפנות אל חברי בגרסה הווירטואלית – הפייסבוק. אני גוללת בפיד וכולם מחייכים שם בפייסבוק הזה. כל כך בריאים, דשנים ואדומי לחיים. הנה ההוא עם כוס משקה ביד, צוחק עם חבר במסיבה. וההיא בתספורת חדשה ומגניבה. וההם מחובקים ויפים כל כך. ובמקום שהרשת החברתית תארח לי לחברה. זה מרגיש כמו “אני והם”. אני נופלת בשקר הפייסבוק וזה רק מחמיר את מצבי.

לפעמים זה נחמד – באמת. לתקשר עם אנשים שלא פגשתי המון זמן ולולא הפייסבוק אולי בכלל לא הייתי “פוגשת” אותם. להתעדכן מה שלום ההיא ואיך הולך עם ההוא. לראות איזה סרטון מצחיק או מרגש. להזדהות עם דברים שאנשים הואילו לחלוק. אפילו יצא לי להכיר אנשים חדשים בצורה וירטואלית לחלוטין. וניהלנו “צ’יטוטי נפש”, אל תוך הלילה (שיחות נפש בגרסת הצ’ט).

אבל הרבה פעמים זה מוריד. מעורר את העיסוק בחיצוניות וטריגר חזק לתופעת “הדשא של השכן”. ואני צריכה לשוב ולהזכיר לעצמי שזה סוג של פוטושופ לחיים וזו לא אמת מוחלטת. מנסה לעזוב את ה”שם”(*) שנראה כמעט תמיד הרבה יותר טוב. שיש רק את הכאן ועכשיו – איפה שאני נמצאת זה המקום שהדברים קורים ולא מקום “אחר” שאני צריכה להיות בו. יש עוד עבודה בתחום, אבל איך אומרים? “רומא לא נבנתה ביום אחד”. (גם לא פתח-תקווה אגב…). ומאלצת את עצמי להוריד במינון הגלישה ועם ההטבה בבריאותי גם להעלות במינון העולם האמיתי – זה הפיזי, עם אנשים בתלת מימד.

בריאות לכולם

שולה.

*סרטון גאוני של רחוב סומסום שווה יותר מאלף מילים. “אני רוצה להיות שם”:

http://www.youtube.com/watch?v=lN1GIDMWxqY

עוד מהבלוג של HadashulA

תצוגה מקדימה

פתיחת "עונת האזכרות"

"היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לגלעד". היום יש יום הולדת לאחי גלעד. הוא היה אמור להיות בן 37 (וואוו) אבל הוא עדיין בן 20. ולא בגלל שהוא יישם את האיחול "עד 100 כ20" אלא כי הוא נהרג לפני כמעט 17 שנים באסון המסוקים בשאר...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

ים הרחמים

"הייתם קרובים?" שאלה כזו שלפעמים שואלים אותך כשאתה מספר לחבר שמישהו מהחברים/ משפחה נפטר. האמת? שבמקרה הזה לא היינו קרובים במיוחד אבל לא ניתן להתעלם מהעצב, מהכאב ומהכעס שהסיטואציה הזו – אדם יקר שהכרתי ואהבתי הלך לעולמו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

שלום או מי אני ומה שמי.

היי, אז מי אני בעצם? שמי הדס מושל, יש המכנים אותי שולה (זה לא שמי השני והסיפור הקטן שמאחורי השם בטח יגיע בהמשך). מה אני עושה? (בכללי) מעבר לכל הדברים הרגילים של לנשום, לאכול, לשתות, לראות חברים ולעיתים להתעצבן על ישראלי/ת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה